וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי לְהַבְחִין?

ושואלים: אם כך לכל הנשים, שר' יוסי מתיר להינשא מיד, ולית ליה [וכי אין לו] לר' יוסי טעם זה שצריכה להמתין כדי שיוכלו להבחין בין ילד של ראשון לשל שני, וכל הנוגע בו?

לֵית לֵיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם אִית לֵיהּ, וְאֵימָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל אֲרוּסוֹת גְּרוּשׁוֹת יִנָּשְׂאוּ.

ומשיבים: אמנם לית ליה [אין לו], אינו חושש לכך. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: לעולם אפשר לפרש כי אית ליה [יש לו], הוא מקבל הלכה זו, ואימא [ואמור] כך, ר' יוסי אומר: כל ארוסות אם היו גרושות ינשאו. שכיון שהיא ארוסה ואין חשש שהיא מעוברת — רשאית להינשא מיד.

אִי הָכִי הַיְינוּ רַבִּי יְהוּדָה! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ נְשׂוּאָה לֵיאָרֵס; רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: נְשׂוּאָה מוּתֶּרֶת לֵיאָרֵס, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: נְשׂוּאָה אֲסוּרָה לֵיאָרֵס.

ושואלים: אי הכי [אם כך] היינו [הרי זו] שיטת ר' יהודה, ומה איפוא ההבדל ביניהם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין נשואה הבאה ליארס. ר' יהודה סבר: נשואה מותרת ליארס, כיון שאינה נישאת, אין איפוא חשש שמא תתעבר. ור' יוסי סבר: נשואה אסורה ליארס, שגזרו אירוסין משום נישואין.

וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי נְשׂוּאָה אֲסוּרָה לֵיאָרֵס? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ, חוּץ מִן הָאַלְמָנָה מִפְּנֵי הָאִיבּוּל, וְכַמָּה אִיבּוּל שֶׁלָּהּ – שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְכוּלָּן לֹא יִנָּשְׂאוּ עַד שֶׁיְּהוּ לָהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים!

ושואלים: האם סבר ר' יוסי כי נשואה אסורה ליארס? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: כל הנשים יתארסו, חוץ מן האלמנה מפני האיבול (אבילות על בעלה), וכמה תמתין בשל האיבול שלה — שלשים יום. וכולן לא ינשאו עד שיהו להן שלשה חדשים.

הַאי מַאי קוּשְׁיָא? אִילֵימָא דְּקָתָנֵי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ – מִי אַלִּימָא מִמַתְנִיתִין דְּאוֹקִימְנָא בַּאֲרוּסוֹת גְּרוּשׁוֹת יִנָּשְׂאוּ – הָכָא נַמִי כָּל אֲרוּסוֹת גְּרוּשׁוֹת יִנָּשְׂאוּ.

ושואלים: האי, מאי קושיא [ברייתא זו, מה קושיה] יש ממנה לענייננו? אילימא דקתני [אם תאמר ממה ששנה בה] שר' יוסי אומר: כל הנשים יתארסו, שכולל גם נשים נשואות — מי אלימא ממתניתין [האם תקיפה וברורה היא יותר ממשנתנו] שגם בה נאמר בלשון זו, דאוקימנא [שהעמדנו] את משמעות הלשון בארוסות גרושות שינשאו, ואם כן הכא נמי [כאן בברייתא גם כן] נפרש: כל ארוסות אם היו גרושות ינשאו, ואין כאן קושיה, שבנשואין כולם סבורים שמותר מיד.

אֶלָּא מִסֵּיפָא, דְּקָתָנֵי: וְכוּלָּן לֹא יִנָּשְׂאוּ עַד שֶׁיְּהוּ לָהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. אִינְסוּבֵי הוּא – דְּלָא, הָא אִיתְרוּסֵי – שַׁפִּיר דָּמֵי.

אלא הקושי הוא מסיפא [מן הסוף], דקתני [ששנה] בו: וכולן לא ינשאו עד שיהו להן שלשה חדשים. ונדייק מכאן: אינסובי [להינשא] הוא שלא, הא איתרוסי [הרי להתארס] — שפיר דמי [יפה, מותר] אפילו לנשואה!

אֲמַר רָבָא, תְּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כָּל אֲרוּסוֹת גְּרוּשׁוֹת יִנָּשְׂאוּ, חוּץ מִן הָאַלְמָנָה מִפְּנֵי הָאִיבּוּל, וְכַמָּה אִיבּוּל שֶׁלָּהּ – שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּנְשׂוּאוֹת לֹא יִתְאָרְסוּ עַד שֶׁיְּהֵא לָהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.

אמר רבא: תריץ ואימא הכי [תרץ ואמור כך], תקן את הגירסה, ר' יוסי אומר: כל ארוסות אם היו גרושות ינשאו, חוץ מן הארוסה האלמנה, מפני האיבול. וכמה זמן איבול שלה — שלשים יום. ונשואות לא יתארסו עד שיהא להן שלשה חדשים.

וְאַלְמָנָה מִן הָאֵירוּסִין מִי אִית לָהּ אִיבּוּל? וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמִי: אִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה – לֹא אוֹנֵן וְלֹא מִיטַּמֵּא לָהּ, וְכֵן הִיא לֹא אוֹנֶנֶת וְלֹא מִיטַּמְּאָה לוֹ. מֵתָה – אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, מֵת הוּא – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ.

לגופה של הלכה זו שואלים: ואלמנה מן האירוסין מי אית [האם יש] לה איבול? והתני [והרי שנה] ר' חייא בר אמי ברייתא זו: מתה אשתו הארוסה לו — לא אונן (אינו נוהג במנהגי אבילות שלפני הקבורה) עליה, ולא מיטמא לה אם כהן הוא. וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו, שאינה מחוייבת להתעסק בקבורתו אם מת. מתה — אינו יורשה. מת הוא — גובה את כתובתה מנכסיו! ואם כן ודאי אין לומר שדיבר ר' יוסי בארוסות אלא בנשואות.

אֶלָּא תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְעַד הַתַּעֲנִית הָעָם מְמַעֲטִין מֵעִסְקֵיהֶן, מִלִּישָּׂא וּמִלִּיתֵּן, מִלִּבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ, וּמִלֵּיאָרֵס וּמִלִּישָּׂא. שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּתוֹכָהּ – אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס (וְאָסוּר לֵיאָרֵס). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כָּל הַחֹדֶשׁ אָסוּר.

אלא יש לתרץ את קושיית רב חסדא מדוע אוסר ר' יוסי לאלמנה להתארס אף שבאבל על החורבן מותר הדבר, ולומר כי תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין אירוסין בזמן אבילות זו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מראש חדש אב ועד התענית בתשעה בו העם ממעטין מעסקיהן, מלישא ומליתן, מלבנות בית חדש ומלנטוע נטיעה חדשה, ומליארס ומלישא אשה. שבת (שבוע) שחל תשעה באב בתוכה — אסור לספר ולכבס, ואסור ליארס. ויש אומרים: כל החדש אסור. משמע שיש תנא האוסר אירוסין באבילות זו, ולא קשה על ר' יוסי שאוסר אירוסין באבילות.

מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִׁי: מִמַּאי דְּלֵיאָרֵס – לֵיאָרֵס מַמָּשׁ? דִּלְמָא לְמִיעֲבַד סְעוּדַת אֵירוּסִין הוּא דְּאָסוּר, הָא לֵיאָרֵס – שַׁפִּיר דָּמֵי.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ממאי [ממה, מהיכן] אתה יודע שמה שנאמר שם ליארס כוונתו ליארס ממש, כלומר, עצם האירוסין (הקידושין), דלמא [שמא] הכוונה היא כי למיעבד [לעשות] סעודת אירוסין הוא שאסור, הא [הרי] ליארס בלבד — שפיר דמי [יפה, מותר הדבר].

אִי הָכִי, מִלִּישָּׂא? לִינָשֵּׂא נַמִי לְמִיעֲבַד סְעוּדַת נִשּׂוּאִין הוּא דְּאָסוּר, הָא לִישָּׂא – שַׁפִּיר דָּמֵי! הָכִי הָשְׁתָּא! בִּשְׁלָמָא נִשּׂוּאִין בְּלֹא סְעוּדָּה – אִיכָּא שִׂמְחָה, אֶלָּא אֵירוּסִין בְּלֹא סְעוּדָּה – מִי אִיכָּא שִׂמְחָה?

ומקשים עליו: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, מה שאמרו שנמנעים מלישא נשים תצטרך גם כן לפרש לינשא נמי [גם כן] הכוונה למיעבד [לעשות] סעודת נשואין הוא שאסור, הא [הרי] לישא בלא סעודה שפיר דמי [יפה, מותר הדבר], ובודאי אסור לאבל לישא אשה אפילו בלי סעודה? ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! בשלמא [נניח] נשואין בלא סעודה — איכא [יש] שמחה בעצם הנישואין, אלא אירוסין בלא סעודה — מי איכא [האם יש] שמחה בכך?

אֶלָּא אֲמַר רַב אַשִׁי: שָׁאנֵי אֲבֵילוּת חֲדָשָׁה מֵאֲבֵילוּת יְשָׁנָה, וְשָׁאנֵי אֲבֵילוּת דְּרַבִּים מֵאֲבֵילוּת דְּיָחִיד.

אלא אמר רב אשי תירוץ באופן אחר: שאני [שונה] אבילות חדשה שאשה מתאבלת על בעלה שמת, מאבילות ישנה כגון על חורבן הבית, שיש להקל בה בדברים מסויימים. ושאני [ושונה] אבילות של רבים מאבילות פרטית של היחיד. שמאחר שהיא חלה רק על היחיד, אפשר להחמיר בה, אבל אין גוזרים להחמיר הרבה על הרבים.

מתני׳ אַרְבָּעָה אַחִין נְשׂוּאִין אַרְבַּע נָשִׁים, וָמֵתוּ. אִם רָצָה הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם לְיַיבֵּם אֶת כּוּלָּן – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.

היו ארבעה אחין נשואין ארבע נשים ומתו כמה מן האחים, אם רצה הגדול שבהם לייבם את כל הנשים היבמות כולן — הרשות בידו.

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי לִשְׁתֵּי נָשִׁים וָמֵת – בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ.

והלכה נוספת: מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ולא השאיר בנים — ביאתה או חליצתה של אחת מהן על ידי היבם פוטרת גם את צרתה, ואין הצרה צריכה לייבם ואף לא לחלוץ.