דִּלְמָא אִיעַבְּרָה, וּמִעַכַּר חֲלָבָהּ, וְקָטְלָה לֵיהּ. אִי הָכִי דִּידֵיהּ נַמִי! דִּידֵיהּ מְמַסְמְסָא לֵיהּ בְּבֵיצִים וְחָלָב. דִּידָהּ נַמִי מְמַסְמְסָא לֵיהּ בְּבֵצִים וְחָלָב! לָא יָהַב לָהּ בַּעַל. וְלִיתְבָּעִינֵיהּ לַיּוֹרְשִׁים! אָמַר אַבַּיֵי: אִשָּׁה בּוֹשָׁה לָבֹא לְבֵית דִּין, וְהוֹרֶגֶת אֶת בְּנָהּ.

דלמא איעברה ומעכר [שמא תתעבר שנית ויעכר] חלבה בזמן ההריון וקטלה ליה [ותהרוג אותו], כלומר, תגרום שימות הוולד משום שלא יהיה לו מספיק חלב לינוק. ושואלים: אי הכי דידיה נמי [אם כך שלו גם כן] יש לחשוש לכך. ומשיבים: דידיה ממסמסא ליה [את שלו היא מאכילה אותו] בביצים וחלב, כתחליף לחלב האם. ושואלים: אם כן דידה נמי ממסמסא ליה [את הילד שלה גם כן תאכיל] בביצים וחלב! ומשיבים: לא יהב [נותן] לה בעל כסף לקנות את אלה עבור ילד שאיננו שלו. ומקשים: וליתבעיניה [ושתתבע] את היורשים של בעלה הראשון שיפרנסו את הילד! אמר אביי: אשה בושה לבא לבית דין בתביעות, ונמצא שאין לילד מזונות והורגת על ידי כך את בנה.

״אַחַת בְּתוּלוֹת וְאַחַת בְּעוּלוֹת״. הֵי נִיהוּ בְּתוּלוֹת וְהֵי נִיהוּ אֲרוּסוֹת, הֵי נִיהוּ בְּעוּלוֹת וְהֵי נִיהוּ נְשׂוּאוֹת?

שנינו במשנה: אחת בתולות ואחת בעולות, אחת גרושות ואחת אלמנות, אחת נשואות ואחת ארוסות, כולן, אינן יכולות להתארס או להינשא עד שיעברו שלושה חודשים מבעליהן הקודמים. ותוהים: הי ניהו [מי אלו] הבתולות והי ניהו [ומי אלו] הארוסות? שהרי זו שנתאלמנה מן האירוסין, יבמה בתולה היא! וכן הי ניהו [מי אלו] הבעולות והי ניהו [ומי אלו] הנשואות? הרי לכאורה שוב מדובר על אותן נשים!

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָכִי קָאָמַר: אַחַת בְּתוּלוֹת וְאַחַת בְּעוּלוֹת שֶׁנִּתְאַרְמְלוּ אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשׁוּ, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין.

אמר ר' יהודה: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: אין מונים כאן נשים שונות, אלא זו קביעה כללית: אחת בתולות ואחת בעולות, שנתארמלו או שנתגרשו, בין מן האירוסין ובין מן הנשואין.

רַבִּי אֶלְעָזָר לָא עָל לְבֵי מִדְרָשָׁא, אַשְׁכַּחֵיהּ לְרַבִּי אַסִי, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמוּר רַבָּנַן בְּבֵי מִדְרָשָׁא? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.

מסופר: ר' אלעזר לא על לבי מדרשא [נכנס לבית המדרש] יום אחד, אשכחיה [מצא אותו] את ר' אסי, אמר ליה [לו]: מאי אמור רבנן בבי מדרשא [מה אמרו חכמים בבית המדרש]? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יוסי המתיר לארוסות להינשא ולנשואות להתארס.

מִכְּלָל דִּיחִידָאָה פָּלֵיג עֲלֵיהּ? אִין, וְהָתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה רְדוּפָה לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ, אוֹ שֶׁהָיָה לָהּ כַּעַס בְּבֵית בַּעֲלָהּ, אוֹ שֶׁהָיָה בַּעֲלָהּ חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, אוֹ שֶׁהָיָה בַּעֲלָהּ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, אוֹ שֶׁהָיְתָה הִיא חוֹלָה,

שאל אותו ר' אלעזר: האם מכלל זה אתה למד דיחידאה פליג עליה [שיחיד הוא החולק עליו], ואין ההלכה השנויה במשנה סתם דעת רבים? ענה לו: אין [כן], והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: הרי אשה שהיתה רדופה (רגילה ולהוטה) לילך לבית אביה והיתה מצויה שם זמן רב בלא בעלה, או שהיה לה כעס בבית בעלה והלכה לבית אביה מטעם זה, או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין לפני מותו, או שהיה בעלה זקן או חולה שאינו יכול להוליד, או שהיתה היא חולה,

אוֹ שֶׁהִפִּילָה אַחַר מִיתַת בַּעֲלָהּ, אוֹ שֶׁהָיְתָה עֲקָרָה, אוֹ זְקֵנָה, אוֹ קְטַנָּה, אוֹ אַיְלוֹנִית, אוֹ שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד – צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר לֵיאָרֵס וְלִינָשֵּׂא מִיָּד.

או שהפילה מיד אחר מיתת בעלה, או שהיתה עקרה (שניטל רחמה), או שהיתה זקנה, או שהיתה קטנה, או אילונית (שאינה ראויה ללדת מטבע בריי תה), או שאינה ר אויה לילד מחמת מחלה וכדומה — הרי זו צריכ ה להמתין שלשה חדשים, למרות שהטעמים שניתנו לגזירת ההפר שה אינם קיימים במקרים אלה, אלו דבר י ר' מאיר. ר' יהודה מתיר במקרי ם אלה ליארס ולינשא מיד ומכאן שהחולק על ר ' יוסי הוא חכם יחיד, ר' מאיר.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: חָזַר בּוֹ רַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר רַב יוֹסֵף: אִי הֲדַר בֵּיהּ – מִמַתְנִיתִין דְּכַרְמָא הֲדַר בֵּיהּ. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה: שָׁמַעְתִּי מִפִּי חֲכָמִים בְּכֶרֶם בְּיַבְנֶה: כּוּלָּן צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.

אמר ר' חייא בר אבא: חזר בו ר' יוחנן ממה שפסק כר' יוסי. אמר רב יוסף: אי הדר ביה [אם חזר בו] — ממתניתא דכרמא הדר ביה [מפני הברייתא של הכרם חזר בו]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה: כולן, גם נשים שאינן ראויות ללדת, צריכות להמתין שלשה חדשים. הרי שדעת גדולי החכמים כדעת סתם משנתנו.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זְרִיקָא: כִּי עָיְילַתְּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ רְמִי לֵיהּ: מִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתָם מִשְׁנָה, וּתְנַן: כָּל הַנָּשִׁים לֹא יִנָּשְׂאוּ וְלֹא יִתְאָרְסוּ עַד שֶׁיְּהוּ לָהֶם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, אַחַת בְּתוּלוֹת וְאַחַת בְּעוּלוֹת!

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זריקא: כי עיילת לקמיה [כאשר תיכנס לפניו] לפני ר' אבהו, רמי ליה [השלך לו, הראה לפניו סתירה זו]: מי [האם] אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן כלל: הלכה כסתם משנה. ותנן [ושנינו במשנתנו] בסתם: כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להם שלשה חדשים, אחת בתולות ואחת בעולות!

אֲמַר לֵיהּ: דִּרְמָא לָךְ הָא – לָא חָשׁ לְקִמְחֵיהּ; סְתָם וְאַחַר כָּךְ מַחֲלוֹקֶת הִיא, וְאֵין הֲלָכָה כִּסְתָם. דְּאָמַר רַב פַּפָּא וְאִיתֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן: מַחֲלוֹקֶת וְאַחַר כָּךְ סְתָם – הֲלָכָה כִּסְתָם, סְתָם וְאַחַר כָּךְ מַחֲלוֹקֶת – אֵין הֲלָכָה כִּסְתָם

כאשר בא ר' זריקא ושאל, אמר ליה [לו] ר' אבהו: דרמא [זה שהשליך], שהראה לך הא [סתירה זו] — לא חש לקמחיה [חשש לקמחו], כלומר, לא דאג לדקדק בדברים שהוא מוציא מפיו. והרי משנתנו סתם ואחר כך מחלוקת היא, שאין זו סתם משנה ללא חולקים, אלא מיד מובאת דעת החולקים, ובמקרה זה אין הלכה כסתם. שאמר רב פפא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן: מחלוקת ואחר כך סתם — הלכה כסתם, שנראה שסתם משנה היא סיכום ההלכה בענין זה, אולם אם יש סתם ואחר כך מחלוקת — אין הלכה כסתם.

מִסְתַּמֵיךְ וְאָזֵיל רַבִּי אַבָּהוּ אַכַּתְפֵיהּ דְּרַבִּי נַחוּם שַׁמָּעֵיהּ, מַנְקֵיט וְאָזֵיל הִלְכְתָא מִינֵּיהּ. בְּעָא מִינֵּיהּ: מַחֲלוֹקֶת וְאַחַר כָּךְ סְתָם מַאי? אָמַר לֵיהּ: הֲלָכָה כִּסְתָם. סְתָם וְאַחַר כָּךְ מַחֲלוֹקֶת מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֵין הֲלָכָה כִּסְתָם.

מסופר: היה מסתמיך ואזיל [נשען והולך] ר' אבהו אכתפיה [על כתיפו] של ר' נחום שמעיה [שמשו] ותוך כדי הילוך היה ר' נחום מנקיט ואזיל הלכתא מיניה [היה לוקט ואוסף הלכות ממנו] מר' אבהו. ובתוך כך בעא מיניה [שאל אותו] ר' נחום מר' אבהו: מחלוקת ואחר כך סתם מאי [מה] פסק ההלכה במקרה כזה? אמר ליה [לו] ר' אבהו: הלכה כסתם. המשיך ר' נחום ושאל: סתם ואחר כך מחלוקת מאי [מה] הדין? אמר ליה [לו] ר' אבהו: אין הלכה כסתם.

סְתָמָא דְּמַתְנִיתִין וּמַחֲלוֹקֶת בְּבָרַיְיתָא מַאי? אָמַר לֵיהּ: הֲלָכָה כִּסְתָם. מַחֲלוֹקֶת בְּמַתְנִיתִין וּסְתָמָא בְּבָרַיְיתָא מַאי? אָמַר לֵיהּ:

ושוב שאל: כשיש סתמא דמתניתין [סתם במשנתנו] ומחלוקת בברייתא מאי [מה] הדין? אמר ליה [לו]: הלכה כסתם משנה. ועוד שאל: מחלוקת במתניתין [במשנתנו] וסתמא [וסתם] בברייתא, מאי [מה] דינו? אמר ליה [לו]: