רַבָּנַן סָבְרִי יֵשׁ זִיקָּה. וְקָתָנֵי סֵיפָא: וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בִּשְׁנֵי יְבָמִין וִיבָמָה אַחַת. לֵימָא תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתָא דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: חֲלִיצָה פְּסוּלָהּ – צְרִיכָה לַחֲזוֹר עַל כָּל הָאַחִין!

רבנן סברי [חכמים סבורים] ודאי שיש זיקה, שמן הסתם חלקו עליו גם בענין זה, וקתני סיפא [ושנה בסופה] של אותה ברייתא: וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת, שאם נתן לה גם היבם השני גט, היא נפטרת בחליצתו של אחד מהם. אם כן לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על רבה בר רב הונא אמר רב. שאמר רבה בר רב הונא אמר רב: אם חלץ אחד מן האחים את היבמה חליצה פסולה — צריכה היבמה לחזור על כל שאר האחין עד שיחלוץ לה אחד מהם כדין, משום שהיבמה זקוקה לכל האחים, ואין זיקה נפקעת על ידי חליצה פגומה. ואילו בברייתא נאמר שדי אם אחד מהם חולץ אף שהיתה זו חליצה פסולה, שכן נעשתה לאחר הגט.

אָמַר לָךְ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: בֵּין לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בֵּין לְרַבָּנַן סָבְרִי אֵין זִיקָּה, וְהָכָא בְּגֵט אַחַר גֵּט וּמַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר קָמִיפַּלְגִי.

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רבה בר רב הונא: בין לרבן גמליאל בין לרבנן סברי [סבורים הם] שאין זיקה, ודברי רבה בר רב הונא לפי השיטה שיש זיקה. והכא [וכאן] המחלוקת איננה כלל בענין הזיקה, אלא רק בנושא שנאמר במפורש: בגט אחר גט ומאמר אחר מאמר קמיפלגי [חלוקים הם], אם הוא מועיל או איננו מועיל.

אָמַר מָר: עָשָׂה מַאֲמָר בָּזוֹ וּמַאֲמָר בָּזוֹ, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֵן גֵּט לָרִאשׁוֹנָה וְחוֹלֵץ לָהּ, וְאָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וּמוּתָּר בִּקְרוֹבוֹת שְׁנִיָּה. מִכְּדִי קָסָבַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֵין מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר – רִאשׁוֹנָה נַמִי תִּתְיַיבֵּם! גְּזֵירָה דִּלְמָא אָתֵי לְיַיבּוּמֵי לַשְּׁנִיָּה.

אמר מר [החכם] באותה ברייתא: עשה מאמר בזו ומאמר בזו, רבן גמליאל אומר: נותן גט לראשונה וחולץ לה, ואסור בקרובותיה, ומותר בקרובות השניה. ושואלים: מכדי קסבר [הלא סבור] רבן גמליאל כי אין מאמר אחר מאמר, שהמאמר השני אינו נחשב כלל, אם כן ראשונה נמי [גם כן] תתייבם, אם ירצה, ומדוע צריך לחלוץ לה? ומשיבים: גזירה דלמא אתי לייבומי [שמא יבוא לייבם] את השניה, והשניה כבר אסורה עליו, שכיון שעשה מאמר בראשונה, נחשבת היא כקנויה לו במידה מסויימת, ואינו יכול עוד לשאת את היבמה האחרת, שהיא מבית אחד.

אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וּבֵית שַׁמַּאי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּבֶן עַזַּאי וְרַבִּי נְחֶמְיָה – כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: מַאֲמָר קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל – הָא דַּאֲמָרַן.

אמר ר' יוחנן: רבן גמליאל ובית שמאי ור' שמעון ובן עזאי ור' נחמיה — כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] כי מאמר קונה קנין גמור, כמו קידושין רגילים. רבן גמליאל — הא דאמרן [זו שאמרנו], שאין מאמר אחר מאמר, ולדעת ר' יוחנן המאמר השני בטל משום שהמאמר הראשון קנה קנין גמור.

בֵּית שַׁמַּאי – דִּתְנַן: שְׁלֹשָׁה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֶחָד מוּפְנֶה, מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת וְעָשָׂה בָּהּ מוּפְנֶה מַאֲמָר, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו הַשֵּׁנִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהַלֵּזוּ תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה.

בית שמאי — דתנן [שכן שנינו במשנה]: שלשה אחין, שנים מהם נשואין לשתי אחיות, ואחד מופנה (רווק), מת אחד מבעלי אחיות, ועשה בה (באלמנתו) האח המופנה מאמר, ואחר כך מת אחיו השני ונפלה לפניו האחות השניה גם היא לייבום, בית שמאי אומרים: אשתו, כלומר,זו שעשה בה מאמר תשאר עמו, והלזו, האשה השניה, אשת האח האחר שהיא אחותה של בעלת המאמר — תצא משום אחות אשה. הרי שלדעתם המאמר קנה ביבמה הראשונה כקידושין גמורים, שדוחים את אחותה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן – דְּתַנְיָא, אָמַר לְהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לַחֲכָמִים: אִם בִּיאַת רִאשׁוֹן בִּיאָה – בִּיאַת שֵׁנִי אֵינָהּ בִּיאָה, אִם בִּיאַת רִאשׁוֹן אֵינָהּ בִּיאָה – בִּיאַת שֵׁנִי נַמִי אֵינָהּ בִּיאָה. וְהָא בִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע, דִּכְמַאֲמָר שָׁוְיוּהָּ רַבָּנַן, וְקָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֵינָהּ בִּיאָה.

ר' שמעון — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בענין יבמה שבא עליה יבם לפני בגרותו בהיותו בן תשע שנים ומעלה, ואחר כך בא עליה אחיו שגם הוא מבן תשע ומעלה, אמר להו [להם] ר' שמעון לחכמים: אם ביאת ראשון נחשבת ביאה — אם כן ביאת שני אינה ביאה לפוסלה על הראשון, שכבר קנאה הראשון בביאתו, ואם ביאת ראשון אינה ביאה — ביאת שני נמי [גם כן] אינה ביאה. והא [והרי] ביאת בן תשע שכמו מאמר שויוה רבנן [עשו, החשיבו, אותה חכמים] וקאמר [ואמר] ר' שמעון שביאת השני אינה ביאה, משמע שלדעתו ביאת בן תשע שחשובה כמאמר קונה את היבמה, והרי שלדעתו גם אחרי מאמר אין קנין אחר קונה, מאותו טעם.

בֶּן עַזַּאי – דְּתַנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: יֵשׁ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר בִּשְׁנֵי יְבָמִין וִיבָמָה אַחַת, וְאֵין מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר בִּשְׁתֵּי יְבָמוֹת וְיָבָם אֶחָד. רַבִּי נְחֶמְיָה – דִּתְנַן, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אַחַת בְּעִילָה וְאַחַת חֲלִיצָה, בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסּוֹף – אֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם. וְהָא בִּיאָה פְּסוּלָה, דִּכְמַאֲמָר שָׁוְיוּהָּ רַבָּנַן וְקָתָנֵי: אֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם.

בן עזאי — דתניא [שכן שנינו בברייתא], בן עזאי אומר: יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת, ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד. שכיון שהוא יבם אחד — קונה אותה מאמרו קנין גמור, ולכן המאמר שעושה ביבמה השניה איננו חל כלל, שכבר קנה מאמר ראשון קנין שלם בראשונה. ר' נחמיה — דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' נחמיה אומר: אחת בעילה, ואחת חליצה, בין בתחלה בין באמצע בין בסוף — אין אחריה כלום. והא [והרי] ביאה פסולה שכמו מאמר שויוה רבנן [עשו, החשיבו, אותה חכמים] וקתני [ושנה]: אין אחריה כלום, משמע שלדעתו גם אחרי מאמר אין קנין אחר קונה, מאותו טעם.

״כֵּיצַד עָשָׂה מַאֲמָר״ כו׳.

במשנה, בהתחילה לבאר את הכללים שדובר עליהם קודם, נאמר: כיצד? עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט וכו'