מִפְּנֵי הָאִיבּוּל.

מפני האיבול (האבילות) על בעלה שמת.

גמ׳ בִּשְׁלָמָא לֹא תִּתְיַיבֵּם – שֶׁמָּא יִהְיֶה הַוָּלָד בֶּן קַיָּימָא, וְקָא פָּגַע בְּאִיסּוּר אֵשֶׁת אָח דְּאוֹרַיְיתָא. אֶלָּא לֹא תַּחֲלוֹץ – אַמַּאי?

שנינו במשנה שהיבמה אינה מתייבמת ואינה חולצת עד שיעברו שלושה חודשים ממות בעלה. ושואלים: בשלמא [נניח] שלא תתייבם — יש סיבה לדבר: שמא היא מעוברת, ויהיה הולד בן קיימא, וקא פגע [ופוגע] היבם באיסור אשת אח שיש לו בנים שהוא איסור דאורייתא [מן התורה]. אלא לא תחלוץ, אמאי [מדוע]? שאפילו אם נתברר שהיתה הרה, ותלד בן — נמצא שלא היתה זו חליצה כלל, שהרי בחליצה עצמה אין איסור!

לֵימָא תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ חֲלִיצָה! וְלָאו מִי אוֹתְבִינֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִימְנָא? לֵימָא מֵהָא נַמִי תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתָא!

ואם כן לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על ר' יוחנן, שאמר: חליצת מעוברת שמה חליצה. שאם חלץ למעוברת והפילה אחר כך את הולד — הועילה חליצתה זו לפוטרה מן הזיקה. ובמשנתנו נאמר שאינה חולצת כלל, שיש לחשוש שמא היא מעוברת, ותפיל, ותסמוך על החליצה ותינשא ובאמת אין חליצת מעוברת פוטרת. ושואלים: ולאו מי אותביניה [וכי לא הקשינו כבר עליו] על ר' יוחנן חדא זמנא [פעם אחת] (לעיל יבמות לה, ב) וכבר נדחו דבריו?! ומשיבים: לימא מהא נמי תיהוי תיובתא [האם נאמר שמזה גם כן תהיה קושיה]! כיון שאין לנו טעם אחר לדברי המשנה שאינה חולצת.

לָא, הָכָא הַיְינוּ טַעֲמָא שֶׁמָּא יְהֵא וָלָד בֶּן קַיָּימָא, וְנִמְצֵאת אַתָּה מַצְרִיכָהּ כָּרוֹז לִכְהוּנָּה.

ודוחים: לא, את הקושיה מכאן אפשר ליישב, הכא היינו טעמא [כאן זהו הטעם]: שמא יהא הולד בן קיימא, ונמצא שלא היתה חליצתה חליצה, ונמצאת אתה מצריכה כרוז מטעם בית הדין שיכריז שלמרות שחלצה עדיין ראויה היא להינשא לכהונה, וכדי למנוע זאת אוסרים עליה לחלוץ עד אחר שלושה חדשים.

וְנִצְרְכָהּ! דִּלְמָא אִיכָּא דַּהֲוַאי בַּחֲלִיצָה וְלֹא הָוֵי בַּהַכְרָזָה, וּמִפְסְלוּהָ מִן הַכְּהוּנָּה.

ושואלים: ומה בכך? ונצרכה [ונצריך אותה] כרוז, ונכריז שהיא כשירה! ומשיבים: אין עושים דבר זה, דלמא איכא דהואי [שמא יש אנשים שהיו] בחליצה ולא הוי [היו] בהכרזה ומפסלוה [ויפסלוה] מן הכהונה.

תֵּינַח אַלְמָנָה, גְּרוּשָׁה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מִשּׁוּם דְּמַפְסִיד לָהּ מְזוֹנוֹת.

ושואלים: תינח [נניח] שהיתה יבמה זו אלמנה בלבד מבעלה, שאז יש לחשוש לה שמא יאמרו שנפסלה מן הכהונה, אבל אם היתה היבמה הזו גרושה מנישואין קודמים, שבין כה וכה פסולה היא לכהן — מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע איפוא לא תחלוץ? הלא לפסול לכהונה אין לחשוש! ומשיבים: יש טעם אחר בדבר: משום שבחליצה זו הוא מפסיד לה מזונות, שכן כל שלושת החודשים הראשונים ניזונה האלמנה מנכסי בעלה שמת, ומיד כשחולץ לה אינה רשאית ליהנות עוד ממזונות אלה, וכיון שאינה רשאית להינשא — נמצא שאין לה מזונות כלל, ולכן תיקנו לטובתה שלא תחלוץ.

תֵּינַח נְשׂוּאָה, אֲרוּסָה גְּרוּשָׁה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים: תינח [נניח] תירוץ זה לנשואה שיש לה מזונות מנכסי בעלה שמת, אולם אם היתה יבמה זו רק ארוסה, והיתה מקודם לכן גם גרושה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי מזונות מן הנפטר אין לה, ואין לחשוש לפוסלה לכהונה מכיון שהיא כבר פסולה בתור גרושה.

אֶלָּא מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לוֹ: מַהוּ לַחֲלוֹץ בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה? אָמַר לוֹ: לֹא תַּחֲלוֹץ. וְתַחֲלוֹץ וּמַה בְּכָךְ?

אלא משום הטעם שפירש ר' יוסי, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה באדם אחד שבא לפני ר' יוסי. אמר לו: מהו לחלוץ בתוך שלשה חודשים למות האח? אמר לו: לא תחלוץ. שאל אותו: ותחלוץ, ומה בכך? שגם אם היא מעוברת הרי לא ייגרם בכך כל נזק!

קָרָא עָלָיו מִקְרָא זֶה: ״וְאִם לֹא יַחְפֹּץ״ הָא אִם חָפֵץ – יַבֵּם, כָּל הָעוֹלֶה לְיִבּוּם – עוֹלֶה לַחֲלִיצָה כו׳.

קרא עליו, כלומר, הסביר לו את הדברים על פי מקרא זה: "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו" (דברים כה, ז) משמע: הא [הרי] אם חפץ — יבם. ומכאן אנחנו למדים: כל העולה לייבום, שהיבם רשאי ליבמה אם יחפוץ בכך — עולה גם לחליצה, אבל זו שאינה עולה לייבום, וכגון שהיא בתוך שלושה חודשים למות בעלה, שאינו רשאי ליבמה, אף אינו יכול לחלוץ לה.

מְתִיב רַב חִינָּנָא: הַסְּפֵקוֹת חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת.

מתיב [מקשה] על כך רב חיננא, הלא שנינו: יבמות הספקות — חולצות ולא מתיבמות.

מַאי סְפֵקוֹת? אִילֵימָא סָפֵק קִדּוּשִׁין אַמַּאי לֹא מִתְיַבְּמוֹת? תִּתְיַיבֵּם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם!

ונברר תחילה מאי [מה פירוש] ספקות? אילימא [אם תאמר] ספק קדושין, שהיה ספק אם קידשה האח שמת (וכגון שזרק לה כסף קידושין ספק קרוב לו, ספק קרוב לה) — אמאי [מדוע] לא מתיבמות? תתייבם, ואין בכך כלום. שכן, אם תפסו הקידושין הראשונים — הרי היא יבמה ומותר לייבם אותה, ואם לא היה ממש בקידושין הראשונים, אם כן לא היתה כלל אשת האח, ומותרת להינשא מלכתחילה ליבם.

אֶלָּא לָאו – סָפֵק שֶׁקִּידֵּשׁ אַחַת מִשְּׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ מֵהֶן קִידֵּשׁ, וְקָתָנֵי: חוֹלֶצֶת!

אלא לאו [האם לא] מדובר כגון שהיה כאן ספק שקידש אחיו אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהן קידש, שבגלל ספק זה אין היבם רשאי לייבם אף אחת מהן, שמא היא אחות זקוקתו. ובכל זאת קתני [שנה] כאן: חולצות, משמע, שאף שאינו רשאי לייבם — יכול לחלוץ!

הָכִי הָשְׁתָּא?! הָתָם, אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר דְּהָא קִידֵּשׁ – בַּת חֲלִיצָה וְיִיבּוּם הִיא,

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם], בספק של מי שקידש אחת משתי אחיות, מקור הספק הוא בחוסר ידיעתנו, ולכן אם יבא אליהו ויאמר דהא [שאת זו] קידש — הרי בת חליצה וייבום היא, הרי שאין באשה זו איסור ייבום כשלעצמה, וכל הטעם שאינו מייבם הוא מחמת חוסר ידיעתנו, מה שאין כן

הָכָא אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר דְּהָא לָא אִיעַבְּרָה – מִי מַשְׁגַח בֵּיהּ וְיַבְּמִינַן לָהּ? הָא קְטַנָּה דְּלָאו בַּת אִיעַבּוּרִי הִיא, וַאֲפִילּוּ הָכִי צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים,

הכא [כאן], אם יבא אליהו ויאמר דהא לא איעברה [שזו איננה מעוברת] — מי משגח ביה, ויבמינן לה [האם משגיחים בו, מתייחסים לכך, ומייבמים אותה]? וראיה שבמקרה זה אין האיסור נובע מחמת חוסר ידיעתנו — הא [הרי] הדוגמה של קטנה דלאו בת איעבורי [שלא בת עיבור] היא, ואפילו הכי [כך] צריכה להמתין שלשה חדשים. שכיון שגזרו חכמים גזירה — אין מבדילים בין מקרה למקרה, וחל עליה איפוא איסור גמור מדברי חכמים להתייבם ולא מחמת הספק, ולכן אינה עולה גם לחליצה.

תָּנוּ רַבָּנַן: יְבָמָה, שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים – נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל בַּעַל, מִכָּאן וְאֵילָךְ – אֵינָהּ נִזּוֹנֶת לֹא מִשֶּׁל בַּעַל וְלֹא מִשֶּׁל יָבָם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: יבמה, כל שלשה חדשים הראשונים אחרי מות בעלה, כיון שאינה יכולה להינשא מחמת בעלה, הריהי נזונת משל בעל. מכאן ואילך — אינה נזונת לא משל בעל, מפני שמה שאינה נישאת אינו מחמת אלמנותה אלא משום שצריך לפטרה בייבום או בחליצה, ולא משל יבם, לפי שעדיין לא ייבם אותה.

עָמַד בַּדִּין וּבָרַח – נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל יָבָם.

עמד היבם בדין, ופסקו שחובתו לכנוס או לפטור אותה בחליצה, וברח ולא עשה בה מעשה כלל — נזונת משל יבם.

נָפְלָה לִפְנֵי יָבָם קָטָן (מַאי)? מִיָּבָם – לֵית לָהּ, מִבַּעַל – מַאי?

ושואלים: אם נפלה לפני יבם קטן מאי [מה] יהא דינה? שיבם זה, שהיא ממתינה לו, עדיין קטן הוא, וצריכה להמתין עד שיגדל. שהרי מזונות מיבם לית [אין] לה, שהרי אינו יכול לייבם אותה, וכיון שהמניעה אינה באשמתו, אי אפשר לקונסו שיתן לה מזונות. אולם כיון שהיא חייבת להמתין עד שיגדל היבם, שתמשיך ותזון משל הבעל מאי [מה] הדין, האם מותר לה, או לא?

פְּלִיגִי בָּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא; חַד אֲמַר: אִית לָהּ, וְחַד אֲמַר: לֵית לָהּ, וְהִלְכְתָא: לֵית לָהּ, מִשְׁמַיָּא קְנָסוּהָ.

פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אמר: אית [יש] לה מזונות מנכסי בעלה, וחד [ואחד מהם] אמר: לית [אין] לה, והלכתא [ההלכה] היא: לית [אין] לה מזונות כלל, משמיא [מן השמים] קנסוה. כלומר, משמים אירע לה כך ואי אפשר לחייב את נכסי בעלה המת במזונותיה.

תָּנוּ רַבָּנַן: יְבָמָה שֶׁחָלְצוּ לָהּ אַחִים בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה – צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים,

תנו רבנן [שנו החכמים]: יבמה שחלצו לה אחים בתוך שלשה חדשים למות האח — צריכה להמתין שלשה חדשים מיום המיתה.