מתני׳ הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעוּבֶּרֶת. וְיָלְדָה. בִּזְמַן שֶׁהַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא – הוּא מוּתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, וְלֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה.

החולץ ליבמתו ונמצאת שהיתה מעוברת בשעת החליצה וילדה אחר כך, בזמן שהולד שנולד של קיימא (שלא היה נפל ולא היה צורך כלל בחליצה) — הוא, החולץ, מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, שכן לא היתה זו חליצה כלל, ואין הם נחשבים כקרובים כלל. ואף לא פסלה מן הכהונה כחלוצה, אלא היא כאלמנה רגילה.

אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו, וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה.

אין הולד של קיימא והוברר שאכן היתה צריכה לחלוץ — כיון שחלצה, הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה.

הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעוּבֶּרֶת וְיָלְדָה, בִּזְמַן שֶׁהַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא – יוֹצִיא, וְחַיָּיבִין בְּקָרְבָּן.

הכונס (נושא לאשה) את יבמתו ונמצאת שהיתה מעוברת בזמן שכנסה, וילדה, בזמן שהולד של קיימא — יוציא את האשה הזו, שהרי היא אשת אחיו האסורה לו, וחייבין שניהם בקרבן חטאת משום ששגגו בעבירה חמורה שחייבים על זדונה כרת.

וְאִם אֵין וָלָד שֶׁל קַיָּימָא – יְקַיֵּים.

ואם אין הולד של קיימא — יקיים אותה כאשתו.

סָפֵק בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, סָפֵק בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן – יוֹצִיא, וְהַוָּלָד כָּשֵׁר, וְחַיָּיבִין בְּאָשָׁם תָּלוּי.

נולד ילד, אלא שהוא ספק בן תשעה חודשים לאח הראשון שמת, ספק בן שבעה לאחרון — יוציא, והולד כשר. שבין שהוולד הוא מהבעל הראשון ובין שהוא מהבעל השני (היבם) לא היתה עבירה ביצירתו. וחייבין באשם תלוי ככל מי שעבר עבירה שעל ודאי מביא חטאת ועל ספק — אשם תלוי.

גמ׳ אִיתְּמַר, הַחוֹלֵץ לִמְעוּבֶּרֶת וְהִפִּילָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינָהּ צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בנושא זה: החולץ למעוברת ואחר כך הפילה. ר' יוחנן אמר: אינה צריכה חליצה מן האחין משום שנתברר לאחר מעשה שחליצתה כשירה היתה. ריש לקיש אמר: צריכה חליצה נוספת מן האחין, משום שהחליצה הראשונה לא נעשתה כראוי.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינָהּ צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין – חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ חֲלִיצָה, וּבִיאַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ בִּיאָה. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין – חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת לָא שְׁמָהּ חֲלִיצָה, וּבִיאַת מְעוּבֶּרֶת לָא שְׁמָהּ בִּיאָה.

ומבארים, ר' יוחנן אמר: אינה צריכה חליצה מן האחין, כי חליצת מעוברת שמה חליצה וחליצה כשירה היא, אלא אם כן יתברר לאחר מכן שילדה ילד חי, וכן ביאת מעוברת שהפילה לאחר מכן — שמה ביאה, וקיים בה מצות ייבום. וריש לקיש אמר: צריכה חליצה מן האחין, כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה, ולכן אין החליצה הזו, או הביאה הזו, פוטרת יבמה זו (וכן את צרותיה) מזיקת הייבום.

בְּמַאי קָמִפַּלְגִי? אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? ומשיבים: איבעית אימא קרא, ואיבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שחולקים בפירוש הכתוב, ואם תרצה אמור בסברה].

אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר דְּהָא דְּאִיעַבְּרָא מַפּוּלֵי מַפְּלָה – מִי לָאו בַּת חֲלִיצָה וְיִבּוּם הִיא? הָשְׁתָּא נַמִי, תִּגְלֵי מִילְּתָא לְמַפְרֵעַ.

ומפרטים, איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שחלוקים בסברה] זו: ר' יוחנן סבר: אם יבא אליהו בשעת החליצה ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפלה [שזו שהיא מעוברת בו תפיל אותו], מי לאו [האם לא] בת חליצה ויבום היא? וכיון שכך, השתא נמי תגלי מילתא [עכשיו גם כן יתגלה הדבר] למפרע, שמאחר שהפילה לבסוף, אנחנו אומרים שכבר אז זה לא היה ההריון ממש, וממילא היתה חליצתה חליצה, וביאתה ביאה כשירה.

וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: תִּגְלֵי מִילְּתָא לְמַפְרֵעַ לָא אָמְרִינַן.

וריש לקיש אמר: תגלי מילתא [יתגלה הדבר] למפרע לא אמרינן [אין אנו אומרים], שכיון שבאותה שעה לא היה הדבר ראוי, אף על פי שלאחר מעשה זה התברר — אין אנחנו אומרים שבירור זה כוחו יפה למפרע.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא; רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר ״וּבֵן אֵין לוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לֵית לֵיהּ. וְרֵישׁ לָקִישׁ סָבַר: ״וּבֵן אֵין לוֹ״ עַיֵּין עָלָיו.

ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור שחולקים בפירוש הכתוב]; ר' יוחנן סבר: הלא "ובן אין לו" (דברים כה, ה) אמר רחמנא [אמרה התורה], והא לית ליה [והרי אין לו] בסופו של דבר. וריש לקיש סבר: שאת הביטוי "ובן אין לו" כבר דרשוהו חכמים, ופרשוהו: עיין עליו. כלומר, חפש בכל דרך, שמא יש לו בן באיזה מקום שהוא בעולם. ועובר זה הוא לפי שעה בגדר בן כלשהו, ולכן אין בה מצות ייבום.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו. וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמִינָא חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ חֲלִיצָה – מִשּׁוּם הָכִי פְּסָלָהּ. אֶלָּא לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת לָא שְׁמָהּ חֲלִיצָה – אַמַּאי פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה?

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו במשנתנו: אין הולד של קיימא — הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה. ומעתה, בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת שמה חליצה — משום הכי [כך] פסלה על ידי חליצה זו מן הכהונה, אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שלך שאומר אתה] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, אמאי [מדוע] פסלה מן הכהונה? הלא לשיטתך מה שעשה אינו נחשב כלל!

אָמַר לֵיהּ: מִדְּרַבָּנַן, וּלְחוּמְרָא בְּעָלְמָא.

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: פסול זה לכהונה מדרבנן [מדברי סופרים] הוא, ולחומרא בעלמא [ולהחמיר בלבד] שמא יבואו לטעות בכך.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו, וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמִינָא חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת לָא שְׁמָהּ חֲלִיצָה – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה לְחוּמְרָא, וְלֹא קָתָנֵי: אֵינָהּ צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין.

איכא דאמרי [יש שאומרים] נוסח אחר: איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן: שנינו אין הולד של קיימא — הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה. בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה — היינו דקתני [זהו ששנה] "פסלה מן הכהונה" — כוונתו לחומרא בלבד שאנו מחמירים עליה, ולא קתני [שנה] "אינה צריכה חליצה מן האחין". ומשמע שצריכה חליצה מן האחים לפי שהחליצה הראשונה חליצה פסולה היתה ולא הועילה כלל, אף שמחמירים בה לפוסלה בגלל חליצה זו מן הכהונה.

אֶלָּא לְדִידָךְ, אֵינָהּ צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין מִיבָּעֵי לֵיהּ! – אָמַר לֵיהּ: אִין הָכִי נַמִי, וְאַיְּידֵי דְּתָנָא רֵישָׁא לֹא פְּסָלָהּ – תָּנָא סֵיפָא פְּסָלָהּ.

אלא לדידך [לשיטתך שלך] שאתה אומר שחליצה מעוברת שמה חליצה, אם כן "אינה צריכה חליצה מן האחין" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: אין הכי נמי [כן הוא גם כן], שבאמת אינה צריכה חליצה מן האחים. ואיידי דתנא רישא [ואגב ששנה בראש המשנה] "לא פסלה" — תנא סיפא [שנה בסופה] "פסלה", כדי להשלים את ההקבלה הסגנונית, אבל למעשה — פטורה לגמרי, ואינה צריכה חליצה.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא – יְקַיֵּים. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמִינָא חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ חֲלִיצָה וּבִיאַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ בִּיאָה – מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי יְקַיֵּים.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בסיפא: אין הולד של קיימא — יקיים. בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת שמה חליצה, וביאת מעוברת שמה ביאה — משום הכי [כך] קתני [שנה] יקיים.

אֶלָּא לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת לָא שְׁמָהּ חֲלִיצָה, וּבִיאַת מְעוּבֶּרֶת לָא שְׁמָהּ בִּיאָה – יַחֲזוֹר וְיִבְעוֹל וִיקַיֵּים מִיבָּעֵי לֵיהּ! – מַאי יְקַיֵּים – יַחֲזוֹר וְיִבְעוֹל וִיקַיֵּים, דְּלָא סַגִי.

אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שלך שאתה אומר] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה, הרי ביאתו הראשונה לא עשתה בה כל קנין ואם כן — "יחזור ויבעול ויקיים" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! ומשיב ריש לקיש: אכן, מאי [מה] פירוש "יקיים" — יחזור ויבעול ויקיים, דלא סגי [שלא די] להחשיבה כאשתו בלא ביאה נוספת לאחר שהפילה, אלא כיון שדרך העולם שאם יקיים אותה יבוא עליה — לא פירשו את הדבר. אבל חייב לעשות בה מעשה, ובלא זה אכן לא יקנה אותה.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא – יְקַיֵּים. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמִינָא חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת לָא שְׁמָהּ חֲלִיצָה וּבִיאַת מְעוּבֶּרֶת לָא שְׁמָהּ בִּיאָה, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי יְקַיֵּים – יַחֲזוֹר וְיִבְעוֹל וִיקַיֵּים, דְּלָא סַגִי בְּלָאו הָכִי.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר: איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן ממה ששנינו במשנתנו: אין הולד של קיימא — יקיים. בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה — היינו דקתני [זהו ששנה] "יקיים", שפירושו: יחזור ויבעול ויקיים, דלא סגי בלאו הכי [שלא די בלא זה] וצריך לעשות בה מעשה של קנין כדי לקיימה ובלי זה גם לא תוכל להינשא לאחר,

אֶלָּא לְדִידָךְ, רָצָה – יוֹצִיא, רָצָה – יְקַיֵּים, מִיבָּעֵי לֵיהּ! – אִין הָכִי נַמִי, אַיְּידֵי דְּתָנָא רֵישָׁא יוֹצִיא – תָּנָא נַמִי סֵיפָא יְקַיֵּים.

אלא לדידך [לשיטתך שלך] שכבר היא קנויה לו כאשתו — "רצה יוציא, רצה יקיים" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שבודאי אינו חייב לקיימה, ויכול לגרשה לאחר שקנאה בביאתו הראשונה! השיב לו ר' יוחנן: אין הכי נמי [כן, כך הוא באמת גם כן] אלא, איידי דתנא רישא [אגב ששנה בתחילה] "יוציא" — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסופה] "יקיים" כדי לשמור על ההקבלה הלשונית.

מֵיתִיבִי: הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעוּבֶּרֶת – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא צָרָתָהּ, שֶׁמָּא יְהֵא וָלָד בֶּן קַיָּימָא. אַדְּרַבָּה, כִּי הָוֵי הַוָּלָד בֶּן קַיָּימָא מִיפַּטְּרָה צָרָתָהּ! אֶלָּא אֵימָא: שֶׁמָּא לֹא יְהֵא הַוָּלָד בֶּן קַיָּימָא.

מיתיבי [מקשים] מברייתא על ר' יוחנן, שנינו: הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת — הרי זו לא תנשא צרתה לאחר, שמא יהא ולד בן קיימא. ותוהים תחילה על לשון הברייתא: אדרבה (להיפך), כי הוי [כאשר יהיה] הולד בן קיימא, הלא אז מיפטרה [נפטרת] צרתה, שהרי מתברר שהיו למת בנים, ויכולה אלמנתו להינשא לכל מי שתרצה! אלא אימא [אמור] ותקן את הגירסה כך: שמא לא יהא הולד בן קיימא, וכיון שאז נתברר שלא היו למת בנים, הרי אף הצרה זקוקה לייבום.

וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ בִּיאַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ בִּיאָה – אַמַּאי לֹא תִּנָּשֵׂא צָרָתָהּ? תִּיפָּטֵר בְּבִיאָה שֶׁל חֲבֶירְתָּהּ!

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כשיטת ר' יוחנן שביאת מעוברת שמה ביאה, אמאי [מדוע] אם כן לא תנשא צרתה? תיפטר "הצרה" בביאה של חבירתה בכל מקרה; שאם הולד בן קיימא — הרי אין עליה חובת ייבום, ואם איננו בן קיימא — על כל פנים נפטרה על ידי ביאה של צרתה!

אֲמַר אַבַּיֵי: בְּבִיאָה – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא פָּטְרָה, כִּי פְּלִיגִי – בַּחֲלִיצָה.

אמר אביי: יש לתרץ כי בביאה של יבמה מעוברת כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] דלא פטרה [שאינה פוטרת], כי פליגי [כאשר חלוקים הם] הרי זה בחליצה.

רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ חֲלִיצָה, בִּיאַת מְעוּבֶּרֶת לָא שְׁמָהּ בִּיאָה. רֵישׁ לָקִישׁ סָבַר: בִּיאַת מְעוּבֶּרֶת – לָא שְׁמָהּ בִּיאָה, וַחֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת – לָא שְׁמָהּ חֲלִיצָה.

שר' יוחנן סבר: חליצת מעוברת שמה חליצה, אף שביאת מעוברת לא שמה ביאה. וריש לקיש סבר: ביאת מעוברת לא שמה ביאה, וכן חליצת מעוברת לא שמה חליצה.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַה נַּפְשָׁךְ: אִי בִּיאַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ בִּיאָה – חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ חֲלִיצָה, וְאִי בִּיאַת מְעוּבֶּרֶת לָא שְׁמָהּ בִּיאָה – חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת נַמִי לָא שְׁמָהּ חֲלִיצָה. דְּהָא קַיְּימָא לָן

אמר ליה [לו] רבא: מה נפשך [רצונך], כלומר, בכל דרך שתרצה להבין אי אפשר לומר כדבריך. שהרי אי [אם] ביאת מעוברת שמה ביאה, שכיון שהפילה לבסוף כאילו לא היתה מעוברת — אם כן חליצת מעוברת גם היא שמה חליצה. ואי [ואם] ביאת מעוברת לא שמה ביאה, משום שאנחנו דנים לפי המצב כעת, וכעת הרי היא מעוברת, אם כן — חליצת מעוברת נמי [גם כן] לא שמה חליצה. דהא קיימא לן [שהרי קיים לנו, מוחזק בידינו],