וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לְעוֹלָם לֹא קָנָה עַד שֶׁיֹּאמַר ״פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי יִרְשׁוּ שָׂדֶה פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִית שֶׁנְּתַתִּים לָהֶם בְּמַתָּנָה וְיִרְשׁוּם״.

ואמר ריש לקיש בפירושה של משנה זו, שלא כדברי ר' יוחנן, שאם כתב בשטר צוואה נחלות שונות לאנשים אחדים, חלק במתנה וחלק בירושה — לעולם לא קנה המקבל עד שיאמר "פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום". שלשון מתנה צריכה להיות צמודה לכל לשון ירושה שנאמרה בצוואה זו.

וְאִידָךְ – דִּתְנַן: הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ, הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר – מִפְּנֵי שֶׁנְּתָנָן לַבֵּן, וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר – מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב – מָכַר הָאָב מְכוּרִין עַד שֶׁיָּמוּת הוּא. מָכַר הַבֵּן – אֵין לַלּוֹקֵחַ כְּלוּם עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב.

ואידך [ומחלוקת אחרת] שנפסקה בה הלכה כריש לקיש, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו. כלומר, שנתן את כל נכסיו לבנו מהיום, על מנת שיינתנו לו הנכסים בפועל לאחר מיתה, ובינתיים האב נהנה מהם, אבל הכל יינתן לבן לאחר מותו. האב אינו יכול למכור נכסים אלה לאחר — מפני שנתנן לבן, והבן אינו יכול למכור — מפני שהן עדיין ברשות האב. אם מכר האב את הנכסים — מכורין הם והלוקח נהנה מפירותיהם עד שימות הוא (האב), אם מכר הבן את הנכסים בחיי האב — אין ללוקח כלום בהם עד שימות האב.

וְאִיתְּמַר, מָכַר הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב, וּמֵת הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קָנָה לוֹקֵחַ, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: קָנָה לוֹקֵחַ.

ואיתמר [ונאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: מכר הבן בחיי האב, ומת הבן בחיי האב, ואחר כך מת האב. ר' יוחנן אמר: לא קנה לוקח כלום, וריש לקיש אמר: קנה לוקח.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קָנָה לוֹקֵחַ, קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי.

ומסבירים את טעמיהם: ר' יוחנן אמר: לא קנה לוקח, כי קנין פירות שיש לאב בשדה זה, זכות הנאה מן הפירות — כקנין הגוף דמי [נחשב], נמצא שגופו של השדה לא היה שייך לבן כל עוד האב חי, ומכירתו אינה מכירה.

וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: קָנָה לוֹקֵחַ, קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי.

וריש לקיש אמר: קנה לוקח, כי קנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [הוא נחשב], אלא הוא קנין לעצמו. ולכן אף שלאב היה קנין פירות בשדה, כיון שגוף השדה היה קנוי לבן, לכך מה שמכר — מכר, והמכירה חלה במותו של האב.

״אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא״ כו׳. תָּנָא: מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמְרוּ: יוֹצִיא בְּגֵט.

שנינו במשנה שמי שכנס את אשת אחיו והיתה מעוברת, ונתברר כי אין הולד של קיימא כו' — יקיים את האשה הזו כאשתו, על אף שתחילת קניינו לא היתה בהיתר. תנא [שנה החכם בברייתא]: משום ר' אליעזר אמרו שיטה אחרת, שאף על פי שנמצא לבסוף שהוולד אינו של קיימא והיתה איפוא מותרת לו — כיון שהיה לו לחשוש שמא יהיה הוולד של קיימא ולהמנע מלכונסה, לכך קנסוהו שיוציא בגט.

אָמַר רָבָא: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – הָא דַּאֲמָרַן,

אמר רבא: ר' מאיר ור' אליעזר אמרו דבר אחד, כלומר: בשיטה אחת הם עומדים, שמי שנשא אשה באיסור, אף שאיסור זה בטל — עליו לגרשה משום קנס. שיטת ר' אליעזר — הא דאמרן [זו שאמרנו].

רַבִּי מֵאִיר – דְּתַנְיָא: לֹא יִשָּׂא אָדָם מְעוּבֶּרֶת חֲבֵירוֹ וּמֵינֶקֶת חֲבֵירוֹ, וְאִם נָשָׂא – יוֹצִיא, וְלֹא יַחֲזִיר עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יוֹצִיא, וְלִכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנּוֹ לִכְנוֹס – יִכְנוֹס.

שיטת ר' מאיר מהי — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא ישא אדם מעוברת חבירו, כלומר, אשה שהיא הרה לאדם אחר, או מינקת חבירו שמניקה ילד שילדה לאחר. ואם נשא — יוציא ולא יחזיר עולמית, מפני שעבר על דברי חכמים, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: יוציא אותה לפי שעה, וכשיגיע זמנו לכנוס, כלומר, לאחר שתגמול את בנה — יכנוס.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מִמַּאי? דִּלְמָא לָא הִיא, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָכָא – אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָפָגַע בְּאִיסּוּר אֵשֶׁת אָח דְּאוֹרַיְיתָא, אֲבָל הָתָם דְּרַבָּנַן – כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ.

אמר ליה [לו] אביי: ממאי [ממה] אתה מסיק שיש פה שיטה אחת? דלמא [שמא] לא היא ויש הבדל ביניהם, כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' אליעזר הכא [כאן] אלא משום דקפגע [שפוגע] כשנושא אותה באיסור אשת אח שהוא איסור דאורייתא [מן התורה] אם יהיה הולד בן קיימא, אבל התם [שם] במינקת שהאיסור דרבנן [מדברי סופרים] הוא, שמא כרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים סבור הוא] שאם עבר וכנסה איננו חייב לגרשה לעולם!

אִי נַמִי: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם – אֶלָּא מִשּׁוּם דְּרַבָּנַן, וַחֲכָמִים עָשׂוּ חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם יוֹתֵר מִשֶּׁל תּוֹרָה. אֲבָל הָכָא – מִדְּאוֹרַיְיתָא, מִפְרָשׁ פָּרְשִׁי מִינָּהּ.

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר להיפך: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' מאיר התם [שם] שיוציא ולא יחזיר עולמית אלא משום שהדבר הוא דרבנן [דברי סופרים], וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, שאם לא יחזקו דבריהם — יבואו לזלזל בהם, אבל הכא [כאן] כיון שהוא איסור מדאורייתא [מן התורה] — מפרש פרשי מינה [פורשים אנשים ממנה] במקום שאסור, ואם עבר אדם עבירה זו בשגגה אין צורך לקנוס אותו.

אָמַר רָבָא: וּלְדִבְרֵי חֲכָמִים יוֹצִיאָהּ בְּגֵט. אָמַר מָר זוּטְרָא: דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי יוֹצִיא, וְלֹא קָתָנֵי יַפְרִישׁ, שְׁמַע מִינָּה.

אמר רבא: ולדברי חכמים בענין הנושא מעוברת חבירו, כשאמרו שעליו להוציאה, כוונתם: יוציאה בגט. כלומר, לא רק שיוציאה מביתו ואחר כך יחזור ויביאנה הביתה, אלא כוונתם שמגרש אותה בגט. אמר מר זוטרא: דיקא נמי [מדוייק גם כן] דבר זה מלשון הברייתא, דקתני [ששנה] שם: "יוציא", ולא קתני [שנה] "יפריש". ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שזה פירוש הדברים.

אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרַב הוֹשַׁעֲיָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: הָתָם תְּנַן, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל שֶׁשָּׁהָא בְּאָדָם שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵינוֹ נֵפֶל. הָא לֹא שָׁהָא – סְפֵיקָא הָוֵי.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב הושעיא בריה [בנו] של רב אידי: התם תנן [שם במשנה שנינו]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל וולד ששהא לאחר לידתו, והוא וולד אדם, והזמן ששהה הוא שלשים יום ולא מת — הרי זה מוכיח שאינו נפל. ואפילו אם מת לאחר מכן — מחמת חולי מת, אבל ילד של קיימא היה. משמע הא [הרי] אם לא שהא זמן זה — ספיקא הוי [ספק הוא], ולענין יבמה — חולצת ולא מתייבמת.

וְאִיתְּמַר, מֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְעָמְדָה וְנִתְקַדְּשָׁה.

ואיתמר [ונאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: יבמה שנולד לה בן, ומת אותו בן בתוך שלשים יום ללידתו, ועמדה ונתקדשה לאדם אחר, משום שהיתה סבורה שהיא פטורה מן הייבום בגלל הבן, נחלקו בכך אמוראים,

רָבִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: אִם אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל הִיא – חוֹלֶצֶת, וְאִם אֵשֶׁת כֹּהֵן הִיא – אֵינָהּ חוֹלֶצֶת.

רבינא משמיה [משמו] של רבא אמר: אם אשת ישראל היא — חולצת. שאין מחייבים אותה לצאת מזה שנתקדשה לו, אלא אומרים ליבם לחלוץ לה, כדי להוציאה מכלל ספק. שאם ילד זה היה נפל, והאשה לא הותרה לשוק בעצם לידתו — תחלוץ ותיפטר, וחליצה זו לא אסרה אותה לבעלה החדש, שהוא ישראל. אבל אם אשת כהן היא, שנתקדשה לכהן, ואם תחלוץ תיפסל לו — אינה חולצת, שלא הקפידו חכמים באופן כזה שאינו אלא ספק.

רַב מְשָׁרְשִׁיָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ חוֹלֶצֶת.

ואילו רב משרשיא משמיה [משמו] של רבא אמר: אחת זו ואחת זו חולצת, ואם אשת כהן היא — תיאסר לו.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב מְשָׁרְשִׁיָּא:

אמר ליה [לו] רבינא לרב משרשיא: