וְעַל הַסּוֹטָה שֶׁאֵין הַוָּלָד מַמְזֵר.

ושואלים: מכל מקום קשו קראי אהדדי [הלא קשים הכתובים זה על זה] ואיך באמת מבינים את הסתירות הללו?

נִדָּה – דְּהָא תָּפְסִי בָּהּ קִידּוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו״ – אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת נִדָּתָהּ – תָּפְסֵי בָּהּ קִידּוּשִׁין.

ומפרשים; בענין מה שנאמר "ואראה את ה'" יש לפרש כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא (בכלי ראייה) שאינה מאירה (בהירה), ולכן היה נדמה להם שהם רואים, ואילו משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה — וראה שאין רואים כלל.

סוֹטָה נַמִי – דְּהָא תָּפְסֵי בָּהּ קִידּוּשִׁין.

ומה שנאמר "דרשו ה' בהמצאו" שעומד בסתירה למה שאמר "כה' אלוהינו בכל קראנו אליו" — הא [זה] שמובן מדברי ישעיה שלא בכל עת הוא נמצא, הרי זה ביחיד שיש זמנים מסויימים שתפילתו מתקבלת, הא [זה] שנאמר בתורה שה' נמצא "בכל קראנו אליו", הרי זה בצבור, שתפילת הציבור מתקבלת תמיד. ושואלים, ויחיד אימת [מתי] ה' נמצא לו? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שהם ימי רצון ובהם תפילת כל אדם מתקבלת.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַכֹּל מוֹדִים בְּבָא עַל הַנִּדָּה, וְעַל הַסּוֹטָה, וְעַל שׁוֹמֶרֶת יָבָם – שֶׁאֵין הַוָּלָד מַמְזֵר.

מה שאמר ישעיה "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה", שהוא מנוגד למשמעות הכתוב "את מספר ימיך אמלא" שממנו משמע שימי האדם קצובים — תנאי [מחלוקת תנאים] היא בפירושו של פסוק זה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "את מספר ימיך אמלא",

וְאַבַּיֵי: שׁוֹמֶרֶת יָבָם מְסַפְּקָא לֵיהּ, אִי כְּרַב אִי כִּשְׁמוּאֵל.

על הסוטה (אשת איש שזנתה תחת בעלה ונאסרה עליו) ובכל זאת בא בעלה עליה — שאין הולד הנולד מביאה כזו ממזר.

״אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי״ כו׳. תָּנֵי, שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: מָצָאתִי מְגִלַּת יוֹחֲסִין בִּירוּשָׁלַיִם, וְכָתוּב בָּהּ: אִישׁ פְּלוֹנִי מַמְזֵר מֵאֵשֶׁת אִישׁ. וְכָתוּב בָּהּ: מִשְׁנַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קַב וְנָקִי. וְכָתוּב בָּהּ: מְנַשֶּׁה הָרַג אֶת יְשַׁעְיָה.

ומפרשים: נדה מהיכן אנו יודעים שהוולד אינו ממזר? דהא תפסי [שהרי תופסים] בה קידושין, שנאמר: "ותהי נדתה עליו" (ויקרא טו, כד), לומר: אפילו בשעת נדתה תפסי [תופסים] בה קידושין, שלשון "ותהי" מתפרשת כלשון הויה=נישואין.

אֲמַר רָבָא: מֵידַן דָּיְינֵיהּ וּקְטַלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מֹשֶׁה רַבָּךְ אֲמַר ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״ וְאַתְּ אָמְרַתְּ ״וָאֶרְאֶה אֶת ה׳ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא״, מֹשֶׁה רַבָּךְ אֲמַר ״מִי כַה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו״ וְאַתְּ אָמְרַתְּ ״דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ״. מֹשֶׁה רַבָּךְ אֲמַר ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״ וְאַתְּ אָמְרַתְּ ״וְהוֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה״!

סוטה נמי [גם כן] לא יהא הנולד ממנה ממזר דהא תפסי [שהרי תופסים] בה קידושין, שהרי הקידושין הראשונים שקידש את האשה לא פקעו עם זנותה, והיא עדיין אשת איש לכל דבר.

אֲמַר יְשַׁעְיָה: יָדַעֲנָא בֵּיהּ דְּלָא מְקַבֵּל מַה דְּאֵימָא לֵיהּ, וְאִי אֵימָא לֵיהּ – אִישַׁוְּיֵיהּ מֵזִיד. אֲמַר שֵׁם, אִיבְלַע בְּאַרְזָא. אַתְיוּהָ לְאַרְזָא וּנְסָרוּהָ. כִּי מְטָא לַהֲדֵי פּוּמָא – נָח נַפְשֵׁיהּ, מִשּׁוּם דְּאָמַר ״וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב״.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הכל מודים בבא על הנדה, ועל הסוטה ועל שומרת יבם לפני שנחלצה, שאין הולד ממזר.

מִכָּל מָקוֹם קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי!

ומסבירים: ואביי, שלא מנה גם מקרה שלישי זה של שומרת יבם — מספקא ליה [ספק היה לו בה] איך לפסוק, אי [אם] כדעת רב שאין קידושי זר תופסים בה ולכן הוולד ממזר, אי [אם] כדעת שמואל שקידושין תופסים בה והוולד איננו ממזר.

״וָאֶרְאֶה אֶת ה׳״ – כִּדְתַנְיָא: כָּל הַנְּבִיאִים נִסְתַּכְּלוּ בְּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִסְתַּכֵּל בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְאִירָה.

שנינו במשנה: אמר ר' שמעון בן עזאי מצאתי מגילת יוחסין בירושלים כו'. תני [שנה] בברייתא, שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים, וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש, וכתוב בה: משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, כלומר מעטה היא, אבל כל מה שאמר, הוא כהלכה, ופוסקים כמותו בכל מקום. וכתוב בה עוד באותה מגילה: מנשה, מלך ישראל, הוא שהרג את ישעיה הנביא.

״דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ״ – הָא בְּיָחִיד הָא בְּצִבּוּר. וְיָחִיד אֵימַת? אֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים,

אמר רבא באותו ענין: מידן דייניה וקטליה [דן אותו והרג אותו], כלומר, לא הרגו סתם אלא העמידו לדין שנראה כדין תורה, והרגו. אמר ליה [לו], משה רבך אמר: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ) ואת [ואתה] אמרת: "ואראה את ה' ישב על כסא רם ונשא" (ישעיהו ו, א). משה רבך אמר: "מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז) ואת [ואתה] אמרת: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו), משמע שלא בכל עת הוא נמצא. משה רבך אמר: "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, כו), משמע שלכל אדם יש שיעור ימים מסויים, ואת [ואתה] אמרת: "והספתי על ימיך חמש עשרה שנה" (מלכים ב' כ, ו)!

״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״ – תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״

אמר ישעיה: ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה [יודע אני בו שלא יקבל את מה שאומר לו] להסביר את דבריי, ואי אימא ליה אישוייה [ואם אומר לו אעשה אותו] מזיד, שלא יקבל דברי ונמצא יהרגני בלי הצדקה, אמר שם של קודש איבלע בארזא [ונבלע בתוך עץ ארז], אתיוה לארזא ונסרוה [הביאו את הארז הזה וניסרו אותו] כדי להורגו שם, כי מטא להדי פומא [כאשר הגיע המסור אל מול פיו] נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] ישעיהו. ומדוע אירע לו הדבר כך בפיו — משום שאמר: "ובתוך עם טמא שפתים אנכי ישב" (ישעיהו ו, ה), וכיון שקיטרג בפיו על ישראל — בכך נענש.