הוּא אָסוּר בְּאִמָּהּ, וּבְאֵם אִמָּהּ, וּבְאֵם אָבִיהָ, וּבְבִתָּהּ, וּבְבַת בִּתָּהּ, וּבְבַת בְּנָהּ, וּבַאֲחוֹתָהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא קַיֶּימֶת, וְהָאַחִין מוּתָּרִין.

הוא אסור באמה, ובאם אמה, ובאם אביה, ובבתה, ובבת בתה, ובבת בנה, ובאחותה בזמן שהיא (היבמה) קיימת (חיה). והאחין של החולץ מותרין בכולן.

וְהִיא אֲסוּרָה בְּאָבִיו, וּבַאֲבִי אָבִיו, וּבִבְנוֹ, וּבְבֶן בְּנוֹ, בְּאָחִיו, וּבְבֶן אָחִיו.

והיא אסורה באביו, ובאבי אביו, ובבנו, ובבן בנו, באחיו, ובבן אחיו.

מוּתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ, וְאָסוּר בְּצָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ.

ועוד הלכה בענין זה: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו, אף שהחולץ לאשה אסור גם בצרתה, מכל מקום צרה זו אינה נחשבת כקרובתו, ורשאי לשאת את קרובותיה של הצרה. ואולם אסור בצרת קרובת חלוצתו, שאם חלץ לאשה ואחת מקרובותיה (כגון אחותה) היתה נשואה לאדם אחר, והיתה לה צרה — אם מת הבעל, לא רק שאסור בקרובת חלוצתו אלא אסור גם בצרתה.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: גָּזְרוּ שְׁנִיּוֹת בַּחֲלוּצָה אוֹ לָא?

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: האם גזרו שניות גם בחלוצה? שנאסרו לא רק קרובות האסורות מן התורה כקרובות אשתו, אלא שגם שניות לעריות, שהן מדברי סופרים, אסורות בחלוצה, או לא נאסרו שניות?

בָּעֶרְוָה דְּאוֹרַיְיתָא גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנַן שְׁנִיּוֹת, בַּחֲלוּצָה לָא גָּזְרוּ רַבָּנַן שְׁנִיּוֹת, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?

וצדדי השאלה: האם נאמר כי בערוה עצמה שאיסורה דאורייתא [מן התורה] גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] שניות, ואילו בחלוצה שאינה אסורה מן התורה, לא גזרו רבנן [חכמים] בשניות שלה, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה], שכיון שאסרו עליו אשה וקבעו שתהיה לו כערוה — לא חילקו בדבר.

תָּא שְׁמַע: ״הוּא אָסוּר בְּאִמָּהּ וּבְאֵם אִמָּהּ״, וְאִילּוּ ״אֵם אֵם אִמָּהּ״ – לָא קָתָנֵי.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו: הוא אסור באמה ובאם אמה, ואילו "אם אם אמה" שהיא שניה — לא קתני [שנה], משמע שלא גזרו שניות!

דִּלְמָא הַיְינוּ טַעֲמָא דְּלָא תָּנֵי – מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא ״וְהָאַחִין מוּתָּרִין״, וְאִי תָּנָא ״אֵם אֵם אִמָּהּ״ הֲוָה אָמִינָא: הָאַחִין מוּתָּרִין דַּוְקָא בְּאֵם אֵם אִמָּהּ, אֲבָל בְּאֵם אִמָּהּ וּבְאִמָּהּ לָא.

ומשיבים: דלמא היינו טעמא [שמא זהו הטעם] שלא תני [שנה], לא מפני שהיא מותרת, אלא משום דקבעי למיתני סיפא [שרצה לשנות בסופה] של אותה פיסקה "והאחין מותרין", ואי תנא [ואם היה שונה] "אם אם אמה" הוה אמינא [הייתי אומר] ומפרש: שהאחין מותרין — כוונתו דוקא באם אם אמה, שלא גזרו שניה לגבי האחים, אבל באם אמה ובאמה שהן קרובותיה מן התורה — לא הותרו האחים, ולכן לא שנה במשנה אם אם אימה.

וְלִיתְנֵי ״אֵם אֵם אִמָּהּ״ וְלִיתְנֵי ״הָאַחִין מוּתָּרִין בְּכוּלָּן״! קַשְׁיָא.

ומקשים: וליתני [ושישנה] "אם אם אמה", וליתני [ושישנה] "האחין מותרין בכולן", ואז לא היה שום מקום לספק! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] הדבר, אבל אין לנו הוכחה גמורה מכאן.

תָּא שְׁמַע: הִיא אֲסוּרָה בְּאָבִיו וּבַאֲבִי אָבִיו. קָתָנֵי מִיהָא אֲבִי אָבִיו, מַאי לָאו – מִשּׁוּם חוֹלֵץ, דְּהָוְיָא לָהּ כַּלַּת בְּנוֹ!

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו עוד במשנתנו: היא אסורה באביו ובאבי אביו. קתני מיהא [שנו על כל פנים] שאסורה באבי אביו, מאי לאו [האם אין הכוונה] שאסורה באבי אביו משום שהיא נחשבת כאילו היתה אשתו של החולץ ולגבי אבי האב דהויא לה [שהרי היא] נחשבת ככלת בנו, ואינה אסורה עליו אלא משום שניה!

לָא, מִשּׁוּם מִיתְנָא, דְּהָוְיָא לָהּ כַּלַּת בְּנוֹ.

ודוחים: לא, אמנם היא אסורה משום שניה, אולם איסור זה אינו מחמת החולץ אלא משום מיתנא [המת], שהרי אותו אדם היה גם אבי אביו של בעלה המת, דהויא לה [שהרי היא] כלת בנו ממש.

תָּא שְׁמַע: וּבְבֶן בְּנוֹ. מַאי לָאו – מִשּׁוּם חוֹלֵץ, דְּהָוְיָא לָהּ (מִשּׁוּם) אֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו!

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו עוד, שהיא אסורה בבן בנו של החולץ, מאי לאו [האם לא] משום שהיא קרובתו של חולץ, דהויא לה [שהרי היא] אסורה עליו משום שהיא אשת אבי אביו ואשת אבי האב הלא היא שניה!

לָא, מִשּׁוּם מִיתְנָא, וְהָוְיָא לָהּ אֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו.

ודוחים: לא, אמנם היא אסורה משום שניה, אבל משום מיתנא [המת] עצמו והויא לה [והרי היא] אשת אחי אבי אביו, מכיון שהיתה נשואה בשעתו לאח שמת, הריהי אסורה משום שניה לנכד אחיו.

הָא אֲמֵימַר מַכְשַׁר בְּאֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו!

ושואלים: הא [הרי] אמימר מכשר [היה מכשיר] באשת אחי אבי אביו ואין כאן איסור שניה כלל!

אֲמֵימַר מוֹקֵי לָהּ בְּבַר בְּרָא דְּסָבָא.

ומשיבים: אמימר מוקי לה בבר ברא דסבא [מעמיד, מפרש אותה בבן בנו של הזקן], כלומר, "בן בנו" אינו בן בנו של החולץ, אלא מתייחס לאביו, המוזכר קודם במשנה, והכוונה היא לבן בנו של אביו של המת שהיא אסורה עליהם מהתורה.

אִי הָכִי, הַיְינוּ אָחִיו וּבֶן אָחִיו! תָּנָא אָחִיו מִן הָאָב, וְקָתָנֵי אָחִיו מִן הָאֵם

ומקשים: אי הכי [אם כך], שזו הכוונה, היינו [הרי הוא] אחיו ובן אחיו, ולמה חוזר התנא ואומר גם אחיו ובן אחיו, וגם בנו ובן בנו? ומשיבים: תנא [שנה] אחיו מן האב וקתני [ושנה] גם אחיו מן האם. שאחיו ובן אחיו הריהם בין מן האב ובין מן האם, ובנו ובן בנו מייחסים לזקן (אביו של החולץ) שהם אחים ובני אחים מן האב דווקא.

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אַרְבַּע מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, וְאַרְבַּע מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אָב וּבְנוֹ, אָחִיו וּבֶן אָחִיו – מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, אֲבִי אָבִיו וַאֲבִי אִמּוֹ, בֶּן בְּנוֹ, וּבֶן בִּתּוֹ – מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתני [ששנה] ר' חייא: ארבע אנשים אסורים בחלוצה מדברי תורה, וארבע אסורים מדברי סופרים: אב ובנו של החולץ, אחיו, ובן אחיו של בעלה המת — אסורים בה מדברי תורה, אבי אביו, ואבי אמו, בן בנו, ובן בתו — אסורים

קָתָנֵי מִיהָא אֲבִי אָבִיו, מַאי לָאו מִשּׁוּם חוֹלֵץ, וְהָוְיָא לָהּ כַּלַּת בְּנוֹ!

מדברי סופרים, קתני מיהא [שנה על כל פנים] אבי אביו, מאי לאו [האם לא] משום חולץ, ואם כן הויא לה [והרי היא] נחשבת ככלת בנו, ואם כן נמצא שגזרו שניות גם בחלוצה!

לֹא, מִשּׁוּם מִיתְנָא, דְּהָוְיָא לָהּ כַּלַּת בְּנוֹ.

ודוחים: לא, משום מיתנא [המת] עצמו, דהויא לה [שהרי היא] כלת בנו ממש, ובנשואין גמורים ודאי אסרו שניות.

תָּא שְׁמַע: אֲבִי אִמּוֹ – מַאי לָאו מִשּׁוּם חוֹלֵץ, דְּהָוְיָא לָהּ כַּלַּת בִּתּוֹ!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שנינו, שאסורה באבי אמו, מאי לאו [האם לא] משום חולץ, דהויא לה [שהרי היא] נחשבת ככלת בתו ונמצא שגזרו שניות בחלוצה!

לָא, מִשּׁוּם מִיתְנָא, דְּהָוְיָא לָהּ כַּלַּת בִּתּוֹ.

ודוחים: לא, גם כאן האיסור הוא משום מיתנא [המת] עצמו, דהויא לה [שהרי היא] ממש כלת בתו של המת.

תָּא שְׁמַע: וּבֶן בְּנוֹ, מַאי לָאו מִשּׁוּם חוֹלֵץ, דְּהָוְיָא לָהּ אֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו!

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאסרוה על בן בנו. מאי לאו [האם לא] משום חולץ, דהויא לה [שהרי היא] נחשבת כאשת אבי אביו!

לָא, מִשּׁוּם מִיתְנָא, וְהָוְיָא לָהּ אֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו.

ודוחים: לא, משום מיתנא [המת] עצמו, דהויא לה [שהרי היא] אשת אחי אבי אביו, שהיא שניה.

וְהָא אֲמֵימַר מַכְשִׁיר בְּאֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו! אֲמֵימַר מוֹקִים לָהּ מִשּׁוּם חוֹלֵץ, וְקָסָבַר גָּזְרוּ שְׁנִיּוֹת בַּחֲלוּצָה.

ומקשים: והא [והרי] אמימר מכשיר באשת אחי אבי אביו, שסבר שאיננה שניה! ומשיבים: אמימר מוקים לה [מעמיד, מפרש אותה] שאסורה משום חולץ, וקסבר [וסבור] שגזרו שניות בחלוצה, אבל אין מכאן הוכחה גם לדעות האחרות.

תָּא שְׁמַע: וּבְבֶן בִּתּוֹ, מַאי לָאו מִשּׁוּם חוֹלֵץ, דְּהָוְיָא לָהּ אֵשֶׁת אֲבִי אִמּוֹ!

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו עוד שאסורה בבן בתו, מאי לאו [האם לא] משום חולץ, דהויא לה [שהרי היא] נחשבת כאשת אבי אמו, והיא שניה!

לָא, מִשּׁוּם מִיתְנָא דְּהָוְיָא לָהּ אֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אִמּוֹ. וְהָא גַּבֵּי שְׁנִיּוֹת דְּעֶרְוָה לָא גָּזְרוּ!

ודוחים: לא, משום מיתנא [המת] עצמו, דהויא לה [שהרי היא] ממש אשת אחי אבי אמו. ושואלים: והא [והרי] אפילו גבי שניות של ערוה ממש לא גזרו לאסור אשת אחי אבי אמו!

אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם חוֹלֵץ, וּשְׁמַע מִינָּהּ: גָּזְרוּ שְׁנִיּוֹת בַּחֲלוּצָה, שְׁמַע מִינָּהּ.

אלא לאו [האם לא] משום חולץ, שהיא אשת אבי אמו, שקירבה זו היא שניה לעריות, ושמע מינה [ולמד מכאן] שגזרו שניות בחלוצה? ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שהחלוצה נחשבת כאשתו לכל דבר, אפילו לענין איסור שניות.

״מוּתָּר אָדָם״ וכו׳. אָמַר רַב טוֹבִי בַּר קִיסְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: הַבָּא עַל צָרַת חֲלוּצָה – הַוָּלָד מַמְזֵר. מַאי טַעֲמָא – בְּאִיסּוּרָהּ קַיְּימָא.

שנינו במשנה שמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו. אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: הבא על צרת חלוצה — הולד ממזר. מאי טעמא [מה הטעם]? היא באיסורה קיימא [עומדת], שאין דינה כחלוצה, אלא דנים אותה כאשת אח שלא הותרה כלל, ולכן הוולד הנולד לה הינו ממזר.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: מוּתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא צָרָה אַבָּרָאי – מִשּׁוּם הָכִי מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ.

אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו]: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] צרה אבראי [מבחוץ], כלומר, שהצרה אסורה לו לחלוטין, משום הכי [כך] מותר באחותה שהיא נחשבת כשאר הנשים שאין לו כל קשר אליהן.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ צָרָה כַּחֲלוּצָה דָּמְיָא – אַמַּאי מוּתָּר?

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי צרה כחלוצה דמיא [נחשבת] ולאחר החליצה שוב אינה כאשת אח אמאי [מדוע] מותר בקרובותיה? הלא ראוי שתיאסרנה כמו קרובות החלוצה עצמה! אלא ודאי הצרה אין דינה כאילו היא עצמה נחלצה, ואסורה לו באיסור ערוה ממש.

לֵימָא תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: בֵּין הוּא בֵּין אַחִין אֵין חַיָּיבִין לֹא עַל הַחֲלוּצָה כָּרֵת, וְלֹא עַל צָרָתָהּ כָּרֵת!

ושואלים: לימא תיהוי תיובתא [האם לומר שתהא זו קושיה חמורה] על ר' יוחנן שאמר, שבין הוא, החולץ, בין האחין — אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על צרתה כרת. והרי מן המשנה מוכח לכאורה שצרת חלוצה אסורה איסור ערוה!

אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן: וְתִסְבְּרָא אֲחוֹת חֲלוּצָה דְּאוֹרַיְיתָא? וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּאן שָׁנָה רַבִּי: אֲחוֹת גְּרוּשָׁה – מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, אֲחוֹת חֲלוּצָה – מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוחנן: ותסברא [וכי סבור אתה] שאיסור אחות חלוצה הוא איסור דאורייתא [מן התורה]? והאמר [והרי אמר] ריש לקיש שחלק על ר' יוחנן בדין צרה וחלוצה, בנושא אחר: כאן שנה רבי: אחות גרושה אסורה מדברי תורה, אחות חלוצה — אסורה מדברי סופרים בלבד, ואין בה איסור תורה. וכיון שעצם האיסור הוא מדברי סופרים, לא גזרו לאסור גם בצרה.

מַאי שְׁנָא הַאי, וּמַאי שְׁנָא הַאי?

ושואלים: אם כן, לפי השיטה שאיסור קרובת חלוצה הוא מדברי חכמים בלבד, מאי שנא האי [מה שונה זו] קרובת צרת חלוצה שהיא מותרת, ומאי שנא האי [ומה שונה זו] צרת קרובת חלוצה שהיא אסורה? שלכאורה שתיהן הן נשים שאין לו קירבת משפחה עמהן, ומדוע חילקו בדיניהן?