וְהָא תָּמָר בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה אִיעַבְּרָא! אָמַר לֵיהּ: תָּמָר בְּאֶצְבַּע מָעֲכָה. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל מוֹעֲכוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי תָּמָר שְׁמָן, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָן תָּמָר? עַל שֵׁם תָּמָר שֶׁמָּעֲכָה בְּאֶצְבָּעָהּ. וְהָא הָווּ עֵר וְאוֹנָן! עֵר וְאוֹנָן שִׁמְּשׁוּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּן.

והא [והרי] תמר בביאה ראשונה איעברא [נתעברה] שמקובל שתמר היתה עדיין בתולה כשבא עליה יהודה! אמר ליה [לו]: תמר באצבע מעכה את הבתולים, לפני הביאה, ולכן נתעברה בביאה ראשונה. שאמר ר' יצחק: כל מועכות של בית רבי שנוהגות למעוך את בתוליהן — תמר שמן, כלומר, מכנים אותן תמר, ולמה נקרא שמן תמר — על שם תמר שמעכה באצבעה. על עצם הראיה מתמר תוהים: והא הוו [והרי היו] ער ואונן שהיו בעליה קודם לכן ולא היה איפוא לתמר למעוך את בתוליה לפני שבא עליה יהודה! ומשיבים: "ער ואונן" שמשו שלא כדרכן (בפי הטבעת), ולכן היתה עדיין בתולה.

מֵיתִיבֵי: כָּל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמְרוּ לוֹ: הַלָּלוּ אֵינוֹ אֶלָּא כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן!

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: אשה שילדה, כל עשרים וארבעה חדש שהתינוק יונק, בעלה דש (בועל) מבפנים, וזורה את הזרע מבחוץ, כדי שהאשה לא תתעבר, שאם תתעבר ייפסק חלבה, ועלול התינוק למות. אלו דברי ר' אליעזר. אמרו לו: דברים הללו שאתה מציע לעשות אינו אלא כמעשה ער ואונן ואסור לעשותם! ועל כל פנים משמע מכאן שער ואונן באו עליה כדרכה, אלא שלא גמרו את ביאתם!

כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן, וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן. כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן – דִּכְתִיב ״וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה״, וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן, דְּאִילּוּ הָתָם – שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְהָכָא – כְּדַרְכָּהּ.

ומשיבים: כוונת הדברים היתה שהם נהגו כמעשה ער ואונן מבחינה מסויימת, ואולם לא כמעשה ער ואונן לגמרי. ומפרטים: כמעשה ער ואונן מבחינת השחתת הזרע, דכתיב [שנאמר]: "והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו" (בראשית לח, ט), ואולם לא כמעשה ער ואונן בדיוק, שאילו התם [שם] בער ואונן היתה הביאה שלא כדרכה, והכא [וכאן] מדובר בביאה כדרכה.

בִּשְׁלָמָא אוֹנָן – דִּכְתִיב בֵּיהּ ״וְשִׁחֵת אַרְצָה״, אֶלָּא עֵר מְנָלַן? אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דִּכְתִיב ״וַיָּמֶת גַּם אוֹתוֹ״, אַף הוּא בְּאוֹתוֹ מִיתָה מֵת. בִּשְׁלָמָא אוֹנָן – מִשּׁוּם ״לֹא לוֹ יִהְיֶה הַזֶּרַע״, אֶלָּא עֵר מַאי טַעֲמָא עֲבַד הָכִי? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר וְיַכְחִישׁ יָפְיָהּ.

ושואלים שוב לעצם המעשה: בשלמא [נניח] אונן שבא עליה שלא כרגיל, יודעים ממה דכתיב ביה [שנאמר בו] "ושחת ארצה" (שם), אלא ער מנלן [מניין לנו] שבא עליה שלא כדרכה? אמר רב נחמן בר יצחק: דכתיב [שנאמר] באונן "וימת גם אתו" (בראשית לח, י), כלומר, אף הוא באותה מיתה מת, על שעבר אותה עבירה שעבר אחיו. ושואלים: בשלמא [נניח] אונן בא עליה שלא כדרכה, שלא רצה שתלד משום שידע ש"לא לו יהיה הזרע" (בראשית לח, ט), אלא יהיה נחשב אחרי אחיו המת, אלא ער מאי טעמא עבד הכי [מה טעם עשה כך]? ומשיבים: כדי שלא תתעבר ויכחיש (ויתמעט) יופיה בהריון.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״אוֹתָהּ״ פְּרָט לְכַלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פְּרָט לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אֲמַר לֵיהּ הוֹן בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לְרַב נַחְמָן: לֵימָא קָא סָבַר רַבִּי יְהוּדָה הַתּוֹרָה חָסָה עַל תַּכְשִׁיטֵי כַלָּה? אֲמַר לֵיהּ: לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה.

תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים" (ויקרא טו, יח). ומדייקים: "אותה" הוא מיעוט, פרט לכלה, שביאתה בפעם הראשונה אינה מחייבת טבילה, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: פרט לביאה שלא כדרכה, שביאה שלא כדרכה אינה מחייבת טבילה. אמר ליה החכם הון בריה [בנו] של רב נחמן לרב נחמן אביו: לימא קא סבר [האם לומר שסבור] ר' יהודה: התורה חסה על תכשיטי (איפור) כלה, שלא יתקלקלו מחמת המים, ולפיכך פטרוה מטבילה? אמר ליה [לו]: לא זה הטעם, אלא לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה, ולכן אין ביאה כזו מטמאה, שאינה שכיבה הראויה לזרע.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבָּנַן סָבְרִי ״שִׁכְבַת זֶרַע״ פְּרָט לְהַעֲרָאָה: ״אוֹתָהּ״ פְּרָט לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וְהַעֲרָאָה – מְ״שִּׁכְבַת זֶרַע״ נָפְקָא: ״אוֹתָהּ״ פְּרָט לְכַלָּה.

ומוסיפים: במאי קמיפלגי [במה חלוקים] ר' יהודה וחכמים — רבנן סברי [חכמים סבורים] שמה שנאמר "שכבת זרע" משמעו פרט להעראה, שהיא ביאה לא גמורה ובלא הוצאת זרע, והמיעוט "אותה" משמעו פרט לשלא כדרכה. ואילו ר' יהודה סבר: שלא כדרכה והעראה שניהם מן המיעוט "שכבת זרע" נפקא [יוצאים, נלמדים] שאין זו שכיבה העשויה להביא להולדה ("זרע"), "אותה" שנאמר — פרט לכלה.

כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל שֶׁשָּׁהֲתָה אַחַר בַּעֲלָהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְנִשֵּׂאת – שׁוּב אֵינָהּ יוֹלֶדֶת. אֲמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין דַּעְתָּהּ לְהִנָּשֵׂא, אֲבָל דַּעְתָּהּ לְהִנָּשֵׂא – מִתְעַבֶּרֶת. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְבַת רַב חִסְדָּא: קָא מְרַנְּנֵי רַבָּנַן אַבַּתְרִיךְ. אֲמָרָהּ לֵיהּ: אֲנָא דַּעְתַּאי עֲלָךְ הֲוַאי.

אגב דברים אלה, בענין ביאה שאינה ראויה להולדה, מביאים: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: כל אשה ששהתה אחר שמת בעלה או שנתגרשה ממנו עשר שנים בלא תשמיש ונשאת — שוב אינה יולדת. אמר רב נחמן: לא שנו דבר זה אלא שאין דעתה להנשא, אבל אם דעתה במשך הזמן להנשא — מתעברת לאחר מכן. אמר ליה רבא לאשתו, בת רב חסדא: קא מרנני רבנן אבתריך [מרננים חכמים אחריך], שכן בין הזמן שנתאלמנה עד לזמן שנשאה רבא עברו יותר מעשר שנים והיא ילדה לו בכל זאת ילדים, ולכאורה נראה ששימשה בינתיים! אמרה ליה [לו]: אנא דעתאי עלך הואי [אני דעתי עליך היתה], שמסופר שכבר בהיותה ילדה נתנבאה שתינשא לו, ולכן אף לאחר שהייה ארוכה זו ילדתי לך.

הַהִיא דְּאָתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, אֲנָא שָׁהִיתִי אַחַר בַּעֲלִי עֶשֶׂר שָׁנִים וְיָלַדְתִּי. אֲמַר לָהּ: בִּתִּי, אַל תּוֹצִיאִי לַעַז עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים. אָמְרָה לֵיהּ: לְגוֹי נִבְעַלְתִּי.

מסופר: ההיא דאתיא לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] רב יוסף, אמרה לו: רבי, אנא [אני] שהיתי אחר בעלי עשר שנים ובכל זאת ילדתי! אמר לה: בתי, אל תוציאי לעז על דברי חכמים. אמרה ליה [לו] והודתה: לגוי נבעלתי בתוך הזמן הזה, ואם כן אין בכך סתירה לדברי חכמים.

אָמַר שְׁמוּאֵל: וְכוּלָּן צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, חוּץ מִגִּיּוֹרֶת וּמְשׁוּחְרֶרֶת קְטַנָּה. אֲבָל קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל – צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.

אמר שמואל: וכולן, כל הנשים שנבעלו — ויש חשש שנתעברו, צריכות להמתין שלשה חדשים לפני שהן נישאות, כדי להבחין בין ילד שנולד מביאה קודמת לזה שנולד מן הנישואין, חוץ מגיורת קטנה ומשוחררת קטנה, שאף שייתכן שנבעלו, מכל מקום כיון שהן קטנות אינן יכולות להרות. אבל קטנה בת ישראל שנבעלה צריכה להמתין שלשה חדשים.

וּבְמַאי? אִי בְּמֵיאוּן – וְהָאֲמַר שְׁמוּאֵל דְּלָא בָּעֲיָא. וְאִי בְּגֵט – הָאֲמָרָהּ שְׁמוּאֵל חֲדָא זִימְנָא. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מֵיאֲנָה בּוֹ – אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, נָתַן לָהּ גֵּט – צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים! אֶלָּא בִּזְנוּת.

ושואלים: ובמאי [ובמה] באיזו קטנה מדובר? אי [אם] שיצאה במיאון שהיתה נשואה (נישואין מדברי סופרים) ומיאנה בבעלה, והאמר [והרי אמר] שמואל דלא בעיא [שהממאנת אינה צריכה] להמתין, ואי [ואם] יצאה בגט, שנתגרשה אותה קטנה — האמרה [הרי כבר אמר אותה] שמואל את ההלכה הזו חדא זימנא [פעם אחת] ומדוע חזר ואמר? שכן אמר שמואל: מיאנה בו הקטנה בבעלה — אינה צריכה להמתין שלשה חדשים לנישואין השניים, אבל אם נתן לה גט — צריכה להמתין שלשה חדשים, כדי לא להבדיל בין גרושה גדולה לגרושה קטנה! אלא צריך לומר שמדובר כאן שנבעלה אותה קטנה בזנות,