זִיקַּת נְשׂוּאָה עוֹשָׂה סָפֵק נְשׂוּאָה.

זיקת נשואה עושה אותה שתיחשב ספק נשואה.

זִיקַּת אֲרוּסָה עוֹשָׂה סָפֵק אֲרוּסָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ וַדַּאי אֲרוּסָה – מוֹדִים בֵּית הִלֵּל שֶׁמּוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וְקַיָּים?!

ומסבירים: זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה, מדוע ספק — דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שודאי ארוסה, וכי בארוסה מודים בית הלל שמוכרת ונותנת לכתחילה וקיים?

וְהָתְנַן: נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תִּמְכּוֹר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תִּמְכּוֹר. אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה – קַיָּים. אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: זִיקַּת אֲרוּסָה – עוֹשֶׂה סָפֵק אֲרוּסָה.

והתנן [והרי שנינו במשנה] שנחלקו בכך: נפלו לה לאשה נכסים בירושה משנתארסה, בית שמאי אומרים: תמכור אם תרצה, ובית הלל אומרים: לא תמכור. אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה — קיים. אלא שמע מינה [למד מכאן] כי זיקת ארוסה עושה רק ספק ארוסה.

זִיקַּת נְשׂוּאָה עוֹשֶׂה סָפֵק נְשׂוּאָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ וַדַּאי נְשׂוּאָה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יַחֲלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב?!

וכמו כן זיקת נשואה עושה ספק נשואה. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שודאי נשואה היא, וכי בית שמאי אומרים בזה יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב?

וְהָתְנַן: נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים מִשֶּׁנִּישֵּׂאת – אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה שֶׁהַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: זִיקַּת נְשׂוּאָה עוֹשָׂה סָפֵק נְשׂוּאָה.

והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם נפלו לה נכסים משנשאת — אלו ואלו, גם בית הלל וגם בית שמאי, מודים, שאם מכרה ונתנה לאחרים — שהבעל מוציא מיד הלקוחות. משמע שהכל בחזקת הבעל. אלא שמע מינה [למד מכאן] כי זיקת נשואה עושה ספק נשואה.

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: אַדְּמִפַּלְגִי בְּגוּפָהּ וּלְאַחַר מִיתָה, לִפְלְגוּ בְּחַיֶּיהָ וּלְפֵירוֹת!

אמר ליה [לו] רבה לעולא: לשיטתך שמדובר פה בספק ארוסה וספק נשואה לגבי זיקה, אדמפלגי [עד שהם חולקים] בגופה, כלומר, בגופם של אותם נכסים ובחלוקתם לאחר מיתה של היבמה, לפלגו [שיחלקו] בית שמאי ובית הלל בנושא קרוב יותר, בדברים שנוגעים בחייה, ולענין פירות, שהשאלה תהיה: מי אוכל פירות הנכסים הללו, האשה או היבם, שלדעת בית שמאי יחלוקו ולדעת בית הלל הנכסים בחזקתה, שהרי לדעתך היא היא המחלוקת!

אֶלָּא אֲמַר רַבָּה: אִידִי וְאִידִי דְּנָפְלָה כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה, וְזִיקַּת נְשׂוּאָה – עוֹשָׂה סָפֵק נְשׂוּאָה. רֵישָׁא דְּאִיהִי קַיְּימָא – הֲוָה לָהּ אִיהִי וַדַּאי וְאִינְהוּ סָפֵק וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי.

אלא אמר רבה: אידי ואידי [זה וזה] גם ראשה וגם סופה של משנתנו, מדובר בהם שנפלה לייבום כשהיא נשואה, וזיקת נשואה עושה אותה שתיחשב ספק נשואה. וכך יש להסביר: רישא [ראשית המשנה] מדברת במקרה דאיהי קיימא [שהיא קיימת, חיה] — הוה לה איהי [הרי היא], יש לה טענת ודאי שהנכסים שייכים לה, שהרי הקרן ודאי שייך לה, ואינהו [והם], כל האחרים הבאים לתבוע, יש להם רק טענת ספק, שהרי אמרנו שהיא ספק נשואה, וכלל הוא: אין ספק מוציא מידי ודאי.

סֵיפָא דְּמֵתָה – הַלָּלוּ בָּאִין לִירַשׁ וְהַלָּלוּ בָּאִין לִירַשׁ, וְיַחֲלוֹקוּ.

ואילו סיפא [בסופה של המשנה] מדובר שמתה, ואם כן הללו, יורשי האב, באין לירש, והללו, יורשי הבעל, באין לירש, ומכיון שיש כאן ספק — לדעת בית שמאי יחלוקו, ולבית הלל נכסים בחזקתה. וכשהיא חיה, אף בית שמאי מודים שנכסים בחזקתה.

אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי: וּלְבֵית שַׁמַּאי אֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי?! וְהָתְנַן: נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אָבִיו, עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו, וְהָיוּ עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב,

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה: והאם לדעת בית שמאי אין ספק מוציא מידי ודאי? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נפל הבית בבת אחת עליו על אדם אחד ועל אביו, או עליו ועל מורישיו, כלומר, אנשים שהוא היורש אותם, והיו עליו חובות של כתובת אשה וגם של בעל חוב אחר ולא היו לו נכסים כדי לשלם מהם גם את חובותיו וגם את כתובת אשתו, ולמורישים יש נכסים.

יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים: הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב. וּבַעַל חוֹב אוֹמֵר: הָאָב מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן,

יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון ולא ירש איפוא מאומה, ואחר כך מת האב, ולכן אנו, יורשי האב, זוכים בירושה ואין לבעלי חובותיו של הבן כל זכות בנכסים, ובעל חוב אומר: לא כן, אלא האב מת ראשון, ועם מותו ירש הבן את נכסיו, ואחר כך מת הבן, ובעלי החובות יכולים איפוא לדבריהם לתבוע את חובם מנכסיו —

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲלוֹקוּ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן.

בית שמאי אומרים: יחלוקו, ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן של יורשי האב, ובעלי החוב שבאים בטענה צריכים להביא ראיה.

וְהָא הָכָא, יוֹרְשֵׁי הָאָב – וַדַּאי, וּבַעַל חוֹב – סָפֵק, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי!

והא הכא [והרי כאן] שיורשי האב הם ודאי, ובעל חוב בא בטענת ספק, ולדעת בית שמאי האומרים שיחלוקו, קאתי [בא] הספק ומוציא חצי הנכסים מידי הודאי!

קָסָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי: שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת כְּגָבוּי דָּמֵי.

ומשיבים: שם אין בית שמאי רואים את דרישת בעלי החובות כטענת ספק, כי קסברי [סבורים] בית שמאי: שטר העומד לגבות — כגבוי דמי [הוא נחשב]. כלומר, כיון שיש בידם שטר חוב, הרי זה כאילו כבר גבו אותו והוא בחזקתם, ולכן אף את טענתם צריך לראות כטענת ודאי, שיש להם חזקה בנכסים לא פחות מזו של היורשים.

וּמְנָא תֵּימְרָא – דִּתְנַן: מֵתוּ בַּעֲלֵיהֶן עַד שֶׁלֹּא שָׁתוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּתָן וְאֵינָן שׁוֹתוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹ שׁוֹתוֹת אוֹ לֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּתָן.

ומנא תימרא [ומניין אתה אומר] שזו דעת בית שמאי, דתנן [שכן שנינו במשנה]: נשים שקינאו להן בעליהן שלא ייסתרו עם אחר, ונסתרו, והן איפוא ספק סוטות, והיו צריכים להביאן למקדש שייבדקו על ידי שתיית המים המרים, ומתו בעליהן עד שלא שתו (כלומר, לפני שהנשים שתו) — בית שמאי אומרים: נוטלות כתובתן כשאר נשים, ואינן שותות מן המים המרים, שהרי אין להן בעל שבשבילו יצטרכו להיבדק. ובית הלל אומרים: הכלל הוא: או שותות או לא נוטלות כתובתן.

אוֹ שׁוֹתוֹת?! ״וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֵיכָּא! אֶלָּא: מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא שׁוֹתוֹת לֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּתָן.

ותוהים: או שותות?! כיצד יכולות הן לשתות? הלא "והביא האיש את אשתו" (במדבר ה, טו) אמר רחמנא [אמרה התורה] וליכא [ואין כאן מצב שכזה], שהרי האיש מת! אלא צריך להבין את דבריהם כך: מתוך שלא שותות — לא נוטלות כתובתן, שמא זנו.

וְהָא הָכָא, דְּסָפֵק הוּא, סָפֵק זְנַאי סָפֵק לֹא זְנַאי, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי! אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת כְּגָבוּי דָּמֵי.

והא הכא [והרי כאן] בסוטה שספק הוא, ספק זנאי [זנתה] ספק לא זנאי [זנתה], ובכל זאת לדעת בית שמאי קאתי [בא] ספק של תביעת האשה את כתובתה ומוציא מידי ודאי של היורשים! אלא שמע מינה [למד מכאן] כי לדעת בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי [הוא נחשב], וכיון ששטר הכתובה נחשב כגבוי, הרי גם לאותן הנשים יש טענה, שהיא כטענת ודאי.

וְאַבַּיֵי, לוֹתְבֵיהּ מֵהָא! דִּלְמָא כְּתוּבַּת אִשָּׁה שָׁאנֵי, מִשּׁוּם חִינָּא.

ושואלים: ואביי שהקשה על רבה מענין "נפל הבית עליו" וכו', לותביה מהא [שיקשה לו מזו] מענין סוטה. שהרי לשיטתו היה יכול להוכיח מכאן שספק מוציא מידי ודאי לדעת בית שמאי! ומשיבים: אביי סבר שמדין סוטה אין להקשות, כי דלמא [שמא] כתובת אשה שאני [שונה] בדין, משום חינא [חן], שעשו חכמים חיזוק לכתובת אשה יותר מבשטרות חוב אחרים, משום שרצו שיהיה חן האנשים על הנשים, ותיקנו שיהיה לשטר הכתובה תוקף מרובה.

וְלוֹתְבֵיהּ כְּתוּבָּה דְּמַתְנִיתִין!

ושואלים שוב על אביי, ולפי הבנתו: ולותביה [ושיקשה לו] מדין כתובה דמתניתין [שבמשנתנו], שלכאורה גם ממשנתנו יוצא שלדעת בית שמאי יורשי האשה חולקים לא רק בנכסיה אלא גם בכתובתה, והרי טענת היורשים לגבי כתובתה של אשה זו אינה אלא טענת ספק, משמע שטענת ספק שלהם בכתובה מוציאה מידי ודאי של יורשי הבעל!

לָא פְּלִיגִי. וְלָא? וְהָא קָתָנֵי: מֵתָה, מַה יַּעֲשֶׂה בִּכְתוּבָּתָהּ וּבַנְּכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִין עִמָּה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן!

ומשיבים: לא פליגי [נחלקו] בית שמאי בזה. ומה שאמרו "יחלוקו" הכוונה היא בנכסים שנפלו לה בירושה, ולא לגבי כתובתה. ותוהים: ולא?! וכי לא נחלקו בכך? והא קתני [והרי שנה במשנה]: מתה אשה זו, מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים ויוצאין עמה — בית שמאי אומרים: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן. משמע שבית שמאי סבורים שאף בכתובה יש חלוקה!

הָכִי קָאָמַר: מֵתָה, מַה יַּעֲשֶׂה בִּכְתוּבָּתָהּ, וּשְׁבָקָהּ. נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִים עִמָּה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן.

ומשיבים, הכי קאמר [כך אמר התנא], זו היתה הכוונה: מתה, מה יעשה בכתובתה, ושבקה [והניחה, עזב את הבעיה הזו] ולא פתרה. ואילו בענין נכסים הנכנסים והיוצאים עמה, בזה — בית שמאי אומרים: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן.

אֲמַר רַב אַשִׁי: מַתְנִיתִין נַמִי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: יַחֲלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב, וְלֹא קָתָנֵי יוֹרְשֵׁי הָאָב עִם יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל – שְׁמַע מִינָּהּ.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] שאין בית שמאי חולקים בכתובה, ואין הטעם משום ששטר העומד להיגבות הריהו כגבוי כבר, וראיה לדבר — דקתני [ששנה בה] : יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. משמע שיורשי הבעל באים ולוקחים דבר מאת יורשי האב, שלהם יש לכאורה זכות ראשונה, הרי שמדובר כאן בירושת נכסי מלוג שהם מבית אביה, ולא קתני [שנה] שיורשי האב חולקים עם יורשי הבעל, שדבר זה ניתן להיאמר לגבי הכתובה שהאשה מקבלת מבעלה, משמע שהמחלוקת היתה רק ביחס לנכסים ולא לגבי הכתובה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אַבַּיֵי אֲמַר: רֵישָׁא דְּנָפְלוּ לָהּ כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם, סֵיפָא דְּנָפְלוּ לָהּ כְּשֶׁהִיא תַּחְתָּיו דְּבַעַל.

אביי אמר שאפשר לתרץ את המשנה לא כעולא ולא כרבה, אלא באופן אחר: רישא [בראשיתה] של המשנה מדובר שנפלו לה הנכסים בירושה כשהיא שומרת יבם, ואילו סיפא [בסופה] מדובר שנפלו לה הנכסים כשהיא תחתיו של הבעל הראשון, ומכאן ההבדל.