לֹא רוֹב טוֹבָה וְלֹא רוֹב פּוּרְעָנוּת. וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו, וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו.

לא רוב טובה ולא רוב פורענות, לפי שעיקר מתן שכר הוא לעתיד לבוא. ואין מרבין עליו באיומים, ואין מדקדקין עליו בפרטי מצוות.

קִיבֵּל – מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה – חוֹזְרִים וּמָלִין אוֹתוֹ שְׁנִיָּה. נִתְרַפֵּא – מַטְבִּילִין אוֹתוֹ מִיָּד. וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו, וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. טָבַל וְעָלָה – הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דְּבָרָיו.

אם קיבל על עצמו — מלין אותו מיד. נשתיירו בו ציצין (חתיכות בשר מן הערלה) המעכבין את כשרות המילה, שלא נימול כהלכה — חוזרים ומלין אותו פעם שניה. נתרפא מן המילה — מטבילין אותו מיד. ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו בשעת הטבילה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. טבל ועלה מן הטבילה — הרי הוא כישראל לכל דבריו.

אִשָּׁה – נָשִׁים מוֹשִׁיבוֹת אוֹתָהּ בַּמַּיִם עַד צַוָּארָהּ, וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִים לָהּ מִבַּחוּץ, וּמוֹדִיעִין אוֹתָהּ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת.

אשה שבאה להתגייר — נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, ושני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ שלא יראו בעירומה, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות.

אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר. וּבְמָקוֹם שֶׁנִּדָּה טוֹבֶלֶת – שָׁם גֵּר וְעֶבֶד מְשׁוּחְרָר טוֹבְלִין. וְכָל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בִּטְבִילָה – חוֹצֵץ בְּגֵר וּבְעֶבֶד מְשׁוּחְרָר וּבְנִדָּה.

דין אחד בענין זה לגר, ודין אחד לעבד משוחרר כשטובל בזמן שהוא משתחרר מן העבדות, ונעשה כישראל לכל דבר. ובמקום שנדה טובלת, כלומר, רק מקוה הכשר לטבילת נדה, שם גר ועבד משוחרר טובלין, וכל דבר שחוצץ בטבילה של טהרה חוצץ גם בטבילה בגר ובעבד משוחרר, ובנדה להתירה לבעלה.

אָמַר מָר: גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּיר אוֹמְרִים לוֹ: מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּיר? וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. מַאי טַעֲמָא? דְּאִי פָּרֵישׁ – נִפְרוֹשׁ. דְּאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת, דִּכְתִיב ״וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב״.

עד כאן לשון הברייתא, ומעתה מבררים אותה לפרטיה. אמר מר [החכם]: גר שבא להתגייר, אומרים לו בית הדין מה ראית שבאת להתגייר? ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] עושים כך? — דאי פריש [שאם רוצה לפרוש] — נפרוש [שיפרוש] עכשיו, ואין מדברים על לבו שיתגייר. שאמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת (מחלת נגע צרעת), דכתיב [שנאמר]: "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" (ישעיה יד, א), והלשון "נספחו" מרמזת על ספחת, ללמדנו שתוספת זו קשה לישראל.

״וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ עֲוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי״. מַאי טַעֲמָא? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג עַל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה, וְלֹא נִיתָּן לְהִשָּׁבוֹן.

שנינו שם: ומודיעים אותו, את הבא להתגייר, עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] מודיעים דווקא מצוות אלה? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: משום שבן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, שאם גזל כלשהו — הריהו חייב מיתה, משום שעבר על אחת ממצוות בני נח, ולא ניתן להשבון, שאין נמחל לו על מה שעבר, גם אם מחזיר את הגזילה, שלגבי גוי אין תיקון לעבירה על ידי השבת הגזילה, לכן יש להודיע לגר אותן מצוות שיש בהן נתינת ממון והפקרת נכסיו לאחרים, כדי שלא יחשוב שאותם עניים המלקטים בשדהו גזלנים הם ויבוא להורגם, כדין בני נח.

(וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ עֲוֹן שִׁכְחָה וּפֵאָה). ״וְאֵין מַרְבִּים עָלָיו וְאֵין מְדַקְדְּקִים עָלָיו״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי קְרָאָהּ – דִּכְתִיב ״וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּה וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ״,

שנינו: ומודיעים אותו על עון שכחה ופאה אם לא יפרישן, ואין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו. אמר ר' אלעזר: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך — דכתיב [שנאמר], שאחרי שדיברה נעמי עם רות וניסתה להניאה מלבוא עמה, "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה" (רות א, יח).

אָמְרָה לָהּ: אֲסִיר לָן תְּחוּם שַׁבָּת – ״בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ״, אֲסִיר לָן יִחוּד – ״בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין״,

ואגב כך מבארים מה אמרה נעמי לרות קודם לכן, ולמדים דברים אלה מן התשובות שהשיבה לה רות, אמרה לה: אסיר לן [אסור לנו] לצאת מתחום שבת — השיבה לה רות: "באשר תלכי אלך" (שם טז), ולא יותר מזה. אמרה לה נעמי: אסיר לן [אסור לנו] יחוד עם גברים זרים — השיבה לה רות: "ובאשר תליני אלין" (שם) באותו אופן.

מִפַּקְדִינַן שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת – ״עַמֵּךְ עַמִּי״, אֲסִיר לָן עֲבוֹדָה זָרָה – ״וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי״, אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין – ״בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת״, שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין – ״וְשָׁם אֶקָבֵר״.

אמרה לה נעמי: מפקדינן [מצווים אנו] על שש מאות ושלש עשרה מצות — אמרה לה רות: "עמך עמי" (שם) לכל המצוות כולן. הוסיפה ואמרה לה נעמי: אסיר לן [אסורה לנו] עבודה זרה — השיבה לה רות: "ואלהיך אלהי" (שם). אמרה לה: ארבע מיתות נמסרו לבית דין לענוש את העבריינים — השיבה לה רות: "באשר תמותי אמות" (שם). אמרה לה נעמי: שני קברים נמסרו לבית דין, לאלה שנענשו במיתות חמורות ולאלה שנענשו במיתות קלות — השיבה לה רות: "ושם אקבר" (שם).

מִיָּד – ״וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא וגו׳״.

מיד — "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה

״קִיבֵּל – מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד״. מַאי טַעֲמָא? שְׁהוּיֵי מִצְוָה לָא מַשְׁהִינַן.

"(שם יז), שכיון ששמעה רות את עיקרי הדברים וקיבלה עליה — אין צורך יותר למנעה. שנינו שם: קיבל הגר עליו — מלין אותו מיד. מאי טעמא [מה טעם] מיד — כי שהויי [השהיית] מצוה לא משהינן [משהים אנו], שכיון שגמר בלבו להתגייר — מצוה היא לגיירו מיד.

״נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ צִיצִין הַמְעַכְּבִין הַמִּילָה״ וכו׳. כְּדִתְנַן: אֵלּוּ הֵן צִיצִין הַמְעַכְּבִין הַמִּילָה: בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב הָעֲטָרָה, וְאֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. וְאָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: בָּשָׂר הַחוֹפֶה רוֹב גּוֹבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה.

עוד שנינו שם: נשתיירו בו ציצין המעכבין את כשרות המילה — חוזרים ומלים אותו. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: אלו הן ציצין (חתיכות הבשר) המעכבין את כשרות המילה — בשר ערלה החופה (המכסה) את רוב העטרה. ומי שיש בו ערלה בשיעור זה — אינו אוכל בתרומה אם כהן הוא. ואמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: רוב העטרה פירושו בשר החופה רוב גובהה של העטרה, ולא דווקא רוב היקפה.

״נִתְרַפֵּא מַטְבִּילִין אוֹתוֹ מִיָּד״, נִתְרַפֵּא – אִין, לֹא נִתְרַפֵּא – לָא. מַאי טַעֲמָא? מִשּׁוּם דְּמַיָּא מַרְזוּ מַכָּה.

עוד שנינו: נתרפא — מטבילין אותו מיד. ומדייקים: נתרפא — אין [כן], לא נתרפא — לא. מאי טעמא [מה הטעם]? משום דמיא מרזו [שהמים מזיקים] למכה, לפצע,

״וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו״. וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גֵּר צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה! הָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְתָנָא: תָּנֵי שְׁלֹשָׁה.

ולכן ממתינים עד שיתרפא פצע המילה, ואז טובל. עוד שנינו: ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו בשעת הטבילה. ושואלים: והא [והרי] אמר ר' חייא אמר ר' יוחנן: גר צריך שלשה לטבילתו, שיהיו בית דין! ומשיבים: הא [הרי] אמר ר' יוחנן לתנא (לחוזר המשניות): תני [שנה] כאן לא שני תלמידי חכמים, אלא שלשה. עוד שנינו:

״טָבַל וְעָלָה הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דְּבָרָיו״. לְמַאי הִלְכְתָא? דְּאִי הֲדַר בֵּיהּ, וּמְקַדֵּשׁ בַּת יִשְׂרָאֵל – יִשְׂרָאֵל מוּמָר קָרֵינָא בֵּיהּ, וְקִידּוּשָׁיו קִידּוּשִׁין.

טבל ועלה — הרי הוא כישראל לכל דבריו. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר הדבר? — לומר: דאי הדר ביה [שאם חזר בו] לאחר זמן ומתנהג כגוי, ומקדש בת ישראל, אין אנו אומרים שהוא כגוי, ואין כאן קידושין ממש, אלא ישראל משומד קרינא ביה [קוראים אנו בו] ודנים אותו כישראל שחטא, ולכן קידושיו קידושין ואינה נפטרת אלא בגט.

״אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר״. קָסָלְקָא דַּעֲתָךְ לְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מִצְוֹת, וּרְמִינְהוּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּגֵר, אֲבָל בְּעֶבֶד מְשׁוּחְרָר – אֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל!

עוד שנינו: אחד גר ואחד עבד משוחרר. קסלקא דעתך [עלתה על דעתנו] לומר מתחילה, שהכוונה היתה לענין לקבל עליו עול מצות, שאף עבד משוחרר צריך שיקבל עליו במפורש עול מצוות כגר. ורמינהו [ומטילים, מראים סתירה], ממה ששנינו: במה דברים אמורים שצריך שיקבל עליו עול מצוות — בגר, אבל בעבד משוחרר — אין צריך לקבל עליו, אלא מיד עם שחרורו הוא נעשה כישראל!

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא קַשְׁיָא, הָא – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, הָא – רַבָּנַן.

אמר רב ששת: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זו] שאמרו שאין צריך לקבל עליו — כשיטת ר' שמעון בן אלעזר היא, ואילו הא [זו] שצריך לקבל עליו — כשיטת רבנן [חכמים] היא.

דְּתַנְיָא, ״וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ״ וגו׳ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא קִבְּלָה עָלֶיהָ, אֲבָל קִבְּלָה עָלֶיהָ – מַטְבִּילָהּ, וּמוּתָּר בָּהּ מִיָּד.

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בדין אשת יפת תואר, שאדם רואה בשבי ולוקח אותה לו לאשה. נאמר שם: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא עליה ובעלתה והיתה לך לאשה" (דברים כא, יג), ואומרים: במה דברים אמורים — כשלא קבלה עליה להתגייר, אלא הוא מכריח אותה לכך. אבל אם קבלה עליה — מטבילה לשם גירות, ומותר בה מיד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבְּלָה עָלֶיהָ – כּוֹפֶה, וּמַטְבִּילָהּ לְשֵׁם שִׁפְחוּת, וְחוֹזֵר וּמַטְבִּילָהּ לְשֵׁם שִׁחְרוּר, וּמְשַׁחְרְרָהּ,

ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף על פי שלא קבלה עליה יהדות כופה ומטבילה לשם שפחות, שהטבילה לשם שפחה אינה נתונה להסכמתה של הנטבלת, וחוזר אחר כך ומטבילה לשם שחרור בעל כורחה, ומשחררה,