אִית דְּאָמְרִי: בְּבִיאָה – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבִיאַת קָטָן עֲדִיפָא. כִּי פְּלִיגִי – בַּחֲלִיצַת קָטָן,

אית דאמרי [יש שאומרים] ומוסרים את המחלוקת הזו בנוסח אחר: בביאה כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שביאת קטן עדיפא על פני חליצה של גדול. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בחליצת קטן.

וְהָכִי אִיתְּמַר: חֲלִיצַת קָטָן וַחֲלִיצַת גָּדוֹל – פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. חַד אֲמַר: חֲלִיצַת גָּדוֹל עֲדִיפָא, וְחַד אֲמַר: כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ.

והכי איתמר [וכך נאמר]: חליצת קטן וחליצת גדול, פליגי [נחלקו] בה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי. חד [אחד מהם] אמר: חליצת גדול עדיפא, וחד [ואחד מהם] אמר: כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם].

מַאן דְּאָמַר חֲלִיצַת גָּדוֹל עֲדִיפָא – דְּהָא מִצְוָה בְּגָדוֹל. וְאִידָךְ: כִּי אָמְרִינַן מִצְוָה בְּגָדוֹל – לְעִנְיַן יִבּוּם, אֲבָל לְעִנְיַן חֲלִיצָה – כַּהֲדָדֵי נִינְהוּ.

ומסבירים, מאן דאמר [מי שאומר] שחליצת גדול עדיפא — דהא [שהרי] המצוה בגדול. ואידך [והאחר] — לדעתו כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שמצוה בגדול — הרי זה דווקא לענין יבום, אבל לענין חליצה — כהדדי נינהו [זה כמו זה הם].

תְּנַן: לֹא רָצוּ - חוֹזְרִין אֵצֶל גָּדוֹל, מַאי לָאו: לֹא רָצוּ לְיַיבֵּם אֶלָּא לַחֲלוֹץ, וְקָתָנֵי חוֹזְרִין אֵצֶל גָּדוֹל, וּשְׁמַע מִינָּהּ: חֲלִיצַת גָּדוֹל עֲדִיפָא!

תנן [שנינו במשנתנו]: לא רצו האחים האחרים — חוזרין אצל גדול. מאי לאו [האם לא] הכוונה שלא רצו לייבם, אלא רצו לחלוץ. וקתני [ושנה] במשנה: חוזרין אצל גדול, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי חליצת גדול עדיפא!

לָא, לֹא רָצוּ – לֹא לַחֲלוֹץ וְלֹא לְיַיבֵּם. דִּכְוָותֵיהּ גַּבֵּי גָּדוֹל – לֹא רָצָה לֹא לַחֲלוֹץ וְלֹא לְיַיבֵּם, אֶלָּא אַמַּאי חוֹזְרִין אֵצֶל גָּדוֹל, לְמִכְפְּיֵיהּ? לִכְפַיְיהוּ לְדִידְהוּ! כֵּיוָן דְּמִצְוָה עֲלֵיהּ דִּידֵיהּ רַמְיָא – לְדִידֵיהּ כָּיְיפִינַן.

ודוחים: לא, "לא רצו" כוונתו — לא לחלוץ ולא לייבם. ושואלים: אם כן, דכוותיה [כיוצא בו] גבי גדול צריך לומר שהכוונה היא שלא רצה מתחילה לא לחלוץ ולא לייבם, אלא אם כך — אמאי [מדוע] חוזרין אצל גדול לבסוף — למכפייה [לכפותו]? לכפייהו לדידהו [שנכפה אותם]! ומשיבים: כיון שהמצוה עליה דידיה רמיא [עליו מוטלת], לדידיה כייפינן [אותו אנו כופים].

תָּא שְׁמַע: תָּלָה בְּגָדוֹל עַד שֶׁיָּבֹא מִמְּדִינַת הַיָּם – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ חֲלִיצַת גָּדוֹל עֲדִיפָא, אַמַּאי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ? נִינְטַר דִּלְמָא אָתֵי וְחָלֵיץ!

ומציעים: תא שמע [בא ושמע] ראיה ממשנתנו: תלה בגדול עד שיבא ממדינת הים — אין שומעין לו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שחליצת גדול עדיפא, אמאי [מדוע] אם כן אין שומעין לו? נינטר דלמא אתי וחליץ [נמתין שמא יבוא ויחלוץ]!

וּלְטַעֲמִיךְ, בְּקָטָן עַד שֶׁיַּגְדִּיל אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אַמַּאי? נִינְטַר דִּלְמָא גָּדֵיל וּמְיַיבֵּם, (אִי נַמִי אָתֵי אִיהוּ וּמְיַיבְּמָהּ). אֶלָּא כָּל שְׁהוּיֵי מִצְוָה לָא שָׁהֵינַן.

ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], אף מה ששנינו שאם תולה בקטן עד שיגדיל, שהדין הוא שאין שומעין לו — אמאי [מדוע]? נינטר דלמא גדיל ומייבם [נמתין שמא יגדל וייבם] אותה. אי נמי אתי איהו ומייבמה [או שמא יבוא גם הוא, הגדול, ממדינת הים וייבם אותה]. אלא על כרחך צריך לומר כי הטעם הוא: כל שהויי [השהיית] מצוה לא שהינן [אין אנו משהים], שכיון שמוטלת המצוה עליו, יש לעשותה מיד ולא לדחותה לאחר זמן, ולכן אין מכאן ראיה.

תְּנַן הָתָם: מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה – בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם מִצְוָה, עַכְשָׁו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם מִצְוָה – אָמְרוּ: מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם.

תנן התם [שנינו שם] במשנה אחרת: מצות יבום קודמת למצות חליצה. מתי — בראשונה, שהיו מתכוונין לעשות את הייבום לשם מצוה, אולם עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום.

אָמַר רַב: אֵין כּוֹפִין: כִּי אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב אֲמַר לְהוּ: אִי בָּעֵית – חֲלוֹץ, אִי בָּעֵית – יַיבֵּם, בְּדִידָךְ תְּלָא רַחֲמָנָא, ״וְאִם לֹא יַחְפּוֹץ הָאִישׁ״, הָא אִם חָפֵץ – אִי בָּעֵי חָלֵיץ, אִי בָּעֵי יְיַבֵּם.

אמר רב: אף על פי כן, אין כופין לחלוץ, אלא אם רוצה מייבם. ומספרים: כי אתו לקמיה [כאשר היו באים יבם ויבמה לפני] רב, אמר להו [היה אומר להם]: אי בעית [אם רצונך] — חלוץ, אי בעית [אם רצונך] — ייבם כי בדידך [ברצון שלך] תלא רחמנא [תלה הכתוב], שנאמר: "ואם לא יחפץ האיש" (דברים כה, ז), ונדייק: הא [הרי] אם חפץ, אי בעי [אם רוצה] — חליץ [חולץ], אי בעי [אם רוצה] — ייבם [מייבם].

וְאַף רַב יְהוּדָה סָבַר אֵין כּוֹפִין. מִדְּאַתְקֵין רַב יְהוּדָה בְּגִיטָּא דַּחֲלִיצָה: אֵיךְ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי אַקְרְבַתְּ יַת פְּלוֹנִי יְבָמָהּ קַדָמָנָא לְבֵי דִּינָא, וְאִשְׁתַּמוֹדְעִינְהוּ דַּאֲחוּה דְּמִיתְנָא מֵאַבָּא נִיהוּ, וְאָמְרִי לֵיהּ: אִי צָבֵית לְיַבֵּם – יַבֵּם, וְאִי לָא – אִיטְלַע לָהּ רַגְלִיךְ דִּימִינָא.

ומעירים: ואף רב יהודה סבר אין כופין. וזאת יודעים אנו מדאתקין [ממה שהתקין] רב יהודה בגיטא דחליצה [בשטר החליצה], שהיו כותבים בבית דינו כך: איך פלונית בת פלוני אקרבת ית [הקריבה את] פלוני יבמה קדמנא לבי דינא [לפנינו לבית הדין], ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא ניהו [והכרנוהו שאחי המת מן האב הוא], ואמרי ליה [ואמרנו לו]: אי צבית [אם רצונך] ליבם — יבם, ואי [ואם] לא — איטלע לה רגליך דימינא [הושט לה את רגלך הימנית].

וְאִיטְלַע לָהּ רַגְלָא דִּימִינָא, וּשְׁרַת סֵינֵיהּ מֵעַל רַגְלוֹהִי, וְיָרְקַתְּ בְּאַנְפּוֹהִי רוּקָא דְּמִתְחַזְיָא לְבֵי דִּינָא עַל אַרְעָא.

ואיטלע לה רגלא דימינא [והושיט לה את רגלו הימנית] ושרת סיניה מעל רגלוהי [והסירה את נעלו מעל רגלו] וירקת באנפוהי רוקא דמתחזיא לבי דינא על ארעא [וירקה בפניו רוק הנראה לבית דין על הארץ].

וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אָוְיָא מְסַיֵּים בָּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: וְאַקְרִינְהוּ מַה דִּכְתִיב בִּסְפַר אוֹרַיְיתָא דְּמֹשֶׁה.

ור' חייא בר אויא מסיים בה משמיה [היה מסיים בשטר חליצה בנוסח זה משמו] של רב יהודה עוד משפט אחד: ואקרינהו [והקראנו אותם] שיאמרו מה דכתיב [שנאמר] בספר אורייתא דמשה [בספר תורת משה], את הדברים שצריכים היבם והיבמה להגיד.

אִשְׁתַּמוֹדְעִינְהוּ, פְּלִיגִי בָּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. חַד אֲמַר: בְּעֵדִים, וְחַד אֲמַר: אֲפִילּוּ קָרוֹב, אֲפִילּוּ אִשָּׁה. וְהִלְכְתָא: גַּלוּיֵי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא, וַאֲפִילּוּ קָרוֹב וַאֲפִילּוּ אִשָּׁה.

מכיון שהוזכר שבנוסח שטר החליצה כתוב כי אשתמודעינהו [הכרנוהו], מביאים שאכן פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אמר: הכרה זו היא דווקא בעדים שיבואו ויאמרו שהוא באמת אחי המת, וחד [ואחד מהם] אמר: אין צריך לשם כך עדים כשרים, אלא אפילו קרוב, אפילו אשה נאמנים להעיד על כך. ומסכמים: והלכתא [וההלכה] היא שאין זו עדות ממש, אלא גלויי מילתא בעלמא [גילוי דבר בלבד] הוא, ואפילו קרוב ואפילו אשה כשרים לעדות זו.

בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם מִצְוָה – מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם מִצְוָה – אָמְרוּ: מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם.

שנינו במשנה ש בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה — מצות יבום קודמת למצות חליצה, ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום.

אָמַר רָמִי בַּר חָמָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: חָזְרוּ לוֹמַר מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַכְשׁוּר דָּרֵי?!

אמר רמי בר חמא אמר ר' יצחק: חזרו לומר אחר כך שמצות יבום קודמת למצות חליצה. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק בתמיהה: וכי אכשור דרי [הוכשרו הדורות], וכי נעשו בני אדם כשרים יותר במשך הדורות, שבטוחים אנו שכולם מייבמים לשם מצוה?

מֵעִיקָּרָא סָבְרִי לָהּ כְּאַבָּא שָׁאוּל, וּלְבַסּוֹף סָבְרִי לָהּ כְּרַבָּנַן.

ומשיבים: מעיקרא סברי לה [מתחילה היו סבורים] כדעת אבא שאול, ולכן הקדימו מצות חליצה, ולבסוף סברי לה כרבנן [סברו כדעת חכמים].

דְּתַנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ לְשֵׁם נוֹי, וּלְשׁוּם אִישׁוּת, וּלְשׁוּם דָּבָר אַחֵר – כְּאִילּוּ פּוֹגֵעַ בָּעֶרְוָה, וְקָרוֹב אֲנִי בְּעֵינַי לִהְיוֹת הַוָּלָד מַמְזֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ – מִכָּל מָקוֹם.

וביאור השיטות: דתניא [שכן שנינו בברייתא], אבא שאול אומר: הכונס (הנושא) את יבמתו לשם נוי משום שהיא יפה, או לשום (לשם) אישות, מפני שהוא רוצה באשה, ולשום דבר אחר כגון לשם ממון שבידה — כאילו פוגע בערוה. שהרי אשת אח אסורה בעצם, ולא הותרה אלא לשם מצוה. וקרוב אני בעיני להיות הולד הנולד מייבום שלא לשם מצוה, ממזר. וחכמים אומרים: נאמר: "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה), וכוונתו: מכל מקום. כלומר, גם אם לא נתכוון למצוה, כיון שאמרה התורה לעשות זאת, מצוה יש בכך.

מַאן תָּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ מִצְוָה. שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיְתָה עָלָיו בִּכְלַל הֶיתֵּר, נֶאֶסְרָה, וְחָזְרָה וְהוּתְּרָה, יָכוֹל תַּחֲזוֹר לְהֶתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן – תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ מִצְוָה.

ומעירים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את זו ששנו חכמים] בברייתא: מן הפסוק "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה) למדים כי מצוה בייבום יותר מבחליצה! מדוע צריך לומר שהיא מצוה — שבתחלה לפני שנישאה לאחיו היתה עליו בכלל היתר ככל הנשים, ולאחר מכן נאסרה עליו בנישואיה לאחיו, וחזרה והותרה עם פטירת אחיו בלא זרע, יכול תחזור להתירה הראשון — תלמוד לומר: "יבמה יבא עליה" — מצוה.

מַאן תָּנָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: אַבָּא שָׁאוּל הִיא, וְהָכִי קָאָמַר: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ מִצְוָה, שֶׁבִּתְחִלָּה הָיְתָה עָלָיו בִּכְלַל הֶיתֵּר, רָצָה לְשֵׁם נוֹי – כּוֹנְסָהּ, רָצָה לְשׁוּם אִישׁוּת – כּוֹנְסָהּ.

מאן [מי הוא] התנא ששנה ברייתא זו? אמר ר' יצחק בר אבדימי: אבא שאול היא. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין את הדבר: "יבמה יבא עליה" — מצוה. משמע שבתחלה לפני נישואיה היתה עליו אשה זו בכלל היתר ככל הנשים, רצה לשם נוי — כונסה, רצה לשם אישות — כונסה, והכל מותר.

נֶאֶסְרָה, חָזְרָה וְהוּתְּרָה, יָכוֹל תַּחֲזוֹר לְהֶתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן – תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, לְמִצְוָה.

ולאחר מכן נאסרה עליו בנישואיה לאחיו, חזרה והותרה על ידי מות אחיו בלא בנים, יכול תחזור להתירה הראשון לחלוטין — תלמוד לומר: "יבמה יבא עליה", וכוונתו: למצוה בלבד, ולכן אם אין כוונתו למצוה — איננה מותרת.

רָבָא אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, וְהָכִי קָאָמַר: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ – מִצְוָה. שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיְתָה בִּכְלַל הֶיתֵּר. רָצָה – כּוֹנְסָהּ, רָצָה – אֵינוֹ כּוֹנְסָהּ.

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שברייתא זו כדעת רבנן [חכמים] היא, והכי קאמר [וכך אמר], כך צריך להבינה: "יבמה יבא עליה" — מצוה. שבתחלה היתה עליו בכלל היתר, וכוונתו: רצה — כונסה, רצה — אינו כונסה.

נֶאֶסְרָה, חָזְרָה וְהוּתְּרָה, יָכוֹל תַּחֲזוֹר לְהֶתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן; רָצָה – כּוֹנְסָהּ, רָצָה – אֵינוֹ כּוֹנְסָהּ. רָצָה אֵינוֹ כּוֹנְסָהּ?

נאסרה, חזרה והותרה. יכול תחזור להתירה הראשון, כלומר, שאם רצה — כונסה, רצה — אינו כונסה. ועוד טרם סיום הענין, תוהים: כיצד אפשר לומר רצה אינו כונסה?

הָא אֲגִידָה בֵּיהּ, בִּכְדֵי תֵּיפּוֹק?! אֶלָּא אֵימָא: רָצָה – כּוֹנְסָהּ, רָצָה – חוֹלֵץ לָהּ. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ – מִצְוָה.

הא אגידא ביה [הרי היא קשורה בו] בזיקת ייבום שקבעה התורה, וכי בכדי תיפוק [לריק תצא] בלי חליצה? אלא אימא [אמור] ותקן את הלשון כך: רצה — כונסה, רצה — חולץ לה — תלמוד לומר: "יבמה יבא עליה" — מצוה. כלומר, מצוה היא שייבם אותה, וכדעת חכמים שמצות ייבום קודמת ועדיפה.

אֵימָא רֵישָׁא: ״מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ״ – מִצְוָה,

ומעירים, כדי לברר את משמעותה של ברייתא זו: אימא רישא [אמור את ראשה, תחילתה] של ברייתא זו, כי בחלקה הראשון היא דנה בנושא אחר, מה שנאמר במנחה הנאכלת לכהנים "מצות תאכל במקום קדש" (ויקרא ו, ט) — הרי זו מצוה.