קִנְיָן גָּמוּר, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא כְּבֵית שַׁמַּאי.

קנין גמור, ולשיטה זו הנכרית אינה צריכה אפילו חליצה, שהרי נחשבת צרת ערוה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא כדעת בית שמאי.

וּלְרַב נַחְמָן קַשְׁיָא דְּרַב אַשִׁי! וְכִי תֵּימָא: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ מֵת וְאַחַר כָּךְ גֵּירֵשׁ צָרָתָהּ מוּתֶּרֶת, אֶלָּא ״זוֹ הִיא״ לְמַעוּטֵי מַאי – לְמַעוּטֵי כָּנַס וְאַחַר כָּךְ גֵּירֵשׁ,

ושואלים מצד שני: ולרב נחמן שדייק מהמשנה ראשונה שאין זיקה, קשיא [קשה] דיוקו של רב אשי ממשנתנו שיש זיקה! וכי תימא [ואם תאמר] ותנסה לתרץ בדרך דומה: הוא הדין במשנתנו שלנו שאפילו אם מת האח שהיה נשוי נכרית ואחר כך גירש הנשוי לאחות האחרת את אשתו, שגם אז צרתה של האחות (כלומר, הנכרית) מותרת. אלא, אם כך אתה אומר — "זו היא" שנאמר בסוף המשנה למעוטי מאי [למעט את מה]? שהרי לפירוש זה הוא הדין בכל מקרה! ומשיבים: למעוטי [למעט] מקרה אחר, שקודם כנס בעל האחות את הנכרית, כלומר, שייבם אותה, ואחר כך גירש את האחות, שבמקרה זה אותה נכרית היא בוודאי צרת אחות אשתו ואינה מותרת.

הָנִיחָא אִי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יִרְמְיָה, דְּאָמַר: תַּבְרָא, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ,

ואומרים: הניחא אי סבר לה [זה נוח אם סבור הוא] בפירוש המשניות כדעת ר' ירמיה, שאמר: תברא [יש שבר] חוסר המשכיות במשניות, ואין משנתנו זו באותה שיטה כמו המשנה בפרק ראשון, הקובעת בדרך כלל שאם נתגרשו הקרובות שוב אין כאן משום איסור צרה. ולדעתו מי ששנה זו לא שנה זו. ויסוד המחלוקת הוא:

וְהַאי תַּנָּא סָבַר מִיתָה מַפֶּלֶת, וְהַאי תַּנָּא סָבַר נִישּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים מַפִּילִים.

האי תנא [תנא זה] של המשנה בפרק ראשון סבר כי מיתה מפלת, כלומר, הזמן הקובע לענין איסור צרות הוא כאשר מת היבם ולפי המצב באותה שעה קובעים אם היבמה מותרת לו ולפיכך גם כנס ואחר כך גירש מותרת. והאי תנא [ותנא זה] של משנתנו סבר כי נישואין הראשונים מפילים, שאם בזמן שהיתה האשה נשואה לאח שמת היתה אסורה משום קרבה וצרתה היתה אסורה משום צרת ערוה, אף שעם מותו השתנה מצב הקירבה, היא ממשיכה להיות אסורה וכן צרתה אסורה.

״זוֹ הִיא״ לְמַעוּטֵי כָּנַס וּלְבַסּוֹף גֵּירֵשׁ. אֶלָּא אִי סָבַר לָהּ כְּרָבָא, דְּאָמַר לְעוֹלָם חַד תַּנָּא הוּא, וְ״זוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר זוֹ״ קָתָנֵי – ״זוֹ הִיא״ לְמַעוּטֵי מַאי? עַל כָּרְחֲךָ כְּרַבִּי יִרְמְיָה סְבִירָא לֵיהּ.

ולשיטה זו אכן אפשר לומר כי ההדגשה "זו היא" באה למעוטי [למעט] כנס ולבסוף גירש. אלא אי סבר לה [אם סבור הוא] כרבא, שאמר: לעולם תפרש שדעת חד תנא [תנא אחד] הוא, אלא בסגנון ו"זו ואין צריך לומר זו" קתני [שנה], ואף התנא במשנתנו סבור כי כנס ואחר כך גירש מותרת, אם כן "זו היא" למעוטי מאי [למעט את מה]? ומשיבים: על כרחך עליך לומר כי רב נחמן כר' ירמיה סבירא ליה [סבור הוא] בפירושו את המשניות.

וּלְרָבָא, הָנִיחָא אִי סָבַר לָהּ כְּרַב אַשִׁי – ״זוֹ הִיא״ לְמַעוּטֵי מֵת בְּלֹא גֵּירֵשׁ, אֶלָּא אִי סָבַר לָהּ כְּרַב נַחְמָן: ״זוֹ הִיא״ לְמַעוּטֵי מַאי? עַל כָּרְחֲךָ כְּרַב אַשִׁי סְבִירָא לֵיהּ.

שואלים מצד אחר: ולרבא הסובר כי מיתה מפלת ואם כנס ואחר כך גירש מותרת, הניחא [זה נוח] אי סבר לה [אם סבור הוא] כרב אשי שיש זיקה, אם כן יש לומר ש"זו היא" באה למעוטי [למעט] מת בלא גירש כלל, שאסורה משום שהיתה כל הזמן צרת ערוה בזיקה, אלא אי סבר לה [אם סבור הוא] כרב נחמן בענין זה שאין זיקה — "זו היא" למעוטי מאי [למעט את מה] בא? ומשיבים: על כרחך יש לומר כי כרב אשי סבירא ליה [סבור הוא], ולפי זה יש קשר בין השיטות השונות בפירושי המשניות והמחלוקת ביחס להלכה זו.

מתני׳ וְכוּלָּן שֶׁהָיוּ בָּהֶן קִדּוּשִׁין אוֹ גֵּרוּשִׁין בְּסָפֵק – הֲרֵי אֵלּוּ הַצָּרוֹת חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת. כֵּיצַד סָפֵק קִדּוּשִׁין? זָרַק לָהּ קִדּוּשִׁין, סָפֵק קָרוֹב לוֹ סָפֵק קָרוֹב לָהּ – זֶהוּ סָפֵק קִדּוּשִׁין.

וכולן, כל חמש עשרה הנשים האסורות משום ערוה, אם היו בהן לאחיו שמת קדושין או גרושין בספק — הרי אלו הצרות שלהן חולצות ולא מתייבמות, משום שהן צרות ערוה מספק. ומסבירים כיצד ספק קדושין? זרק לה חפץ לשם קדושין ברשות הרבים, והיה ביניהם מרחק של שמונה אמות, והיה החפץ ספק קרוב לו ולא הגיע לרשותה ספק קרוב לה — ובתוך ארבע אמות שלה, שהיא יכולה לזכות בחפץ בקנין ארבע אמות — זהו ספק קדושין.

סָפֵק גֵּרוּשִׁין – כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵדִים, יֵשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמַן, יֵשׁ בּוֹ זְמַן וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד – זֶהוּ סָפֵק גֵּרוּשִׁין.

ספק גרושין — כגון כתב גט בכתב ידו ואין עליו עדים, או יש עליו עדים ואין בו זמן (תאריך), או יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד, כיון ששלושת הגיטין האלה ספק אם הם תופסים, הרי אשה שנתגרשה בהם הינה ספק מגורשת וזהו הקרוי ספק גרושין.

גמ׳ וְאִילּוּ בְּגֵרוּשִׁין סָפֵק קָרוֹב לוֹ סָפֵק קָרוֹב לָהּ – לָא קָתָנֵי,

מעירים: ואילו בגרושין, ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני [שנה], אף שלכאורה אפשר היה לומר אותו דבר בגט כמו בקידושין, שזרקו ולא נתברר אם היה קרוב לו או לה.

מַאי טַעֲמָא? אֲמַר רַבָּה: אִשָּׁה זוֹ בְּחֶזְקַת הֶיתֵּר לַשּׁוּק עוֹמֶדֶת, וּמִסָּפֵק אַתָּה בָּא לְאוֹסְרָהּ – אַל תַּאַסְרֶנָּה מִסָּפֵק.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] שלא הביא במשנתנו גם ענין זה? אמר רבה ספק זה אינו מחייב חליצה, שכן אשה זו, הצרה, הלא בחזקת היתר לשוק עומדת, שהרי בשעת הנישואין היתה צרת ערוה ומספק בלבד אתה בא לאוסרה לשוק עד שתחלוץ מפני שלא ברור לנו מה המצב ושמא נתגרשה הערוה — אל תאסרנה מספק. מה שאין כן הגיטין שהוזכרו במשנה שהם גיטין ודאי, אלא שיש בהם חשש ופקפוק.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אִי הָכִי בְּקִדּוּשִׁין נַמִי, נֵימָא: אִשָּׁה זוֹ בְּחֶזְקַת הֶיתֵּר לַיָּבָם עוֹמֶדֶת, וּמִסָּפֵק אַתָּה בָּא לְאוֹסְרָהּ – אַל תַּאַסְרֶנָּה מִסָּפֵק!

אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך] אתה אומר, בקדושין נמי נימא [גם כן נאמר]: אשה זו הצרה בחזקת היתר ליבם עומדת לפני שקידש את הערוה, ומספק שמא היא צרת ערוה אתה בא לאוסרה — אל תאסרנה מספק, ותתייבם!

- הָתָם לְחוּמְרָא.

ומסבירים: התם [שם], לענין הקדושין, אנחנו הולכים לחומרא כי אמנם הצרה היתה ודאי אשתו והיתה צריכה ייבום, ובגלל ספק שבקידושי הערוה החמרנו עליה שלא תתייבם ורק תחלוץ.

הַאי – חוּמְרָא דְּאָתֵי לִידֵי קוּלָא הוּא; זִימְנִין דְּאָזֵיל הוּא וּמְקַדֵּשׁ לָהּ לַאֲחוֹתָהּ קִדּוּשֵׁי וַדַּאי,

ומקשים: הרי האי [חומרה זו] — חומרא דאתי לידי קולא [שעלולה להביא לידי הקלה] במקום אחר הוא. כיצד? זימנין דאזיל [פעמים שהולך] הוא, אותו אדם עצמו שקידש את הערוה ומקדש לה [אותה] את אחותה קדושי ודאי בחיי בעלה, ואם אתה אומר שהיא לחומרה ואינה מתייבמת משום צרת ערוה, יאמרו שאין קידושין תופסים באחותה שהרי היא אחות אשתו ולא ידעו שקידושי הראשון היו מספק, וכי רק לחומרא בלבד אמרו שלא תתייבם, וצריך שיחולו קידושין מספק באחותה. ונמצא אתה מתיר אשת איש.

וְאִי נַמִי זִימְנִין דְּאָתָא אַחֵר וּמְקַדֵּשׁ לָהּ לְדִידָהּ קִדּוּשֵׁי וַדַּאי, וְכֵיוָן דְּאָסַר לָהּ מָר לַצָּרָה לְיַיבּוּמֵי, אָמְרִי: דְּקַמָּא – קִדּוּשִׁין וּדְבַתְרָא – לָאו קִדּוּשִׁין.

ואי נמי [ואם גם כן] זימנין דאתא [פעמים שיבוא] אדם אחר ומקדש לה לדידה [ויקדש אותה עצמה] קדושי ודאי, וכיון שאסר לה מר לצרה לייבומי [שאדוני אוסר את הצרה לייבום] אמרי [יאמרו] אנשים: שקידושין דקמא [של הראשון], האח שמת, קדושין גמורים היו, ודבתרא [ושל האחרון], של האיש האחר, לאו [לא] קדושין הם. שהרי אם היא נשואה לראשון הריהי אסורה לשני משום אשת איש ואין קידושין תופסים בה, וכיון שאינה מקודשת לראשון, בודאי תפסו בה גם קידושי שני, ונמצא שיבואו להתיר אשת איש!