וְאַרְעָא אוֹקְמָא בְּחֶזְקַת בַּר שָׁטְיָא.

וארעא אוקמא [ואת הקרקע העמד] בחזקת בר שטיא, שכיון שאין כאן הוכחה, משאירים את הדבר בחזקתו. ואם כן, אף במקרה של קידושין ושל גירושין היינו צריכים לומר שאין זה אלא ספק מדברי סופרים ותישאר האשה בחזקתה!

אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי: ״יַגִּיד עָלָיו רֵיעוֹ״; תָּנָא בְּקִידּוּשִׁין – וְהוּא הַדִּין לְגֵירוּשִׁין, תָּנָא בְּגֵירוּשִׁין – וְהוּא הַדִּין לְקִידּוּשִׁין.

אלא אמר אביי: יש לדחות את דברי רבה ופירושו, ויש להבין את הדבר כמליצת הכתוב "יגיד עליו רעו" (איוב לו, לג), שדבר אחד נלמד מחבירו. כלומר, תנא [שנה התנא], ספק זה, בקידושין, והוא הדין לגירושין כאשר היה הגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה. וכן תנא בגירושין גיטין שיש ספק בכתיבתם, והוא הדין לקידושין.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי יַגִּיד עָלָיו רֵיעוֹ – מַאי ״זֶהוּ״ דְּקָתָנֵי?

אמר ליה [לו] רבא: אי [אם] אתה מפרש שאין הדינים מיוחדים לכל מקרה, אלא בסגנון של "יגיד עליו רעו", מאי [מה פירוש] "זהו" דקתני [ששנה] במשנה? שלשון המשנה "זהו ספק קידושין", "זהו ספק גירושין", משמעה: זהו ולא אחר!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּקִידּוּשִׁין – יֵשׁ בְּגֵירוּשִׁין, וְיֵשׁ בְּגֵירוּשִׁין מַה שֶּׁאֵין בְּקִידּוּשִׁין. וְ״זֶהוּ״ דְּגֵירוּשִׁין לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּתָנָא ״זֶהוּ״ בְּקִידּוּשִׁין – תָּנָא נַמִי ״זֶהוּ״ בְּגֵירוּשִׁין. וְ״זֶהוּ״ דְּקִידּוּשִׁין לְמַעוּטֵי מַאי? לְמַעוּטֵי זְמַן, דְּלֵיכָּא בְּקִידּוּשִׁין.

אלא אמר רבא: כל הספקות שיש בקידושין, וכגון ספק קרוב לו ספק קרוב לה — יש גם בגירושין. ואולם, יש בגירושין ספקות מה שאין בקידושין, שבקידושין טעות בשטר אינה פוסלת. ולפי זה "זהו" שנאמר במשנה בגירושין — לאו דוקא, אינו מדוייק ואיננו בא למעט ספק קרוב לו ספק קרוב לה, אלא, משום דתנא [ששנה] "זהו" בקדושין תנא נמי [שנה גם כן] "זהו" בגירושין. ושואלים: "זהו" האמור בקידושין למעוטי מאי [למעט את מה] בא? ומשיבים: למעוטי [למעט] ענין הזמן התאריך, דליכא [שאינו] בקידושין. שגם אם מקדש אשה בשטר — אינו צריך לכתוב בו זמן.

וּמִפְּנֵי מָה לֹא תִּקְּנוּ זְמַן בְּקִידּוּשִׁין? הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם פֵּירֵי – אֲרוּסָה לֵית לָהּ פֵּירֵי.

ושואלים לגופו של דבר: ומפני מה באמת לא תקנו זמן בקידושין? הניחא [זה נוח] למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהטעם שתיקנו כתיבת תאריך בגט הוא משום פירי [פירות] שכן מזמן הנישואין זכאי הבעל לאכול (וליהנות) מפירות נכסיה של האשה, וצריך שייכתב תאריך בגט כדי לדעת מאימתי הופקעה זכותו לאכול מהם ולמכור את הפירות. ומשום כך אין צריך לכתוב תאריך בשטר קידושין, שהרי שטר הקידושין יוצר רק קשר אירוסין וארוסה לית לה פירי [אין לה פירות], כלומר, אין הבעל אוכל פירות נכסיה עד שישאנה.

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם בַּת אֲחוֹתוֹ – לִיתְקִין זְמַן!

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שתיקנו חובת כתיבת זמן בגיטין משום בת אחותו, שפעמים שאדם נשוי לבת אחותו והוא יודע שזנתה תחתיו, ומתוך שהיא קרובתו וחס עליה — עשוי הוא לתת לה גט בלי תאריך כדי להצילה מעונש מוות (אם יבואו עדים ויעידו על כך), וכשבאים העדים ומעידים עליה, היא יכולה לטעון שבאותו זמן כבר היתה גרושה. ואם כן, משום חשש זה, ליתקין [שיתקינו] זמן גם בשטר אירוסין, שאף על ידי שטר קידושין בלא תאריך יוכל לחפות על בת אחותו, שאם תזנה תחתיו בתקופת האירוסין אי אפשר יהיה להענישה, ולכן מן ההכרח לכתוב זמן גם בשטר זה!

מִשּׁוּם דְּאִיכָּא דִּמְקַדֵּשׁ בְּכַסְפָּא וְאִיכָּא דִּמְקַדֵּשׁ בִּשְׁטָרָא – לָא תְּקוּן רַבָּנַן זְמַן.

ומשיבים: משום דאיכא [שיש] מי שמקדש בכספא [בכסף] ואיכא [ויש] מי שמקדש בשטרא [בשטר], לכך לא תקון רבנן [חכמים] זמן גם בשטר, שהרי בקידושי כסף אין מקום לזמן.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אַשִׁי: וְהָא עַבְדָּא, דְּאִיכָּא דְּקָנֵי בְּכַסְפָּא וְאִיכָּא בִּשְׁטָרָא, וּתְקוּן רַבָּנַן זְמַן! הָתָם רוּבָּא בִּשְׁטָרָא, הָכָא – רוּבָּא בְּכַסְפָּא.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי: והא עבדא [והרי העבד], דאיכא דקני בכספא ואיכא בשטרא [שיש שקונה אותו בכסף ויש שקונה אותו בשטר] ובכל זאת תקון רבנן [התקינו חכמים] זמן בשטר קנין עבד! והשיב לו: התם רובא בשטרא [שם בעבד הרוב קונים בשטר], הכא רובא בכספא [כאן בקידושין, הרוב מקדשים בכסף].

אִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הֵיכִי לִיעֲבִיד? לִינְחָהּ גַּבֵּי דִּידָהּ – מָחֲקָה לֵיהּ. לִינְחָהּ גַּבֵּי דִּידֵיהּ – זִמְנִין דְּבַת אֲחוֹתוֹ הִיא, וּמְחַפֶּה עֲלָהּ.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] טעם אחר, שלא תיקנו שייכתב זמן בשטר אירוסין, משום דלא [שאי] אפשר לתקן זאת באופן שיבטיח שלא יבוא מכשול על ידי כך. ומדוע: היכי ליעביד [כיצד נעשה]? לינחה גבי דידה [אם תאמר שיניחו את שטר קידושין אצלה] — מחקה ליה [תמחק היא אותו, את התאריך] ושוב אי אפשר יהיה להוכיח מתי זינתה. לינחה גבי דידיה [שיניחו את השטר אצלו] — זמנין [פעמים] שבת אחותו היא ומחפה עלה [עליה] והוא ימחק את התאריך.

לִינְחָהּ גַּבֵּי עֵדִים, אִי דִּזְכִירִי – לֵיתוּ לִיסְהוּד, וְאִי לָא – זִמְנִין דְּחָזוּ מִכְּתָבָא, וַאֲתוּ מְסַהֲדִי. וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״מִפִּיהֶם״, וְלֹא מִפִּי כְּתָבָם.

ואם תאמר לינחה גבי [שיניחוהו אצל] העדים החתומים על השטר — הרי אי דזכירי [אם יהיה המקרה שזוכרים] מעצמם את זמן נתינת השטר לאשה — הרי אינם זקוקים לתאריך שבו, ליתו ליסהוד [שיבואו ושיעידו] על כך על פי זכרונם. ואי [ואם] לא, שאינם זוכרים מעצמם — זמנין דחזו מכתבא ואתו מסהדי [פעמים שהם רואים רק מתוך הכתב את התאריך ויבואו להעיד] על סמך הכתוב, ורחמנא אמר [והתורה אמרה] "מפיהם" — ולא מפי כתבם, שאין עדות כשירה אלא זו שאדם אומרה ממה שיודע מעצמו, ולא על סמך דבר כתוב.

– אִי הָכִי בְּגֵירוּשִׁין נַמִי נֵימָא הָכִי! הָתָם לְהַצָּלָה דִּידָהּ קָאָתֵי, הָכָא – לְחוֹבָה דִּידָהּ קָאָתֵי.

ושואלים: אי הכי [אם כך], בגירושין נמי נימא הכי [גם כן נאמר כך] שקיים אותו חשש, שמא תבוא האשה למחוק את התאריך שבגט המצוי ברשותה! ומשיבים: התם [שם] בגט — הזמן הכתוב בו, להצלה דידה [שלה] קאתי [בא התאריך], שהרי הגט מוציאה מחזקת אשת איש והיא חוששת למחקו שמא ייפסל לגמרי ותיחשב גם אחר כך כנשואה (רמב"ן), אבל הכא [כאן] בשטר אירוסין, הזמן לחובה דידה [שלה] קאתי [הוא בא], שאם תמחוק את התאריך, או תחביא את השטר, הרי בחזקת פנויה היא עומדת, ובלא תאריך ברור היא לא תיענש.

מתני׳ שְׁלֹשָׁה אַחִין, נְשׂוּאִין שָׁלֹשׁ נָכְרִיוֹת, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, וְעָשָׂה בָּהּ הַשֵּׁנִי מַאֲמָר וָמֵת – הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת.

שלשה אחין, נשואין לשלש נשים נכריות (שאינן קרובות זו לזו) ומת אחד מהן, ועשה בה השני מאמר ולא הספיק לכונסה, ומת גם הוא — הרי אלו שתי הנשים שנפלו לפני האח השלישי חולצות ולא מתייבמות.

שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמֵת אֶחָד מֵהֶן יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ שֶׁעָלֶיהָ זִיקַּת יָבָם אֶחָד וְלֹא שֶׁעָלֶיהָ זִיקַּת שְׁנֵי יְבָמִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְיַיבֵּם לְאֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה, וְחוֹלֵץ לַשְּׁנִיָּה.

ומדוע — שנאמר: "ומת אחד מהם... יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה), לומר: זו שעליה זיקת יבם אחד, שזקוקה רק לייבום לאיש אחד ולא זו שעליה זיקת שני יבמין, שהרי זו שהיתה אשתו של האח שמת ראשון עדיין זקוקה בגללו לייבום, ומשעשה בה השני מאמר ומת, נוספה לה זיקה נוספת. ר' שמעון אומר: אין לחשוש לכך, אלא מייבם לאיזו מהן שירצה וחולץ לשניה.

גמ׳ וְאִי זִיקַּת שְׁנֵי יְבָמִין דְּאוֹרַיְיתָא, חֲלִיצָה נַמִי לָא תִּיבָּעֵי! אֶלָּא מִדְּרַבָּנַן, וּגְזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד מִתְיַיבְּמוֹת.

שואלים: ואי [אם] הלכה זו, לפטור מייבום אשה שעליה זיקת שני יבמין דאורייתא [מן התורה] היא, כפי שאפשר להבין מן הראיה המובאת במשנה, אם כן חליצה נמי [גם כן] לא תיבעי [תצטרך] ותיפטר לגמרי! אלא יש לומר, שבאמת איסור זה אינו מן התורה (שמדין תורה היה רשאי לייבם את שתיהן, כל אחת משום שהיא אשתו של אח אחר), אלא מדרבנן [מדברי םופרים], וגזירה עשו בכך, שמא יאמרו אנשים ששתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות. שכיון שעשה בה האח השני מאמר, עלולים לחשוב ששתיהן הן נשיו של האח השני, ואם יתייבמו שתיהן, יחשבו שאדם רשאי לייבם שתי נשותיו של אחיו, והרי התורה מתירה ייבום רק באשה אחת של המת, ולא בשתים.

וּנְיַיבֵּם לַחֲדָא וְנִיחֲלוֹץ לַחֲדָא! גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: בַּיִת אֶחָד, מִקְצָתוֹ בָּנוּי

ושואלים: ונייבם לחדא וניחלוץ לחדא [ושייבם לאשה אחת מהן ושיחלוץ לאחת] ואז אין מקום לחשש זה! ומשיבים: אין עושים כן, גזירה שמא יאמרו: בית אחד (שתי נשים של איש אחד), מקצתו בנוי