אִיסּוּר מִצְוָה וְאִיסּוּר קְדוּשָּׁה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת! הָתָם אִיסּוּר מִצְוָה לְחוּדָה. הָכָא אִיסּוּר מִצְוָה וַאֲחוֹתָהּ.

איסור מצוה ואיסור קדושה — חולצת ולא מתייבמת! ומשיבים: יש חידוש בדבר: התם [שם] שדן בהלכה זו בכלל, מדובר באיסור מצוה לחודה [לעצמה], שנפלה לבדה לייבום ואיסור מצוה בלבד הוא המונע מלייבם אותה, ואולם הכא [כאן], הרי יש גם איסור מצוה, וגם אחותה הנופלת לפניו לייבום עם זו, ולכך

סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: לֵיקוּם אִיסּוּר מִצְוָה בִּמְקוֹם אִיסּוּר עֶרְוָה, וְתִתְיַיבֵּם, קָא מַשְׁמַע לָן.

סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: ליקום [יעמוד, יבוא] איסור מצוה במקום ובאותה דרגה של איסור ערוה, שהרי אם היתה אחת האחיות אסורה על היבם איסור ערוה — מותר באחותה, שכיון שהיא עצמה אסורה לו ואינה נחשבת כזקוקתו, הרי בייבמו את אחותה אינו פוגע באחות זקוקתו, ואם כן כשהאחת אסורה עליו איסור מצוה, למרות שאיננו איסור חמור כל כך, יהיה זה כמו איסור ערוה ותתייבם אחותה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

וְתִתְיַיבֵּם! כֵּיוָן דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא רַמְיָא קַמֵּיהּ קָא פָּגַע בַּאֲחוֹת זְקוּקָתוֹ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: מִשּׁוּם מִצְוָה עֲבוּד רַבָּנַן – קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: ובאמת, מדוע לא תתייבם? ומשיבים: כיון דמדאורייתא רמיא קמיה [שמן התורה היא מוטלת לפניו לייבום], אם כן אסור באחותה, כי בכך קא פגע [הוא פוגע] באחות זקוקתו. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] משום מצוה של ייבום עבוד רבנן [עשו חכמים] וביטלו את גזירתם באחות זקוקה כשאחת מהן היא אסורה איסור מצוה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם בזה לא ביטלו.

״הָיְתָה אַחַת מֵהֶן״ כו׳. הָא תּוּ לָמָּה לִי? הַיְינוּ הָךְ, מַה לִּי לְחַד מַה לִּי לִתְרֵי!

שנינו במשנה שאם היתה אחת מהן אסורה לאח זה איסור ערוה, והשניה אסורה לשני איסור ערוה — שניהם רשאים לייבם את הנשים המותרות להם. ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי, הלא היינו הך [היא זו] שאמרנו שאם נפלו שתי אחיות, ואחת מהן אסורה איסור ערוה לאחד האחים — רשאי אח זה לייבם את השניה, אף שאחיו, היבם השני, אסור בשתיהן. ואם למדנו שמותר לייבם את האחות שאינה איסור ערוה, מה לי לחד [לאח אחד] ומה לי לתרי [לשניים] שהזדמן לפניהם מקרה כזה, ששניהם מותרים?!

צְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוּעִינַן הָתָם – מִשּׁוּם דְּאִיכָּא שֵׁנִי דְּמוֹכָח, אֲבָל הָכָא דְּלֵיכָּא שֵׁנִי דְּקָא מוֹכָח – אֵימָא לָא.

ומשיבים: צריכא [נצרך הדבר] להיאמר, דאי אשמועינן התם [שאם היה משמיע לנו רק שם], היינו אומרים: משום דאיכא [שיש] אח שני שאסור בשתיהן דמוכח [שמוכיח] ומראה בכך לבריות שיש איסור באחות זקוקתו, ולכן התירו לאחד מהם, אבל הכא דליכא [כאן שאין] אח שני דקא מוכח [שמוכיח] דבר זה, שהרי שניהם מייבמים כדרכם, והרואה יבוא להקל בכל אחות זקוקה כשאין האחרת איסור ערוה לו, ואם כן אימא [אמור] שלא יתירו חכמים.

וְאִי אַשְׁמוּעִינַן הָכָא – אַדְּרַבָּה, תַּרְוַויְיהוּ מוֹכְחֵי אַהֲדָדֵי. אֲבָל אִידָךְ לָא – צְרִיכָא.

וכן אפשר לומר להיפך: אי אשמועינן הכא [אם היה משמיע לנו כאן] בלבד, הייתי אומר: אדרבא [להיפך], תרווייהו מוכחי אהדדי [שניהם מוכיחים זה על זה] שהרי כל אחד מן האחים נושא יבמה אחת דווקא את זו שאיננה קרובתו, אבל אידך [במקרה אחר] שאחד יכול לייבם ולשני אסורות שתיהן — לא נתיר גם לראשון, על כן צריכא [נצרכה] ההלכה שתיאמר בשני המקרים.

״זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ״ וכו׳. זוֹ הִיא לְמַעוּטֵי מַאי? לְמַעוּטֵי אִיסּוּר מִצְוָה לְזֶה וְאִיסּוּר מִצְוָה לְזֶה.

שנינו במשנה, שאם כל אחת משתי האחיות היתה אסורה איסור ערוה לאחד מן האחים — האסורה לראשון מותרת לשני והאסורה לשני מותרת לראשון, והוסיפה על כך המשנה: זו היא שאמרו אחותה כשהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת. ושואלים: "זו היא" למעוטי מאי [למעט את מה] בא הביטוי "זו היא"? ומשיבים: למעוטי [למעט] כאשר יש איסור מצוה לזה ואיסור מצוה לזה, שאף שכל אחת מהן אסורה על אח אחר משום איסור מצוה — לא הותר לשניהם לייבם את המותרת להם.

הָא תּוּ לָמָּה לִי? הַיְינוּ הָךְ, מַה לִּי לְחַד מַה לִּי לִתְרֵי!

ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי, הלא היינו הך [היא זו] שלמדנו כבר, שאם היתה אחת האחיות אסורה ליבם איסור מצוה — אסור בשתיהן, ומה לי לחד [כשנפלה לפני אחד], מה לי לתרי [לשניים]?!

מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי לָא אָמְרִינַן אוֹקֵי אִיסּוּר מִצְוָה בִּמְקוֹם אִיסּוּר עֶרְוָה – הֵיכָא דְּאִיכָּא לְמִיגְזַר מִשּׁוּם שֵׁנִי, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא לְמִיגְזַר מִשּׁוּם שֵׁנִי – אֵימָא: לְהַאי אוֹקִימְנָא אִיסּוּר מִצְוָה בִּמְקוֹם אִיסּוּר עֶרְוָה וּלְהַאי [אוֹקִימְנָא] אִיסּוּר מִצְוָה בִּמְקוֹם אִיסּוּר עֶרְוָה, וּלְיַיבְּמוּ. קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כי לא אמרינן אוקי [כאשר אין אנו אומרים העמד] איסור מצוה במקום איסור ערוה להתיר את האחות השניה — זה רק היכא דאיכא למיגזר [היכן שיש לגזור] משום אח שני, שהרי לשני אסורות שתיהן אבל היכא דליכא למיגזר [אבל היכן שאין לגזור] משום שני, שהרי גם לשני מותרת היבמה האחרת, אימא [אמור]: להאי אוקימנא [שלאח זה אנו מעמידים] ומחזקים איסור מצוה במקום איסור ערוה, ולהאי [ולאח זה] אוקימנא [העמדנו] איסור מצוה במקום איסור ערוה, ולייבמו [ושייבמו] שני האחים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב. וְכֵן תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: בְּכוּלָּן אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן הָאֲסוּרָה לְזֶה מוּתֶּרֶת לָזֶה, וַאֲחוֹתָהּ כְּשֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ – אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת.

אגב הלכה זו, אמר רב יהודה אמר רב, וכן תני [שנה] ר' חייא בברייתא: בכל העריות כולן שנמנו במשנה הראשונה שבמסכת אני קורא בהן, כלומר, אפשר שייוצר מצב שתפולנה לייבום שתי אחיות שהיו נשואות לשני אחים, ושכל אחת מהן תהא אסורה משום ערוה לאחד האחים הנותרים, ואז היבמה האסורה לזה מותרת לזה, ואחותה כשהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת.

וְרַב יְהוּדָה מְתַרְגֵּם מֵחֲמוֹתוֹ וְאֵילָךְ, אֲבָל שִׁיתָּא בָּבֵי דְּרֵישָׁא – לָא.

ורב יהודה מתרגם (היה מסביר), כי לדעתו אפשר להעמיד כלל זה רק מחמותו ואילך, שבאלה אפשר שיתקיימו הדברים הללו, אבל שיתא בבי דרישא [בששת השערים, המקרים שבהתחלה], שהן: בתו ובת אשתו וצאצאיהן — לא.

מַאי טַעֲמָא? כֵּיוָן דְּבִתּוֹ בְּאוֹנָסִין הוּא דְּמַשְׁכְּחַתְּ לָהּ, בְּנִשּׂוּאִין לָא מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ,

מאי טעמא [מה טעם] — כיון שהמצב ששתי הנשים הנופלות לייבום תהיינה גם אחיות אחת של השניה וגם בנות של שני אחים, אינו יכול להיות אלא באופן שבתו זו אינה מן הנישואין אלא רק באונסין הוא דמשכחת לה [שאתה יכול למצוא אותה], אבל במקרה של נשואין לא משכחת לה [אין אתה יכול למצוא אותה], משום שאם אח אחד נשא אשה והוליד ממנה בת, הרי אסורה אשה זו (שהיא אשת אח שיש לו בנים) לאחיו, ואם כן לא יתכן שיוליד אח אחר בת מאותה אשה, ואינן אחיות.

בְּנִשּׂוּאִין – קָמַיְירֵי, בְּאוֹנָסִין – לָא קָא מַיְירֵי.

ודבר זה יכול להיות רק באנוסה, שאנס אח אחד אשה והוליד ממנה בת (ובאופן כזה אין אשה זו אסורה לאחיו), ואף אחיו אנס אותה והוליד אף לו ממנה בת, ושתי הבנות האלה נישאו לשני האחים האחרים, ומתו, ונפלו הבנות־האחיות לפני אבותיהן לייבום, ולדעתו, בנשואין קמיירי [עוסקת] המשנה, באונסין לא קא מיירי [אינה עוסקת].

וְאַבַּיֵי מְתַרְגֵּם אַף בִּתּוֹ (בָּאָה) מֵאֲנוּסָתוֹ, כֵּיוָן דְּאַשְׁכּוּחֵי מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ, אִי בָּעֲיָא בְּאוֹנָסִין – תֶּיהֱוֵי, אִי בָּעֲיָא בְּנִשּׂוּאִין – תֶּהֱוֵי. אֲבָל אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ – לָא, כֵּיוָן דְּאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא דְּמַשְׁכְּחַתְּ לָהּ – אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן לָא מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ בִּפְלוּגְתָּא לָא קָמַיְירֵי.

ואביי מתרגם (היה מסביר) שהמשנה מדברת אף בבתו הבאה מאנוסתו, כי כיון דאשכוחי משכחת לה [שאתה יכול למצוא את האפשרות הזו] — לכן אי בעיא [אם רצונך] — באונסין תיהוי [תהיה] המשנה עוסקת, אי בעיא [אם רצונך] — בנשואין תהוי [תהיה] המשנה עוסקת, שאף שאנו מנסים להסביר את הדברים בנישואין, אבל אם אי אפשר — מסבירים גם על ידי אונסים. אבל אשת אחיו שלא היה בעולמו — גם לדעת אביי לא, אי אפשר לכלול בכלל זה, כיון שהמצב ששתי אחיות תפולנה לפני שני יבמים וכל אחת מהן תהיה אשת אחיו שלא היה בעולמו הוא תלוי במחלוקת, דאליבא [שרק לפי שיטת] ר' שמעון הוא דמשכחת לה [שאתה מוצא אותה] ואליבא [ולפי שיטת] רבנן [חכמים] לא משכחת לה [אינך יכול למצוא אותה] לעולם — בפלוגתא לא קמיירי [בדבר השנוי במחלוקת אינו עוסק] ר' חייא, שקבע כלל זה.

וְרַב סָפְרָא מְתַרְגֵּם אַף אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ, וּמַשְׁכַּחַתְּ לָהּ בְּשִׁיתָא אָחֵי, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְסִימָנִיךְ: מֵת נוֹלַד וְיִיבֵּם, מֵת נוֹלַד וְיִיבֵּם;

ורב ספרא מתרגם (מסביר) ומונה פה אף את אשת אחיו שלא היה בעולמו, ומשכחת לה [ואתה יכול למצוא אותה] את האפשרות הזו בשיתא אחי [בששה אחים] ואליבא [ולשיטת] ר' שמעון. וסימניך וכסימן לדבריו, כיצד יתכן הדבר, הוא: מת נולד וייבם, מת נולד וייבם. כיצד?

רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, לֵוִי וִיהוּדָה נְשׂוּאִין שְׁתֵּי נָכְרִיוֹת. מֵת רְאוּבֵן נוֹלַד יִשָּׂשׂכָר וְיִיבֵּם לֵוִי, מֵת שִׁמְעוֹן נוֹלַד זְבוּלֻן וְיִיבֵּם יְהוּדָה. מֵתוּ לֵוִי וִיהוּדָה בְּלֹא בָּנִים, וְנָפְלוּ לְהוּ קַמֵּי יִשָּׂשׂכָר וּזְבוּלֻן,

כגון שהיו שני אחים ראובן ושמעון, שהיו נשואין לשתי אחיות, והיו להם אחים לוי ויהודה שהיו נשואין לשתי נכריות (נשים זרות זו לזו). מת ראובן, ולאחר מכן נולד יששכר, וייבם לוי את אשת ראובן, ואחר כך מת שמעון ולאחר שמת נולד זבולן, וייבם יהודה את אשת שמעון. אחר כך מתו לוי ויהודה בלא בנים ונפלו להו [להן] שתי האחיות הללו קמי [לפני] יששכר וזבולן.

הָאֲסוּרָה לְזֶה מוּתֶּרֶת לְזֶה, וְהָאֲסוּרָה לְזֶה מוּתֶּרֶת לְזֶה, וַאֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ.

ומעתה זו שהיתה קודם לכן אשתו של ראובן האסורה לזה ליששכר, שהרי היא אשת אחיו שלא היה בעולמו, אבל מותרת לזה לזבולון. שהרי כאשר נולד זבולון, היתה אשה זו כבר אשתו של לוי שהיה בעולמו. ולדעת ר' שמעון אין מתחשבים בכך שהיא היתה קודם אשת ראובן שלא היה בעולמו, אלא בצד המעשי, שבשעה שנולד היתה היא נשואה. וכן האסורה לזה — מותרת לזה, שזו שהיתה קודם אשת שמעון שהיא אסורה לזבולון משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, הלא מותרת ליששכר שכן היתה בעולמו. ונמצא הכלל של אסורה לזה מותרת לזה באחותה שהיא יבמתה.

לָמָּה לִי יִיבֵּם יְהוּדָה? בְּלֹא יִיבֵּם יְהוּדָה נַמִי מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ!

ושואלים: למה לי להעמיד במצב זה כאשר ייבם יהודה? בלא ייבם יהודה נמי משכחת לה [גם כן אתה יכול למצוא אותה] אפשרות, ואפשר לתאר מצב כגון זה גם בחמישה אחים בלבד, בלא יהודה. שראובן ושמעון היו נשואים לשתי אחיות, מת ראובן ונולד יששכר וייבם לוי את אשת ראובן, ומת שמעון ונולד זבולון, הרי אם מת לוי אחר כך, נמצא שאשת לוי אסורה ליששכר משום שהיתה עבורו אשת ראובן שלא היה בעולמו, אבל מותרת לזבולון, שעבורו היתה כבר אשת לוי שהיה בעולמו ואשת שמעון אסורה לזבולון ומותרת ליששכר!

מִשּׁוּם צָרָה. הָא תֵּינַח צָרָה, צָרָה דְּצָרָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ומשיבים: משום צרה, כדי שאפשר יהיה להחיל כלל זה לא רק בהן אלא גם בצרותיהן, שלוי ויהודה היו נשואים לפני כן לשתי אחיות, שנעשו צרות לאשת אחיו שלא היה בעולמו. ושואלים: הא תינח [זה נוח], כדי להביא כאן רק צרה עצמה, אבל צרה של צרה מאי איכא למימר [מה יש לומר], איך אתה יכול להסביר? כי אם רוצים לכלול את כל הפרטים שבמשנה בתוך כללו של ר' חייא, צריך לדון לא רק בצרותיהן, אלא גם בצרות צרותיהן האמורות במשנה!

כְּגוֹן דַּהֲדַר וְיִבְּמִינְהוּ נַמִי גָּד וְאָשֵׁר.

ומשיבים: לשם כך צריך להוסיף כגון דהדר ויבמינהו נמי [שחזרו ויבמו את הנשים הללו גם כן] גד ואשר, שהיו מתחילה עוד שני אחים והם ייבמו תחילה את נשי לוי ויהודה (שכל אחד מהם ייבם אחת מנשי ראובן ושמעון), וחזרו ונפלו נשי גד ואשר (שהן צרות צרותיהן של נשי ראובן ושמעון) לפני יששכר וזבולון.

מתני׳ שְׁלֹשָׁה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּהּ, אוֹ אִשָּׁה וּבַת בִּתָּהּ, אוֹ אִשָּׁה וּבַת בְּנָהּ – הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.

היו שלשה אחין, שנים מהן נשואין לקרובות, כגון שתי אחיות, או אשה ובתה, או אשה ובת בתה, או אשה ובת בנה, ומתו שני האחים בעלי הקרובות ונפלו שתיהן לפני האח השלישי — הרי שתי נשים אלו חולצות ולא מתייבמות משום שכל אחת מהן הינה קרובת זקוקתו. ור' שמעון פוטר את שתיהן אפילו מן החליצה.

הָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲסוּרָה עָלָיו אִיסּוּר עֶרְוָה – אָסוּר בָּהּ, וּמוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. אִיסּוּר מִצְוָה אוֹ אִיסּוּר קְדוּשָּׁה – חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת.

היתה אחת מהן אסורה עליו על האח השלישי איסור ערוה שהוא היה קרוב לאחת מהן — אסור בה איסור גמור, ומותר באחותה אף בייבום, מאחר שזו האסורה עליו שוב אינה נחשבת כזקוקתו, ואין כאן אלא אשה אחת הנופלת לפניו לייבום. אולם אם היתה אחת מהם אסורה על האחד איסור מצוה או איסור קדושה — חולצות ולא מתייבמות. משום שאין איסורים אלה מבטלים לגמרי את זיקת הייבום.

גמ׳ תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בִּשְׁתֵּיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּיבּוּם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרוֹר״ – בְּשָׁעָה שֶׁנַּעֲשׂוּ צָרוֹת זוֹ לָזוֹ לֹא יְהֵא לְךָ לִיקּוּחִין אֲפִילּוּ בְּאַחַת מֵהֶן.

תניא [שנויה ברייתא]: ר' שמעון פוטר בשתיהן מן החליצה ומן היבום, שנאמר: "ואשה אל אחותה לא תקח לצרר" (ויקרא יח, יח), לומר: בשעה שנעשו צרות זו לזו, שיש מצב שהן עומדות להיות צרות זו לזו, שהרי שתיהן עומדות לייבום לפני אותו אדם — לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן, שלדעתו בשעת נפילה כבר פטורות הן מן הייבום ומן החליצה, כמו שפטורה הערוה עצמה מן הייבום והחליצה.

״הָיְתָה אַחַת מֵהֶן״ כו׳. הָא תּוּ לָמָּה לִי? הַיְינוּ הַךְ!

שנינו במשנה שאם היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה —אסור בה ומותר באחותה. ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי במשנה זו, הלא היינו הך [היא זאת] ששנינו במשנה הקודמת!

לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִיצְטְרִיךְ: סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת לֹא חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת – לִגְזוֹר מִשּׁוּם שְׁתֵּי אֲחָיוֹת דְּעָלְמָא, קָמַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: לדעת ר' שמעון איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר כאן שוב, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל ואמר ר' שמעון שתי אחיות לא חולצות ולא מתייבמות, שעצם העובדה שהן עומדות להיות צרות זו לזו אוסרת את שתיהן, ואם כן לגזור [שיגזור] גם כאן, למרות שאחת מהם אסורה עליו, משום שמא יבוא לייבם גם שתי אחיות דעלמא [בכלל] שנפלו לייבום, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שאף ר' שמעון אינו גוזר.

״אִיסּוּר מִצְוָה״ כו׳.

שנינו במשנה שאם היו אסורות איסור מצוה או איסור קדושה — חולצות ולא מתייבמות.