בַּעֲלַת הַגֵּט וּבַעֲלַת מַאֲמָר – אֵיזוֹ מֵהֶן קוֹדֶמֶת? בַּעֲלַת הַגֵּט עֲדִיפָא – מִשּׁוּם דְּאַתְחֵיל בָּהּ בַּחֲלִיצָה, אוֹ דִּלְמָא בַּעֲלַת מַאֲמָר עֲדִיפָא מִשּׁוּם דִּקְרוֹבָה לְבִיאָה?

בעלת הגט ובעלת המאמר, לאחת מהם נתן גט ובאחת מהן עשה מאמר, איזו מהן קודמת לחליצה? האם נאמר כי בעלת הגט עדיפא, משום דאתחיל [שהתחיל] בה בחליצה, שהרי הגט הוא התחלה של פטור האשה ממנו, ולכן ראוי להמשיך בחליצה, או דלמא [שמא] בעלת מאמר עדיפא, משום שקרובה לביאה, לפי שהמאמר הוא כמו קידושין באשה אחרת, ונעשה, כרגיל, כהקדמה לייבום, ולכן מוטב שיעשה בה חליצה לפי שקשר הזיקה נתחזק על ידי המאמר.

אֲמַר רַב אַשִׁי, תָּא שְׁמַע: וּמוֹדֶה רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁיֵּשׁ גֵּט אַחַר מַאֲמָר, וּמַאֲמָר אַחַר גֵּט.

אמר רב אשי: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שנחלקו חכמים בדינו של מי שעשה מאמר ביבמה אחת ואחר כך בצרתה, או שנתן גט לשתיהן, האם תופס המאמר או הגט השני. ושנינו: ומודה רבן גמליאל במקרה שנתן לאחת מהן גט ועשה בשניה מאמר, או שעשה מאמר בראשונה ונתן גט לשניה, שיש גט אחר מאמר, כלומר, הגט שנתן לאחר שעשה מאמר ביבמה אחרת תופס במידה מסויימת, ומועיל כדי לפסול את הראשונה עליו ולהיאסר בקרובות השנייה כשם שהוא אסור בקרובות הראשונה, ומאמר בשניה תופס במידה מסויימת גם אחר הגט שנתן לראשונה, וצריכה השניה גט למאמרו ונאסר בקרובותיה, ומעתה:

אִי גֵּט עָדִיף – לָא לִיהֲנֵי מַאֲמָר אַבַּתְרֵיהּ, וְאִי מַאֲמָר עָדִיף – לָא לִיהֲנֵי גֵּט אַבַּתְרֵיהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, שְׁמַע מִינָּהּ.

אי [אם] גט עדיף ממאמר — שלא ליהני [יועיל] המאמר אבתריה [אחריו], ולהיפך: אי [אם] מאמר עדיף על גט — שלא ליהני [יועיל] הגט אבתריה [אחריו], אלא לאו שמע מינה כי הדדי נינהו [האם לא תלמד מכאן ששניהם זה כמו זה הם]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן]: ואם כן — אין דין קדימה לבעלת גט או לבעלת מאמר.

אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: שְׁתֵּי אֲחָיוֹת יְבָמוֹת שֶׁנָּפְלוּ לִפְנֵי יָבָם אֶחָד, חָלַץ לָרִאשׁוֹנָה – הוּתְּרָה, חָלַץ לַשְּׁנִיָּיה – הוּתְּרָה.

אמר רב הונא אמר רב: שתי אחיות שהיו יבמות (נשואות לשני אחים) ומתו בעליהן, שנפלו לפני יבם אחד, חלץ לזו שנפלה לפניו ראשונה — הותרה להינשא לכל אדם, חלץ לזו שנפלה לפניו שנייה — הותרה גם היא להינשא לאחרים. והוא הדין אם חלץ בתחילה לשניה ואחר כך לראשונה.

מֵתָה רִאשׁוֹנָה מוּתָּר בַּשְּׁנִיָּיה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מֵתָה שְׁנִיָּיה שֶׁמּוּתָּר בָּרִאשׁוֹנָה, מִשּׁוּם דְּהָוְיָא יְבָמָה שֶׁהוּתְּרָה וְנֶאֶסְרָה וְחָזְרָה וְהוּתְּרָה – תַּחֲזוֹר לְהֶיתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן.

אבל אם מתה הראשונה לפני שהספיק לחלוץ לה — מותר היבם בשנייה, שהרי אפילו אם היה נשוי ממש לראשונה, הרי מותר לאדם לשאת אחות אשתו אחר מותה. ואין צריך לומר שאם מתה השנייה לפני שחלצה, שמותר בראשונה, משום דהויא [שהיא] עבורו בגדר של יבמה שהותרה לו עם נפילתה, ונאסרה לאחר מכן, כשנפלה לפניו האחות השניה לייבום ואסרה עליו את הראשונה משום אחות זקוקתו, וחזרה והותרה על ידי מותה של השניה, ולכן — תחזור להיתירה הראשון לגמרי.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מֵתָה שְׁנִיָּיה – מוּתָּר בָּרִאשׁוֹנָה. אֲבָל מֵתָה רִאשׁוֹנָה – אָסוּר בַּשְּׁנִיָּיה. מַאי טַעֲמָא – שֶׁכָּל יְבָמָה שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ בִּשְׁעַת נְפִילָה ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ הֲרֵי זוֹ כְּאֵשֶׁת אָח שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים, וַאֲסוּרָה.

ור' יוחנן אמר: אם מתה השנייה — מותר בראשונה, כיון שבשעת נפילתה היתה ראויה לו. אבל אם מתה הראשונה — אסור בשנייה. מאי טעמא [מה טעם] אמר זאת — שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה, כלומר, בשעה שמת בעלה, כשהיא נופלת לפני היבם, אם אי אפשר לקיים בה אז "יבמה יבא עליה", משום שהיא אסורה עליו באותה שעה — הרי זו נחשבת מאז לעולם כאשת אח שיש לה בנים, ואסורה עליו. וכיון שהאחות השניה עם נפילתה היתה אסורה עליו משום אחות זקוקתו, שוב אין לה תקנה עבורו.

וְרַב לֵית לֵיהּ הַאי סְבָרָא? וְהָאֲמַר רַב: כָּל אִשָּׁה שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ בִּשְׁעַת נְפִילָה ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ הֲרֵי הִיא כְּאֵשֶׁת אָח שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים וַאֲסוּרָה! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָאֵי בְּאַפָּהּ אִיסּוּר אֲחוֹת אִשָּׁה דְּאוֹרַיְיתָא, אֲבָל הָכָא – זִיקָּה דְּרַבָּנַן הִיא.

ושואלים: וכי רב לית ליה האי סברא [אין לו, אינו מקבל, סברה זו]? והאמר [והרי אמר] רב עצמו כמעט באותה לשון: כל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה "יבמה יבא עליה" — הרי היא כאשת אח שיש לו בנים, ואסורה? ומשיבים: הני מילי היכא דקאי באפה [דברים אלה אמורים במקום שעומד בפניה] ומונע אותה מביאה איסור אחות אשה שהוא איסור דאורייתא [של תורה], כגון שהיתה היבמה אחות אשתו — הרי היא נאסרת עליו לעולם, אבל הכא [כאן] הלא איסורה רק משום זיקה דרבנן [מדברי סופרים] היא, ואין הזיקה מעין זו יכולה לאוסרה עליו לעולם, ולכן אם מתה — השניה מותרת.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא לְרַבִּי יוֹחָנָן: אַרְבָּעָה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּמֵתוּ הַנְּשׂוּאִין אֶת הָאֲחָיוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת. וְאַמַּאי? לֵיקוּ חַד מִינַּיְיהוּ לַחֲלוֹץ לָהּ לַשְּׁנִיָּיה, וְתֶיהֱוֵי רִאשׁוֹנָה לְגַבֵּי אִידָךְ כִּיבָמָה שֶׁהוּתְּרָה וְנֶאֶסְרָה וְחָזְרָה וְהוּתְּרָה – תַּחֲזוֹר לְהֶיתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן!

איתיביה [הקשה לו] ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן, שנינו: ארבעה אחין, שנים מהם נשואים לשתי אחיות, ומתו הנשואים את האחיות — הרי אחיות אלו חולצות ולא מתייבמות. ואמאי [ומדוע]? הלא יש להן היתר, ליקו חד מינייהו [שיעמוד אחד מהם] מן האחים, לחלוץ [ושיחלוץ] לה לשנייה, זו שמת בעלה מאוחר יותר, ועל ידי כך תיהוי [תהיה] הראשונה לגבי אידך [האח האחר] שלא עשה בה מעשה, כיבמה שהותרה בשעת נפילה ונאסרה אחר כך, כשמת בעל השניה, משום איסור זקוקתו, וחזרה והותרה על ידי חליצת האחות, ועל כן תחזור להיתירה הראשון!

אָמַר לֵיה: אֲחָיוֹת אֵינִי יוֹדֵעַ מִי שְׁנָאָן. וְלֵימָא לֵיהּ: מַאי ״חוֹלְצוֹת״ נַמִי דְּקָתָנֵי – חוֹלֶצֶת חֲדָא! ״חוֹלְצוֹת״ קָתָנֵי.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אחיות איני יודע מי שנאן. כלומר, אני מפקפק במשנה זו ואינני סבור שגירסתה נכונה, משום שאינני יכול למצוא לה הסבר לפי שום שיטה שהיא. ושואלים: מדוע ענה ר' יוחנן באופן מוחלט כל כך, ולימא ליה [ושיאמר לו] תירוץ אחר: מאי [מה פירוש] "חולצות" נמי דקתני [גם כן ששנה] — הכוונה היא שחולצת חדא [אחת]! ומשיבים: אי אפשר לתרץ כך, שהרי "חולצות" בלשון רבים קתני [שנה].

וְלֵימָא לֵיהּ: מַאי ״חוֹלְצוֹת״ חוֹלְצוֹת דְּעָלְמָא!״הֲרֵי אֵלּוּ״ קָתָנֵי. וְלֵימָא: דְּחָלֵיץ לֵיהּ לָרִאשׁוֹנָה בְּרֵישָׁא! ״חוֹלְצוֹת״

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יוחנן: מאי [מה] פירוש "חולצות" — חולצות דעלמא [בכלל], שבמקרים הללו נשים אלה חולצות! ומשיבים: "הרי אלו" קתני [שנה], ההדגשה במלה "אלו" באה ללמד: אלו ולא אחרות, משמע שמדובר בשתיים אלה דווקא. ושואלים עוד: ולימא [ושיאמר]: שבמשנה מדובר במקרה מסויים דחליץ ליה [שחלץ] לראשונה ברישא [בתחילה] ולכן אין עוד היתר לשניה, שהרי לשיטתו היתר זה הוא רק כאשר חולץ לשניה תחילה! ומשיבים: גם כך אי אפשר לומר, כי "חולצות"