שֶׁהַוָּלָד פָּגוּם לִכְהוּנָּה. מַאן ״הַכֹּל מוֹדִים״ – שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי. דְּאַף עַל גַּב דְּאָמַר שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי: אֵין מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי לָאוִין – נְהִי דְּמַמְזֵר לָא הָוֵי, פָּגוּם – מִיהָא הָוֵי,

שהולד על כל פנים פגום לכהונה, שאם נולדה בת, הריהי כחללה ואסורה לכהן. ומסבירים: מאן [מי הוא], למי התכוונו כשאמרו הכל מודים — הכוונה היא לשמעון התימני, דאף על גב [שאף על פי] שאמר שמעון התימני: אין ממזר מחייבי לאוין, נהי [אם אמנם] שממזר לא הוי [איננו], פגום מיהא הוי [על כל פנים הריהו], ולומדים דבר זה

מִקַּל וָחוֹמֶר מֵאַלְמָנָה. וּמָה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל – בְּנָהּ פָּגוּם, זוֹ שֶׁאִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל – אֵינוֹ דִּין שֶׁבְּנָהּ פָּגוּם?

מקל וחומר מאלמנה. כיצד? ומה אלמנה לכהן גדול, שאין איסורה שוה בכל שהרי האיסור לשאת אלמנה מיוחד רק לאדם אחד, לכהן הגדול, ובכל זאת בנה הנולד ממנו בנישואי עבירה פגום לכהונה והוא חלל — זו הגרושה שהחזירה, שאיסורה שוה בכל, אינו דין שבנה פגום לכהונה?

אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּאַלְמָנָה – שֶׁכֵּן הִיא עַצְמָהּ מִתְחַלֶּלֶת,

ומקשים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את הראיה הזו, ולומר: מה לאלמנה — שכן היא עצמה מתחללת, ואילו גרושה שהחזירה בעלה איננה מתחללת על ידי חזרתה לבעלה הראשון.

וְעוֹד: ״הִיא תּוֹעֵבָה״ כְּתִיב, וְאֵין בָּנֶיהָ תּוֹעֲבִין.

ועוד: "היא תועבה" (דברים כד, ד) כתיב [נאמר] במחזיר גרושתו, ולשון "היא" באה לצמצם את הדבר וללמד: ואין בניה תועבין.

וְעוֹד, תַּנְיָא: הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ, וְהַנּוֹשֵׂא חֲלוּצָתוֹ, וְהַנּוֹשֵׂא קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לוֹ בָּהּ קִדּוּשִׁין, וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט, וְהִיא פְּסוּלָה וּוְלָדָהּ פָּסוּל, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ בָּהּ קִדּוּשִׁין, וּצְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט, וְהִיא כְּשֵׁרָה וּוְלָדָהּ כָּשֵׁר.

ועוד, תניא [שנינו בברייתא] במפורש להיפך: המחזיר גרושתו, והנושא חלוצתו, והנושא קרובת חלוצתו, ר' עקיבא אומר: אין לו בה קדושין, שהקידושין אינם תופסים בה כלל, וממילא אינה צריכה הימנו (ממנו) גט, והיא פסולה, וולדה פסול, וכופין אותו להוציא (לגרש). וחכמים אומרים: בכל אלה יש לו בה קדושין, ולכן צריכה הימנו גט להתירה לאחרים, והיא כשרה וולדה כשר.

לְמַאן – לָאו לִכְהוּנָּה? לָא, לַקָּהָל. אִי הָכִי, הִיא כְּשֵׁרָה – לְמַאן? אִילֵימָא לַקָּהָל – פְּשִׁיטָא, מִשּׁוּם דְּזָנְיָא אִפַּסְלָה לַקָּהָל? אֶלָּא לָאו – לִכְהוּנָּה,

ונברר: זה שאמרנו שוולדה כשר, למאן [למי] כשר? לאו [האם לא] שהוא כשר לכהונה? ודוחים: לא, הכוונה היא שכשר לקהל. כלומר, שאיננו ממזר, ומותר לבוא בקהל ה'. ותוהים: אי הכי [אם כך], מה שנאמר בברייתא היא כשרה, למאן [למי] היא כשרה? אילימא [אם תאמר] שהיא כשרה לקהל, שמותר לה להינשא לישראל — פשיטא [פשוט] שכן הוא, וכי משום דזניא [שזנתה] אפסלה [נפסלה] לקהל?! שהרי אשה זונה אינה פסולה לכל ישראל. אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שכשירה ל כהונה,

וּמִדְּהִיא לִכְהוּנָּה – וְלָדָהּ נַמִי לִכְהוּנָּה. מִידֵי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא.

ומדהיא [ומכיון שהיא] כשירה ומשמעו — לכהונה, ולדה נמי [גם כן] שאמרו שכשר — כשר לכהונה! ודוחים: מידי איריא [וכי שייכים הדברים]? הא כדאיתא והא כדאיתא [זה כמו שהוא וזה כמו שהוא] ומה שאמרו היא כשירה, כוונתו כשירה אכן לכהונה, אולם וולדה כשר —הכוונה שכשר לקהל.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי רֵישָׁא: הִיא פְּסוּלָה וּוְלָדָהּ פָּסוּל. הִיא פְּסוּלָהּ לְמַאן? אִילֵימָא לַקָּהָל – מִשּׁוּם דְּזָנְיָא אִפַּסְלָה לֵיהּ לַקָּהָל? אֶלָּא לָאו – לִכְהוּנָּה,

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש, דקתני רישא [ששנה בראשה] של ברייתא זו: היא פסולה וולדה פסול. ונברר: היא פסולה למאן [למי]? אילימא [אם תאמר] שפסולה לקהל, וכי משום דזניא [שזנתה] אפסלה ליה [נפסלה לו] לקהל?! אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שפסולה לכהונה.

וּוְלָדָהּ פָּסוּל, לְמַאן? אִילֵימָא לִכְהוּנָּה – הָא לַקָּהָל כָּשֵׁר? הָאֲמַר רַבִּי עֲקִיבָא הַוָּלָד מַמְזֵר! אֶלָּא פְּשִׁיטָא – לַקָּהָל,

ובהמשך נאמר וולדה פסול, למאן [למי] פסול? אילימא [אם תאמר] פסול לכהונה, ונדייק: הא [הרי] נלמד מכאן כי לקהל הוא כשר? האמר [הרי אמר] ר' עקיבא עצמו במשנתנו שהולד ממזר ופסול לבוא בקהל! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן שפסול אף לקהל, שאף שאמרו יחד "היא פסולה וולדה פסול" אין מדובר באותו ענין עצמו.

וּמִדְּרֵישָׁא הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא – סֵיפָא נַמִי הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא.

ומדרישא הא כדאיתא והא כדאיתא [ומכיון שבראשה של הברייתא הסברנו זה כמו שהוא וזה כמו שהוא] ולא באותו ענין, סיפא נמי הא כדאיתא והא כדאיתא [סופה גם כן זו כמו שהיא וזו כמו שהיא].

וְ״הִיא תּוֹעֵבָה״ נַמִי, הִיא תּוֹעֵבָה – וְאֵין צָרָתָהּ תּוֹעֵבָה, אֲבָל בָּנֶיהָ – תּוֹעֲבִין.

ומה שהקשינו מדיוק הפסוק "היא תועבה" ש"היא" בא למעט, כוונתו נמי [גם כן] כך: היא תועבה ואין צרתה תועבה, שאם נפלו שתיהן לייבום, גרושה זו פסולה ואין הצרה פסולה לייבום, אבל בניה אפשר לומר שהם תועבין.

אֶלָּא אַלְמָנָה קַשְׁיָא: מַה לְאַלְמָנָה שֶׁכֵּן הִיא עַצְמָהּ מִתְחַלֶּלֶת!

אלא הקל וחומר שנאמר לגבי אלמנה קשיא [נשאר קשה]: מה לאלמנה — שכן היא עצמה מתחללת!

אֶלָּא אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: הַכֹּל מוֹדִים בְּבָא עַל חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת שֶׁהַוָּלָד פָּגוּם. מַאן ״הַכֹּל מוֹדִים״ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֵין מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת, נְהִי דְּמַמְזֵר לָא הָוֵי – פָּגוּם מִיהָא הָוֵי,

אלא לא כך נאמרו הדברים, אי אתמר הכי אתמר [אם נאמר כך נאמר] הדבר: אמר רב יוסף אמר ר' שמעון ברבי: הכל מודים בבא על חייבי כריתות שהולד פגום. מאן [מי הוא] הכל מודים, זה ר' יהושע. דאף על גב [שאף על פי] שאמר ר' יהושע: אין ממזר מחייבי כריתות, אלא מחייבי מיתות בית דין בלבד, נהי [אם אמנם] שממזר לא הוי [איננו] — פגום מיהא הוי [על כל פנים הריהו], ונלמד את הדבר

מִקַּל וָחוֹמֶר מֵאַלְמָנָה. וּמָה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל – בְּנָהּ פָּגוּם, זוֹ שֶׁאִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל – אֵינוֹ דִּין שֶׁבְּנָהּ פָּגוּם?

מקל וחומר מאלמנה: ומה אלמנה לכהן גדול, שאין איסורה שוה בכל — בנה פגום, זו שאיסורה שוה בכל — אינו דין שבנה פגום.

וְכִי תֵּימָא: מַה לְּאַלְמָנָה שֶׁכֵּן הִיא עַצְמָהּ מִתְחַלֶּלֶת – הָכָא נַמִי, כֵּיוָן שֶׁבְּעָלָהּ – עֲשָׂאָהּ זוֹנָה.

וכי תימא [ואם תאמר] כפי שהקשינו קודם: מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת — אין זו קושיה, כי הכא נמי [כאן גם כן], כיון שבעלה אדם שעבר בכך על איסור כרת, עשאה זונה, ובאמת היא מתחללת מכהונה. ואין פירכא לקל וחומר זה.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בְּעֶבֶד וְגוֹי הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁהַוָּלָד מַמְזֵר.

כיון שעסקנו בבעיה זו דנים גם בנושא קרוב לה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הכל מודים בעבד וגוי הבא על בת ישראל שהולד ממזר.

מַאן ״הַכֹּל מוֹדִים״ שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי. דְּאַף עַל גַּב דְּאָמַר שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אֵין מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי לָאוִין – הָנֵי מִילֵּי

מאן [מי] זה "הכל מודים", כלומר, מי הוא המודה בזה — שמעון התימני. דאף על גב [שאף על פי] שאמר שמעון התימני שאין ממזר מחייבי לאוין, אלא מחייבי כריתות בלבד — הני מילי [דברים אלה] אמורים בילד הנולד