לְמַעוּטֵי דְּרַב וּדְרַב אַסִי. לְרַב וּלְרַב אַסִי לְמַעוּטֵי מַאי?

למעוטי [למעט] את זו שהוסיף רב וזו שהוסיף רב אסי, שרב הוסיף לרשימה זו צרת סוטה, ורב אסי הוסיף צרת אילונית. ושואלים: ולשיטת רב ולרב אסי — למעוטי מאי [למעט את מה] בא המנין והדיוק שבמשנה?

אִי סְבִירָא לְהוּ דַּהֲדָדֵי – חֲדָא לְמַעוּטֵי צָרַת מְמָאֶנֶת, וַחֲדָא: לְמַעוּטֵי צָרַת מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ.

ומשיבים: אי סבירא להו דהדדי [אם סבורים הם זה כשיטת זה], הרי לשון מיעוט חדא [אחת] היא למעוטי [למעט] צרת ממאנת, שאם היו לאח המת שתי נשים, ואחת מהן היתה קטנה, ומיאנה ביבם, אף צרתה אינה מתייבמת, ובאה המשנה לחדש שאינה נפטרת לגמרי וחייבת בחליצה. וחדא [ואחת] באה למעוטי [למעט] צרת מחזיר גרושתו שהחזירה אחיו באיסור אחרי שנישאה לאחר ומת, שאף צרתה נפטרת מן הייבום, ומחדשת המשנה שאינה פטורה לגמרי ועדיין חייבת בחליצה.

וְאִי לָא סְבִירָא לְהוּ דַּהֲדָדֵי – חֲדָא לְמַעוּטֵי דְּחַבְרֵיהּ, וַחֲדָא לְמַעוּטֵי אוֹ צָרַת מְמָאֶנֶת אוֹ צָרַת מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ.

ואי לא סבירא להו דהדדי [אם אינם סבורים זה כשיטת זה] אם כן חדא למעוטי דחבריה [אחת למעט מה שאמר חבירו], שהרי הוא איננו סבור כמותו בנושא זה, וחדא למעוטי [ולשון מיעוט אחת למעט] או צרת ממאנת, או צרת מחזיר גרושתו.

לְרַב וּלְרַב אַסִי לִיתְנִינְהוּ!

ושואלים: לרב ולרב אסי, ליתנינהו [שישנה אותן] את צרת הסוטה ואת צרת האילונית! שהרי לדעתם יש יותר מחמש עשרה נשים שנמנו, ומדוע לא שנה אותן התנא במשנתנו?

לְפִי שֶׁאֵינָהּ בְּצָרַת צָרָה.

ומשיבים: לא נשנו אלה משום שאינן נכנסות בכלל הלכות אלה בשלמותן, לפי שאינה בצרת צרה. שהרי בחמש עשרה הנשים שמנינו יש מקום לדון גם בצרותיהן וגם בצרות צרותיהן, אבל בשתי אלו של רב ורב אסי אין הדבר אפשרי, שכן הסוטה או האילונית פטורות ואסורות לכל האחים בשווה, לפי שהאיסור איננו בגלל קירבה לאחד האחים החיים אלא בגלל סיבה אישית שבהן כשלעצמן, ולכן אי אפשר לכלול אותן בתוך חמש עשרה הנשים שנמנו במשנה.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרוֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ״. ״עָלֶיהָ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר?

לאחר שעסקנו בבירור ענייני סדר ולשון במשנה, באים עכשיו לדון בגופן של ההלכות הכתובות בה. מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שאם נפלה לייבום אשה האסורה איסור ערוה ליבם — אסור לייבמה, וכן אסור לייבם את צרתה וצרת צרתה? דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר: "ואשה אל אחותה לא תקח לצרר לגלות ערותה עליה בחייה" (ויקרא יח, יח), ויש להבין: המלה "עליה", מה תלמוד לומר? שהרי מלה זו נראית לכאורה כמיותרת!

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ בְּאַחַת מִכָּל עֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, נֶאֱמַר כָּאן ״עָלֶיהָ״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עָלֶיהָ״,

ומסבירים: לפי שנאמר באשת האח שמת: "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה), ומלשון הפסוק שומע (למד) אני שמצוה זו של ייבום היא כללית, ואפילו באחת מכל עריות האמורות בתורה הכתוב מדבר, ועל כן למדים בגזירה שווה: נאמר כאן באחות אשתו "עליה" ונאמר להלן ביבמה "עליה",

מַה לְּהַלָּן בִּמְקוֹם מִצְוָה – אַף כָּאן בִּמְקוֹם מִצְוָה, וְאָמַר רַחֲמָנָא ״לֹא תִקָּח״.

מה להלן ביבמה, שנאמר בה "יבמה יבוא עליה" הוא במקום מצוה, אף כאן שנאמר "לגלות ערותה עליה" הוא במקום מצוה, ואמר רחמנא [ואמרה התורה] "לא תקח", שהמלה "עליה" באה ללמדנו, שגם במקרה שיש חיוב של "יבמה יבוא עליה" — מכל מקום אסרה התורה "לגלות ערוותה עליה".

וְאֵין לִי אֶלָּא הִיא, צָרָתָהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִצְרוֹר״. וְאֵין לִי אֶלָּא צָרָתָהּ, צָרַת צָרָתָהּ מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִצְרוֹר״ וְלֹא ״לָצוֹר״.

וממשיכים: ואין לי אלא היא, אחות אשתו, שפטורה מן הייבום, צרתה מנין? תלמוד לומר, מן המלה "לצרר", לומר שלא רק היא אסורה אלא גם צרתה. ואין לי אלא צרתה בלבד, צרת צרתה מניין שאף היא פטורה? תלמוד לומר, לשון "לצרר" שאמר הכתוב ולא "לצור", שהמלה "לצרור" משמעה צרה אחר צרה.

וְאֵין לִי אֶלָּא אֲחוֹת אִשָּׁה, שְׁאָר עֲרָיוֹת מִנַּיִין? אָמַרְתָּ: מָה אֲחוֹת אִשָּׁה מְיוּחֶדֶת – שֶׁהִיא עֶרְוָה, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת, וַאֲסוּרָה לַיָּבָם, אַף כָּל שֶׁהִיא עֶרְוָה, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת – אֲסוּרָה לַיָּבָם.

ואין לי אלא אחות אשה, שלמדנו מגזירה שווה זו שאין מצוות ייבום חלה עליה, שאר עריות מניין? אמרת שאפשר לומר זאת באופן הבא: מה אחות אשה מיוחדת — שהיא ערוה עליו, וחומרת איסורה היא בזה שחייבין על זדונה (אם בא עליה בזדון) כרת, ועל שגגתה (אם בא עליה בשוגג) קרבן חטאת, והיא אסורה ליבם, הרי מעתה אפשר ללמוד במידת ההלכה של בנין אב, מן הפרט אל הכלל: אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת — אסורה ליבם.

וְאֵין לִי אֶלָּא הֵן, צָרוֹתֵיהֶן מִנַּיִין? אָמַרְתָּ: מָה אֲחוֹת אִשָּׁה מְיוּחֶדֶת – שֶׁהִיא עֶרְוָה וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת, וַאֲסוּרָה לַיָּבָם, וְצָרָתָהּ אֲסוּרָה – אַף כָּל שֶׁהִיא עֶרְוָה וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת וַאֲסוּרָה לַיָּבָם צָרָתָהּ אֲסוּרָה. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּיבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם.

ואין לי אלא הן אותן העריות עצמן, צרותיהן מניין שאף הן פטורות מייבום? אמרת שאפשר ללמוד זאת בבנין אב: מה אחות אשה מיוחדת — שהיא ערוה עליו וחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם, והדין שצרתה אסורה, אף כל שהיא ערוה כעין זה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם — צרתה אסורה. מכאן אמרו חכמים: חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם.

יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף שֵׁשׁ עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת מֵאֵלּוּ שֶׁיְּהוּ צָרוֹתֵיהֶם אֲסוּרוֹת!

יכול שאני מרבה בכלל זה אף שש עריות חמורות מאלו, שגם בהן יש איסור כרת, כגון אמו ואשת אביו ועוד (המנויות במשנה להלן יבמות יג, ב) הנשואות לאחרים שיהו צרותיהם אסורות להינשא לזה משום צרת ערוה?

אָמַרְתָּ: מָה אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ מְיוּחֶדֶת, שֶׁהִיא עֶרְוָה, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת, וְאֶפְשָׁר לִינָשֵּׂא לָאַחִים וַאֲסוּרָה לַיָּבָם – וְצָרָתָהּ אֲסוּרָה, אַף כָּל שֶׁהִיא עֶרְוָה, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת וְאֶפְשָׁר לִינָשֵּׂא לָאַחִים וַאֲסוּרָה לַיָּבָם – צָרָתָהּ אֲסוּרָה.

אמרת: מה אחות אשתו מיוחדת — שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואפשר לה לינשא לאחד מן האחים, והיא אסורה ליבם וצרתה אסורה, אף כל שהיא ערוה ודינה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואפשר לינשא לאחים, ואסורה ליבם — צרתה אסורה.

יָצְאוּ שֵׁשׁ עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת מֵאֵלּוּ, הוֹאִיל דְּאִי אֶפְשָׁר לִינָשֵּׂא לָאַחִים – צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת, שֶׁאֵין צָרָה אֶלָּא מֵאָח.

יצאו שש עריות חמורות מאלו, הואיל שאי אפשר לה לינשא לאחים כיון שהן אסורות על כל האחים שהרי אמו של זה אסורה להינשא גם לאחיו, בין כשהיא אמו של האח או רק אשת אביו, לכן צרותיהן מותרות. שאין צרה אלא מאח, כלומר, איסור זה של צרת ערוה איננו בא לאסור על אדם לשאת צרת אשה שהיא ערוה לו אלא רק במקום שיש זיקת ייבום ביניהם, אבל כשאין זיקת ייבום — אין איסור בצרה.

אַזְהָרָה שָׁמַעְנוּ, עוֹנֶשׁ מִנַּיִין? אָמַר קְרָא ״כִּי כָּל (אִישׁ) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת ״ וגו׳.

ומוסיפים: שכל אשה שהיא לו ערוה שהיא בכלל אזהרה (מצוות לא תעשה) עליו שמענו (למדים אנו) אכן מן הכתוב הזה "לא תקח לצרור", אולם, עונש, מניין שהוא חייב אם עבר וייבם אותה? — אמר קרא [הכתוב]: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם

טַעֲמָא דְּכָתַב רַחֲמָנָא ״עָלֶיהָ״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמִינָא אֲחוֹת אִשָּׁה מִיַּיבֶּמֶת, מַאי טַעְמָא? דְּאָמְרִינַן: אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה,

"(ויקרא יח, כט). עד כאן לשונה של ברייתא זו, הדורשת את המקראות שהם הבסיס להלכה של משנתנו. ומעתה באים לבאר את הענין לגופו ולשורשיו. ומעירים: טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, שכתבה התורה] "עליה", הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי אם לא כן, הייתי אומר] אחות אשה מייבמת [מתייבמת], מאי טעמא [מה הטעם בשיקול זה]? דאמרינן [שאנו אומרים] ונוהגים לפי הכלל: אתי [באה] מצות עשה של ייבום ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה, אולם, מדוע יחול כלל זה כאן?

אֵימַר דְּאָמְרִינַן אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה – לֹא תַעֲשֶׂה גְּרֵידָא, לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת מִי דָּחֵי? וְתוּ: לֹא תַעֲשֶׂה גְּרֵידָא מְנָלַן דְּדָחֵי?

אימר דאמרינן אתי [אמור שאנו אומרים כרגיל שבא] עשה ודחי [ודוחה] את לא תעשה רק כשמדובר בלא תעשה גרידא [סתם] שעונשו מלקות בלבד, אבל לא תעשה שיש בו חיוב כרת — מי דחי [האם העשה דוחה אותו]? שהרי איסור כזה חמור ביותר, ושמא הוא אינו נדחה מפני מצות עשה! ותו [ועוד] אפשר לשאול: לא תעשה גרידא [סתם] מנלן דדחי [מניין לנו שדוחה] אותה מצות עשה —