אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאִיסּוּר מוֹסִיף.

אמר ר' אבהו: מודה ר' יוסי באיסור מוסיף. כלומר, אם היקף האיסור השני רחב יותר ומוסיף על האיסור הראשון עוד אנשים שלא היו אסורים בשל האיסור הראשון — הרי הוא חל.

תֵּינַח – הֵיכָא דְּנָשָׂא חַי וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא מֵת, מִגּוֹ דְּאִתּוֹסַף אִיסּוּר לְגַבֵּי אַחִים – אִתּוֹסַף אִיסּוּר לְגַבֵּי דִּידֵיהּ.

ושואלים: תינח [נניח] דבר זה היכא [היכן, כאשר] נשא תחילה האח החי אשה, ואז נאסרה אחותה עליו משום אחות אשה, ואחר כך נשא האח שמת את אחותה, שאז אפשר לומר: מגו דאתוסף [מתוך שנוסף] איסור לגבי אחים, שהרי בתחילה היו שאר האחים (חוץ ממנו) מותרים באותה אחות, וכאשר נשא אותה אחיהם נוסף בה איסור (אשת אח) לגבי האחים, על כן אתוסף איסור לגבי דידיה [נוסף איסור גם לגביו], והוא הקרוי איסור מוסיף.

אֶלָּא, הֵיכָא דְּנָשָׂא מֵת וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא חַי, מַאי אִיסּוּר מוֹסִיף אִיכָּא?

אלא היכא [היכן, במקום] שנשא קודם האח שמת את האשה, שקודם היה קיים על כל האחים איסור אשת אח ואחר כך נשא האח החי את אחותה, מאי [מה] איסור מוסיף איכא [יש כאן]? שהרי לא נוספו אנשים אחרים הנאסרים מכוח הנישואין עם אחותה, שהרי האיסור בזה (אחות אשתו) חל רק עליו ולא על אדם נוסף!

וְכִי תֵּימָא: מִגּוֹ דְּאִיתַּסַּר בְּכוּלְּהוּ אַחְוָותָא – הַאי אִיסּוּר כּוֹלֵל הוּא!

וכי תימא [ואם תאמר] מגו דאיתסר בכולה אחוותא [מתוך שנאסר בכל האחיות], שהרי קודם לכן, כאשר נשא אחיו אחת מן האחיות, היו כל השאר מותרות לו, וכאשר נשא הוא עצמו אחות אחרת — נאסר בכל שאר האחיות, ואם כן בגלל שנשא את האשה נוסף בכך איסור עליו. אולם, האי [זה] הרי אינו נקרא איסור מוסיף אלא איסור כולל הוא. כלומר, שאיסור זה כולל ומוסיף על אותו אדם עצמו צדדים אסורים. אבל אינו קרוי איסור מוסיף — משום שאינו מוסיף איסור לגבי אנשים אחרים.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִילּוּ עָשָׂה שְׁתַּיִם, וְאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִילּוּ עָשָׂה שְׁתַּיִם, וְאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. מַאי נָפְקָא מִינָּהּ? לְקָבְרוֹ בֵּין רְשָׁעִים גְּמוּרִים.

אלא אמר רבא: מה שאמר ר' יוסי בברייתא שחייב משום אשת אח ומשום אחות אשה, כוונתו: מעלה (מחשיב) אני עליו כאילו עשה שתים, שהרי עבר בה משום שני איסורים ואכן אינו חייב מבחינת דיני אדם אלא אחת. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: מעלה אני עליו כאילו עשה שתים, ואינו חייב אלא אחת. ושואלים: מאי נפקא מינא [מה יוצא מזה], אם מחשיבים לו כאילו עשה שתים? ומשיבים: לקברו בין רשעים גמורים. שכשם שאין קוברים צדיק אצל רשע, כך אין קוברים רשע אצל רשע גדול ממנו, ומי שעשה עבירה זו נחשב כאילו עשה שתי עבירות ולא אחת והרי הוא רשע יותר.

וּבִפְלוּגְתָּא, דְּאִיתְּמַר: זָר שֶׁשִּׁימֵּשׁ בְּשַׁבָּת, רַבִּי חִיָּיא אוֹמֵר: חַיָּיב שְׁתַּיִם, בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר: אֵין חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. קָפַץ רַבִּי חִיָּיא וְנִשְׁבַּע: הָעֲבוֹדָה! כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי: שְׁתַּיִם. קָפַץ בַּר קַפָּרָא וְנִשְׁבַּע: הָעֲבוֹדָה! כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי: אַחַת.

ומעירים, שבעיה זו של איסור חל על איסור, ובאיזה אופן הוא חל בפלוגתא [במחלוקת] היא שנויה. דאיתמר [שנאמר] בברייתא שנחלקו חכמים בשאלה זו: זר (מי שאינו כהן), ששימש ועבד אחת מעבודות הקודש, כגון שהקטיר עולה על גבי המזבח בשבת, מה דינו? ר' חייא אומר: חייב שתים, הן משום זר ששימש במקדש, והן כמחלל שבת. בר קפרא אומר: אין חייב אלא אחת. קפץ ר' חייא ונשבע: העבודה! (כלומר, נשבע בעבודת בית המקדש), כך שמעתי מרבי (יהודה הנשיא) שאמר בענין זה: שחייב שתים. קפץ בר קפרא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: שחייב אחת.

הִתְחִיל רַבִּי חִיָּיא לָדוּן: שַׁבָּת לַכֹּל נֶאֶסְרָה, כְּשֶׁהוּתְּרָה בַּמִּקְדָּשׁ – אֵצֶל כֹּהֲנִים הוּתְּרָה, לְכֹהֲנִים הוּתְּרָה וְלֹא לְזָרִים, יֵשׁ כָּאן מִשּׁוּם זָרוּת, וְיֵשׁ כָּאן מִשּׁוּם שַׁבָּת. הִתְחִיל בַּר קַפָּרָא לָדוּן: שַׁבָּת לַכֹּל נֶאֶסְרָה, כְּשֶׁהוּתְּרָה – בַּמִּקְדָּשׁ הוּתְּרָה, אֵין כָּאן אֶלָּא זָרוּת.

כיון שאי אפשר היה להוכיח מן המסורת, התחיל ר' חייא לדון ולנתח את הדבר מבחינה הגיונית: מלאכת שבת — לכל נאסרה, כשהותרה מלאכה זו במקדש בעבודת הקודש — רק אצל כהנים הותרה. משמע: לכהנים הותרה, ולא לזרים, ולכן, כשעשה הזר עבודה בשבת יש כאן עבירה משום זרות, ויש כאן גם משום חילול שבת. התחיל בר קפרא לדון לצד אחר: שבת לכל נאסרה, כשהותרה במקדש — הותרה, שהמשמש במקדש (בהיתר) — הותרה לו שבת. אם כן נמצא שאין כאן אלא משום זרות, שהרי אם היה איש זה כהן היה מותר בעבודה, ואי אפשר לדונו משום מחלל שבת.

בַּעַל מוּם שֶׁשִּׁימֵּשׁ בְּטוּמְאָה, רַבִּי חִיָּיא אוֹמֵר: חַיָּיב שְׁתַּיִם, בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר: אֵין חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. קָפַץ רַבִּי חִיָּיא וְנִשְׁבַּע: הָעֲבוֹדָה! כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי: שְׁתַּיִם, קָפַץ בַּר קַפָּרָא וְנִשְׁבַּע: הָעֲבוֹדָה! כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי: אַחַת.

כיוצא בו נחלקו בבעיה דומה: כהן בעל מום ששימש במקדש, ועשה עבודה בטומאה בקרבן ציבור הדוחה טומאה. ר' חייא אומר: חייב שתים, הן משום שהוא בעל מום, והן משום שהוא טמא. בר קפרא אומר: אין חייב אלא אחת (משום בעל מום). קפץ ר' חייא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי שחייב שתים. קפץ בר קפרא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: חייב אחת.

הִתְחִיל רַבִּי חִיָּיא לָדוּן: טוּמְאָה לַכֹּל נֶאֶסְרָה, כְּשֶׁהוּתְּרָה בַּמִּקְדָּשׁ – אֵצֶל כֹּהֲנִים תְּמִימִים הוּתְּרָה, לְכֹהֲנִים תְּמִימִים הוּתְּרָה וְלֹא לְבַעֲלֵי מוּמִין, יֵשׁ כָּאן מִשּׁוּם בַּעֲלֵי מוּמִין, וְיֵשׁ כָּאן מִשּׁוּם טוּמְאָה. הִתְחִיל בַּר קַפָּרָא לָדוּן: טוּמְאָה לַכֹּל נֶאֶסְרָה, כְּשֶׁהוּתְּרָה בַּמִּקְדָּשׁ – הוּתְּרָה, אֵין כָּאן אֶלָּא מִשּׁוּם בַּעַל מוּם,

התחיל ר' חייא לדון: טומאה לכל נאסרה, שכל הטמאים אסורים להיכנס למקדש, כשהותרה הטומאה במקדש, כשכל הציבור כולו טמא — אצל כהנים תמימים (שאינם בעלי מום) הותרה, ורק לכהנים תמימים הותרה, ולא לבעלי מומין. ואם אותו בעל מום שימש בטומאה — יש כאן עבירה משום בעלי מומין, ויש כאן עבירה משום טומאה. התחיל בר קפרא לדון לצד אחר: טומאה לכל נאסרה, כשהותרה במקדש — הותרה, והבעיה היתה איפוא רק בשל היות הכהן בעל מום, נמצא כי אין כאן אלא רק משום בעל מום.

זָר שֶׁאָכַל מְלִיקָה, רַבִּי חִיָּיא אוֹמֵר: חַיָּיב שְׁתַּיִם, בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר: אֵין חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. קָפַץ רַבִּי חִיָּיא וְנִשְׁבַּע: הָעֲבוֹדָה! כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי: שְׁתַּיִם. קָפַץ בַּר קַפָּרָא וְנִשְׁבַּע: הָעֲבוֹדָה! כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי: אַחַת.

וכן נחלקו בשאלה נוספת: זר, שאינו כהן, שאכל מליקה חטאת העוף, שאין שוחטים אותה אלא מולקים אותה מן העורף, והיא מותרת לכהנים, אבל כל עוף מלוק אחר אסור משום נבילה, שהרי הומת בלא שחיטה. והשאלה היא: אם זר אכל חטאת מלוקה כזו, מה דינו. ר' חייא אומר: חייב שתים משום זר שאכל קרבן הנאכל רק לכהנים, ומשום נבילה. בר קפרא אומר: אין חייב אלא אחת. קפץ ר' חייא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: שתים. קפץ בר קפרא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: אחת.

הִתְחִיל רַבִּי חִיָּיא לָדוּן: נְבֵלָה לַכֹּל נֶאֶסְרָה, כְּשֶׁהוּתְּרָה בַּמִּקְדָּשׁ – אֵצֶל כֹּהֲנִים הוּתְּרָה, לְכֹהֲנִים הוּתְּרָה וְלֹא לְזָרִים. יֵשׁ כָּאן מִשּׁוּם זָרוּת, וְיֵשׁ כָּאן מִשּׁוּם מְלִיקָה. הִתְחִיל בַּר קַפָּרָא לָדוּן: נְבֵלָה לַכֹּל נֶאֶסְרָה, כְּשֶׁהוּתְּרָה בַּמִּקְדָּשׁ – הוּתְּרָה, אֵין כָּאן אֶלָּא מִשּׁוּם זָרוּת.

התחיל ר' חייא לדון: נבלה לכל נאסרה, כשהותרה במקדש — אצל כהנים הותרה, כלומר, רק לכהנים בלבד. וכיון שלכהנים הותרה ולא לזרים — יש כאן משום זרות, דהיינו: זר שאוכל חטאת, ויש כאן משום מליקה — שאוכל נבילה. התחיל בר קפרא לדון: נבילה לכל נאסרה, וכשהותרה במקדש — הותרה לכולם, ואין כאן אם כן אלא רק משום זרות, שהרי אם כהן היה — לא היה בכך איסור.