בְּטָבַל וְלֹא מָל – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִמְהַנֵּי. כִּי פְּלִיגִי – בְּמָל וְלֹא טָבַל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר יָלֵיף מֵאָבוֹת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: בָּאָבוֹת נַמִי טְבִילָה הֲוָה.

בטבל ולא מל כולי עלמא לא פליגי דמהני [הכל, גם ר' יהושע וגם ר' אליעזר, אינם חלוקים שהוא מועיל], כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה במל ולא טבל. ר' אליעזר יליף [למד] זאת מאבות, ור' יהושע סבור: באבות נמי [גם כן] טבילה הוה [היתה], ולכך אין איפוא ראיה מהם לזה שרק מל ולא טבל.

מְנָא לֵיהּ? אִילֵימָא מִדִּכְתִיב ״לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם״, וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין טָעוּן כִּבּוּס – טָעוּן טְבִילָה, מָקוֹם שֶׁטָּעוּן כִּבּוּס – אֵינוֹ דִּין שֶׁטָּעוּן טְבִילָה?

ושואלים: מנא ליה [מניין לו] לר' יהושע דבר זה? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר]: "לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם" (שמות יט, י), ונאמר, שהוא לומד בצורה זו: ומה בכל דיני טהרה במקום שאין טעון כבוס בגדים — טעון מכל מקום טבילה, מקום שטעון כבוס כמפורש בקבלת התורה — אינו דין שטעון טבילה, ומכאן שגם טבלו לפני קבלת התורה.

וְדִלְמָא נְקִיּוּת בְּעָלְמָא?

אולם אפשר להקשות: ודלמא [ושמא] לא דובר שם בכיבוס בגדים לשם טהרה, אלא לנקיות בעלמא [בלבד], שאמר להם שיכינו את עצמם לקבלת התורה ויהיו נקיים אבל לא לענין טבילת בגדים לשם טהרה?!

אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם״ וּגְמִירִי דְּאֵין הַזָּאָה בְּלֹא טְבִילָה.

אלא מהכא [מכאן], שנאמר: "ויקח משה את הדם ויזרק על העם" (שם כד, ח), וגמירי [ולמודים אנו] שאין הזאה בלא טבילה, וכיון שהזה עליהם דם, ודאי טבלו.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, טְבִילָה בָּאִמָּהוֹת מְנָלַן? סְבָרָא הוּא, דְּאִם כֵּן – בַּמֶּה נִכְנְסוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה?

ושואלים: ור' יהושע, טבילה באמהות מנלן [מניין לנו] שהיתה? ומשיבים: סברא היא בדבר, שאם כן, שאתה אומר שלא טבלו, במה נכנסו תחת כנפי השכינה? אלא ודאי היה מעשה של כניסה ובודאי היה זה בטבילה כפי המקובל.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיִּמּוֹל וְיִטְבּוֹל. פְּשִׁיטָא, יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים!

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך ההלכה, ולשם מה היה עליו לפסוק כך? שהרי הדבר נובע מכללי ההלכה: יחיד ורבים — הלכה כרבים, והרי נאמר שזו היא דעת חכמים!

מַאן חֲכָמִים – רַבִּי יוֹסֵי.

ומשיבים: מאן [מי הם] חכמים האמורים באותה משנה — לא כל חכמי ישראל הם, אלא שיטת ר' יוסי היא.

דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁבָּא וְאָמַר מַלְתִּי וְלֹא טָבַלְתִּי – מַטְבִּילִין אוֹתוֹ, וּמַה בְּכָךְ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין מַטְבִּילִין.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שבא אדם ואמר מלתי ולא טבלתי — מטבילין אותו, ומה בכך. כלומר, שאם כבר מל לשם גירות — הרי זה בלבד מספיק אפילו לא טבל, ואם מילתו היתה לא לשם גירות — הרי הוא טובל עכשיו, וטבילה לבד גם כן מועילה, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: אם מילתו שלא לשם גירות היתה — אין מטבילין, ואף אם הטבילו — אינו נעשה בכך גר, שבשביל גירות צריך שתהיה המילה וטבילה לשם גירות.

לְפִיכָךְ מַטְבִּילִין גֵּר בְּשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין מַטְבִּילִין.

לפיכך מטבילין גר בשבת, אלו דברי ר' יהודה, שכיון שלדעתו אם כבר מל, הטבילה אינה מעכבת, רשאי הוא לטבול בשבת כדרך שטובל כל אדם מישראל בשבת, כיון שאין בטבילתו שם תיקון. ור' יוסי אומר: אין מטבילין אותו, משום שלדעתו עיקרה של הגירות הוא גם בטבילה, ונמצא שטבילתו היא מעשה של תיקון ושינוי, ואסורה בשבת.

אָמַר מָר: לְפִיכָךְ מַטְבִּילִין גֵּר בְּשַׁבָּת, פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּחֲדָא סַגְיָא, הֵיכָא דְּמָל לְפָנֵינוּ – מַטְבִּילִין, מַאי לְפִיכָךְ?

אמר מר [החכם]: לפיכך מטבילין גר בשבת. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], כיון שאמר ר' יהודה כי בחדא סגיא [באחת מהן די], במילה או בטבילה, אם כן היכא [היכן, במקרה] שמל לפנינו, כלומר, שהוא נימול כבר — מטבילין אפילו בשבת, אם כן מאי [מהי] התוספת "לפיכך"? הלא מסקנה זו מובנת מאליה!

מַהוּ דְּתֵימָא: לְרַבִּי יְהוּדָה טְבִילָה עִיקָּר, וּטְבִילָה בְּשַׁבָּת – לָא, דְּקָא מְתַקֵּן גַּבְרָא, קָא מַשְׁמַע לָן דְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹ הָא אוֹ הָא בָּעֵי.

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי לדעת ר' יהודה טבילה היא באמת עיקר הגירות, ומה שאמר "מטבילין אנו ומה בכך" התכוון לומר שאין מעכבים אותו מלטבול, שהרי בכך הוא מתגייר, ולפי הבנה זו טבילה בשבת לא יעשו, דקא מתקן גברא [שהרי הוא מתקן, עושה תיקון, באדם] על ידיה כיון שהיא עיקר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלשיטת ר' יהודה או הא [זה] או הא בעי [זה הוא מצריך], שגם טבילה וגם מילה כל אחת לבדה מועילה, ולכן טבילה לאחר מילה אין בה עוד תיקון.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵין מַטְבִּילִין. פְּשִׁיטָא, דְּכֵיוָן דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי תַּרְתֵּי בָּעֵינַן – תַּקּוּנֵי גַּבְרָא בְּשַׁבָּת לָא מְתַקְּנִינַן!

ר' יוסי אומר: אין מטבילין אותו בשבת, ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שכיון שאמר ר' יוסי כי תרתי בעינן [שני דברים צריכים אנו] מילה וטבילה — תקוני גברא [לתקן אדם] בשבת לא מתקנינן [מתקנים אנו]?

מַהוּ דְּתֵימָא: לְרַבִּי יוֹסֵי מִילָה עִיקָּר, וְהָתָם הוּא דְּלָא הֲוַאי מִילָה בְּפָנֵינוּ, אֲבָל הֵיכָא דְּהָוְיָא מִילָה בְּפָנֵינוּ – אֵימָא לִיטְבֹּל זֶה בְּשַׁבְּתָא, קָא מַשְׁמַע לָן דְּרַבִּי יוֹסֵי תַּרְתֵּי בָּעֵי.

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי לדעת ר' יוסי המילה היא עיקר הגירות, והתם [ושם], באותו מקרה שבא הגר כשהוא נימול, הוא שאין הדבר מועיל לו, כיון שלא הואי [היתה] המילה בפנינו, ואיננו יודעים אם מל לשם גירות, אבל היכא דהויא [היכן, במקרה, שהיתה] המילה בפנינו — אימא ליטבול [אמור שיטבול] זה בשבתא [בשבת], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שר' יוסי תרתי בעי [שני דברים הוא מצריך], מילה וטבילה, ושניהם חשובים בשווה.

אֲמַר רַבָּה: עוּבְדָא הֲוָה בֵּי רַבִּי חִיָּיא בַּר רַבִּי, וְרַב יוֹסֵף מַתְנֵי רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא בַּר רַבִּי, וְרַב סָפְרָא מַתְנֵי רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא בְּרַבִּי חִיָּיא, דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל. אָמַר לֵיהּ שְׁהֵי כָּאן עַד לְמָחָר וְנַטְבְּלִינָךְ.

אמר רבה: עובדא הוה [מעשה היה] בי [בבית] ר' חייא בר רבי, ורב יוסף מתני [היה שונה] שהיה שם גם ר' אושעיא בר רבי, ורב ספרא מתני [היה שונה] שהיה בנוסף להם גם ר' אושעיא בר' חייא, דאתא לקמיה [שבא לפניו] גר שמל ולא טבל. אמר ליה [לו] לגר: שהי [שהה] כאן איתנו עד למחר ונטבלינך [ונטביל אותך].

שְׁמַע מִינָּהּ תְּלָת: שְׁמַע מִינָּהּ גֵּר צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה, וְשְׁמַע מִינָּהּ: אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיִּמּוֹל וְיִטְבּוֹל, וּשְׁמַע מִינָּהּ: אֵין מַטְבִּילִין גֵּר בַּלַּיְלָה. וְנֵימָא: שְׁמַע מִינָּהּ נַמִי בָּעֵינַן מוּמְחִין! דִּלְמָא דְּאִיקְלְעוּ.

שמע מינה [למד מכאן] ממעשה זה תלת [שלושה דברים]: שמע מינה [למד מכאן] כי גר צריך שלשה אנשים שיהיו נוכחים בשעת הטבילה, שיהיו כבית דין, שהרי לדברי רב ספרא היו שם ר' חייא ברבי ור' אושעיא ברבי ור' אושעיא בר' חייא. ושמע מינה [ולמד מכאן] שאינו נעשה גר עד שימול ויטבול, ושמע מינה [ולמד מכאן] שאין מטבילין גר בלילה ולכן אמר לו להמתין למחר. ושואלים: ונימא [ונאמר]: כי שמע מינה נמי [למד מכן גם כן] כי בעינן [צריכים אנו] לצורך קבלת הגר שיהיו דיינים מומחין (סמוכים), שהרי אותם חכמים שמנה רב ספרא היו מומחים. ודוחים: מכאן אין ראיה, דלמא [שמא] כך היה המעשה, דאיקלעו [שנזדמנו] שלושה אלה אתו, שהיו חכמים, אבל מלכתחילה די גם בהדיוטות.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גֵּר צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה ״מִשְׁפָּט״ כְּתִיב בֵּיהּ.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: גר צריך שלשה שיהיו נוכחים בשעת קבלתו לגירות, כי "משפט" כתיב ביה [נאמר בו] כאמור: "...ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר טו, טז), ומשפט־דין הוא בשלושה דיינים.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁבָּא וְאָמַר: ״גֵּר אֲנִי״, יָכוֹל נְקַבְּלֶנּוּ – תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִתְּךָ״ – בְּמוּחְזָק לְךָ. בָּא וְעֵדָיו עִמּוֹ מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מי מן הגויים שבא ואמר "גר אני", יכול נקבלנו ונחזיקנו כגר — תלמוד לומר: "וכי יגור אתך גר" (ויקרא יט, לג), לומר: במוחזק לך, שאנחנו יודעים בו שהוא גר. בא גר ועדיו עמו המעידים עליו שנתגייר כראוי — מנין שהוא נאמן — תלמוד לומר: "וכי יגור אתך גר בארצכם" (שם).