וְאִיסּוּר כּוֹלֵל אַתְנִיֵּיהּ, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְחַזְיָא לְבַר קַפָּרָא לְזָר שֶׁאָכַל מְלִיקָה, וְאַיְּידֵי דְּדָמְיָא לָהּ – עֵרְבָהּ בַּהֲדַיְיהוּ, וְעִיֵּין בָּהּ, וְלֹא אַשְׁכַּח אֶלָּא בְּבַת אַחַת.

וגם בענין איסור כולל אתנייה [שנה לו] שאם היה מקרה של איסור כולל, יש לפטור, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' שמעון. וחזיא [וראה] לבר קפרא מקרה של זר שאכל מליקה, ואיידי דדמיא לה, ערבה בהדייהו [ומתוך שהיא דומה לשאלות הקודמות לה, ערב אותה אתן], ולאחר זמן היה נדמה לו שבאמת שמע את כולן יחד מפי רבי, ועיין בה בשאלה זו, ולא אשכח [מצא] שהיא יכולה להתקיים אלא כשקרו הדברים בבת אחת.

וְסָבַר: מִדְּהָא בְּבַת אַחַת – הָא נַמִי בְּבַת אַחַת, וּמִדְּהָנָךְ לִפְטוֹר – הָנָךְ נַמִי לִפְטוֹר.

וסבר מדהא [מתוך שזו] בבת אחת, שהרי איסור זר שאכל מליקה יכול להיות רק כשחלו האיסורים בבת אחת, הא נמי [זו גם כן], כלומר, גם האחרות, מדובר בהן כשהיו הדברים בבת אחת. ומדהנך [ומכיון שאלו] שמע אותם לפטור, הנך נמי [אלה גם כן] לפטור. ואם כן לדעת ר' חייא לא שיקר בר קפרא ביודעין, אלא שמע דברים מסויימים מפי רבי, ובטעות ערב בהם עניינים אחרים, ומתוך כך גרם לעצמו שבילבל את הנושאים.

מֵיתִיבֵי: זָר שֶׁשִּׁימֵּשׁ בְּשַׁבָּת, וּבַעַל מוּם שֶׁשִּׁימֵּשׁ בְּטוּמְאָה – יֵשׁ כָּאן מִשּׁוּם זָרוּת, וּמִשּׁוּם שַׁבָּת, וּמִשּׁוּם בַּעַל מוּם, וּמִשּׁוּם טוּמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין כָּאן אֶלָּא מִשּׁוּם זָרוּת וּבַעַל מוּם בִּלְבַד. וְאִילּוּ מְלִיקָה שַׁיְּירָהּ.

לעיקרם של דברי בר קפרא מיתיבי [מקשים], שנינו: זר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה — יש כאן משום זרות, ומשום שבת, ומשום בעל מום, ומשום טומאה, אלו דברי ר' יוסי. ר' שמעון אומר: אין כאן אלא משום זרות ובעל מום בלבד. ומדייקים: ואילו את השאלה לגבי זר שאכל מליקה שיירה [שייר אותה] ולא מנה אותה בין הדברים השנויים במחלוקת זו.

לְמַאן שַׁיְּירָהּ? אִילֵימָא לְרַבִּי יוֹסֵי – הָשְׁתָּא רַבִּי יוֹסֵי בְּאִיסּוּר כּוֹלֵל מִיחַיַּיב שְׁתַּיִם, בְּאִיסּוּר בַּת אַחַת מִיבָּעֲיָא? אֶלָּא לָאו – לְרַבִּי שִׁמְעוֹן וּבְאִיסּוּר כּוֹלֵל הוּא דְּפָטַר – אֲבָל בְּאִיסּוּר בְּבַת אַחַת מִיחַיַּיב, תְּיוּבְתָא דְּבַר קַפָּרָא! תְּיוּבְתָא.

ומעתה נדון: למאן שיירה [לפי שיטת מי שייר אותה], כלומר, לדעת מי מן התנאים אין שאלה זו שייכת לכאן? אילימא [אם תרצה לומר] שהיא לשיטת ר' יוסי, השתא [עכשיו, הרי] לדעת ר' יוסי אפילו באיסור כולל מיחייב [חייב] שתים, כמו שאמרנו בענין זר ששימש בשבת, ואם כן — באיסור בת אחת מיבעיא [נצרכה] לומר שהוא מחייב שתים? אלא לאו [האם לא] מוכח מכאן שהסיבה ששייר מקרה זה ולא שנה אותו כאן היא לדעת ר' שמעון. וכך יש לומר: אכן באיסור כולל הוא דפטר [שפוטר] ר' שמעון, אבל באיסור בבת אחת — גם לר' שמעון מיחייב [חייב] שתים. ומכאן אם כן תיובתא [קושיה חמורה] על דברי בר קפרא! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה היא] ונדחו דבריו.

״זָר שֶׁשִּׁימֵּשׁ בְּשַׁבָּת״, בְּמַאי? אִי בִּשְׁחִיטָה – שְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁרָה, וְאִי בְּקַבָּלָה וְהוֹלָכָה – טִלְטוּל בְּעָלְמָא הוּא.

על פרט אחד מאותם דינים שואלים: הזכרנו זר ששימש בשבת, והשאלה היא: במאי [במה] שימש, איזו עבודה עשה? אי [אם] תאמר שהמדובר בשחיטה ששחט הזר את הקרבן — הלא שחיטה בזר כשרה, וכיון שכך אין כאן משום זרות. ואי [ואם] תאמר שהמדובר בקבלה והולכה, שקיבל את הדם או הוליך את המזרק המכיל דם אל המזבח — אמנם יש פה משום זר שעשה עבודת כהונה, אבל מבחינת שבת טלטול בעלמא [בלבד] הוא, ואין בכך איסור מלאכה בשבת מן התורה.

אִי בְּהַקְטָרָה – וְהָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: הַבְעָרָה לְלָאו יָצְאתָה!

אי [אם] תאמר, ששימש בהקטרה, ששרף את הקרבן על המזבח, אולם הרי דיון זה הוא לשיטת ר' יוסי, והאמר [והרי אמר] ר' יוסי שהבערה שנאמרה בתורה ("לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". שמות לה, ג) ללאו יצאתה. כלומר, שהיא יוצאת מכלל כל המלאכות האסורות בשבת, שבכולן יש חיוב מיתה בעשייתן במזיד, וחיוב חטאת בעשייתן בשוגג, וזו אין בה אלא איסור לאו בלבד, ומדוע אמר ר' יוסי שחייב שתי חטאות?

אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: בִּשְׁחִיטַת פָּרוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וּכְדִבְרֵי הָאוֹמֵר: שְׁחִיטַת פָּרוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּזָר – פְּסוּלָהּ. אִי הָכִי מַאי אִירְיָא זָר, אֲפִילּוּ כֹּהֵן הֶדְיוֹט נַמִי! שֶׁזָּר אֶצְלוֹ קָאָמַר.

אמר רב אחא בר יעקב: מדובר כאן בשחיטת פרו של כהן גדול ביום הכיפורים. ששחיטה ודאי מלאכה גמורה היא. וכדברי האומר שחיטת פרו של כהן גדול בזר פסולה. שעבודה זו מיוחדת לכהן הגדול בלבד. ושואלים: אי הכי [אם כך], שמדובר בשחיטת פר כהן גדול, מאי איריא [מה שייך], מדוע דווקא זר? אפילו כהן הדיוט ששחט אותה נמי [גם כן] נחשב כזר ויחולו עליו אותם איסורים! ומשיבים: אכן, אפשר לפרש שזר אצלו קאמר [אמר], כלומר, אין מדובר דווקא בזר ממש, שאיננו כהן כלל, אלא בכל מי שעבודה זו היא זרה אצלו, ואפילו הוא כהן הדיוט.

מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִׁי: מִידֵי חַטָּאוֹת קָתָנֵי, אוֹ לָאוֵי קָתָנֵי? אֶלָּא: אִיסּוּרֵי בְּעָלְמָא קָא חָשֵׁיב. לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ – לְקוֹבְרוֹ בֵּין רְשָׁעִים גְּמוּרִים.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: קושיה זו שהקשינו שאין כאן מלאכה גמורה — אינה קושיה, שהרי מידי [וכי] מספר חטאות קתני [שנה] כאן, או לאוי קתני [לאוים שנה]?! אלא איסורי בעלמא קא חשיב [איסורים בלבד הוא מונה], כמה איסורים יש בפעולה מסויימת, בלי לדון בחומרתם של איסורים אלה. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] ומה זה משנה כמה איסורים יש? ומשיבים: לקוברו בין רשעים גמורים. שאם עבר עבירה כפולה כזו הרי הוא רשע בשני דברים, וצריך לנהוג בו כפי שנוהגים ברשע גמור.

מתני׳ שְׁנַיִם שֶׁקִּידְּשׁוּ שְׁתֵּי נָשִׁים, וּבִשְׁעַת כְּנִיסָתָן לְחוּפָּה הֶחֱלִיפוּ אֶת שֶׁל זֶה לָזֶה וְאֶת שֶׁל זֶה לָזֶה – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ. וְאִם הָיוּ אַחִין – מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח, וְאִם הָיוּ אֲחָיוֹת – מִשּׁוּם אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ, וְאִם הָיוּ נִדּוֹת – מִשּׁוּם נִדָּה.

שנים שקידשו שתי נשים, ובשעת כניסתן לחופה אחרי האירוסין החליפו את אשתו של זה לזה, ואת של זה לזה — הרי אלו חייבין משום אשת איש, שהרי כל אחד בא על אשת חבירו. ואם היו אחין — הרי הם חייבים גם משום אשת אח, ואם היו נשים אלה אחיות — חייבים גם משום "אשה אל אחותה". ואם היו נדות — חייבים גם משום נדה. ולאחר ביאה זו

וּמַפְרִישִׁין אוֹתָן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, שֶׁמָּא מְעוּבָּרוֹת הֵן, וְאִם הָיוּ קְטַנּוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לֵילֵד – מַחֲזִירִים אוֹתָן מִיָּד, וְאִם הָיוּ כֹּהֲנוֹת – נִפְסְלוּ מִן הַתְּרוּמָה.

מפרישין אותן הנשים מבעליהן שלשה חדשים, שמא מעוברות הן מאותה ביאה של איסור. כדי שאפשר יהיה להבחין בילד שנולד מביאה זו, שממזר הוא. ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד — מחזירים אותן מיד לבעליהן הראויים. ואם היו כהנות (בנות כהנים), הרי נפסלו בכך מן התרומה, משום שכל אחת נבעלה בעילת זנות ואסורה לכהן, ופסולה מלאכול בתרומה.

גמ׳ ״הֶחֱלִיפוּ״, מִידֵי בִּרְשִׁיעֵי עָסְקִינַן?! וְתוּ: הָא דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הֲרֵי כָּאן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה חַטָּאוֹת. אִי בְּמֵזִיד – מִי אִיכָּא קָרְבָּן? אָמַר רַב יְהוּדָה, תְּנֵי: הוּחְלְפוּ.

שנינו במשנה: החליפו את של זה לזה. ושואלים: מידי ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים כאלה עוסקים אנו] שמחליפים את נשותיהם בכוונה?! ותו [ועוד]: אם עשו זאת בכוונה תחילה — הא דתני [זו ששנה] ר' חייא בענין זה: הרי כאן שש עשרה חטאות (ארבע חטאות לכל אחד מן הגברים, וכן לכל אחת מן הנשים), אם מונים את כל הקרבנות שהבעלים והנשים נתחייבו בהם — ולפי זה, אי [אם] עשו זאת במזיד מי איכא [האם יש] כאן קרבן? שהרי אין מביאים קרבן אלא על השגגה! אמר רב יהודה: תני [שנה] כאן "הוחלפו", כלומר, לא שהחליפו בזדון, אלא התחלפו להם הנשים בטעות.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אִם הָיוּ קְטַנּוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לֵילֵד – מַחֲזִירִין אוֹתָן מִיָּד. וְאִי בְּמֵזִיד – מִי שַׁרְיָא? הָא לָֹא קַשְׁיָא: פִּיתּוּי קְטַנָּה – אוֹנֶס נִינְהוּ, וְאוֹנֶס בְּיִשְׂרָאֵל מִישְׁרָא שָׁרֵי.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, דקתני סיפא [שכן שנה בסוף המשנה]: אם היו קטנות שאינן ראויות לילד — מחזירין אותן מיד. ואי [ואם] היה הדבר במזיד, מי שריא [האם מותר] להחזיר אשה שזינתה? ומעירים: הא לא קשיא [זה איננו קשה], שגם אם היה הדבר במזיד, כיון שהיו נשים אלה קטנות, הלא פיתוי קטנה כאונס נינהו [הוא] נחשב, ואונס בישראל, כלומר, אנוסה לגבי ישראל מישרא שרי [מותרת] היא.

אֶלָּא דְּקָתָנֵי: מַפְרִישִׁין אוֹתָן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים שֶׁמָּא מְעוּבָּרוֹת הֵן, הָא לָאו מְעוּבָּרוֹת – שַׁרְיָין, וְאִי בְּמֵזִיד – מִי שָׁרֵי? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: הוּחְלְפוּ, שְׁמַע מִינָּהּ.

אלא יש לדייק זאת מצד אחר: דקתני [ששנה] שם: מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן, ומכאן נסיק: הא לאו [הרי אם לא] היו מעוברות, שהתברר אחר שלושה חדשים שאינן מעוברות — שריין [מותרות הן] לבעלים, ואי [ואם] היה הדבר במזיד, מי שרי [האם מותר]? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי מדובר פה בהוחלפו בשגגה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא הדבר.