לְמַאי הִלְכְתָא? לִגְרִיעוּתָא, מַה בְּכוֹר אֵינוֹ נוֹטֵל בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק – אַף הַאי אֵינוֹ נוֹטֵל בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק.

למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נכתב כן, ולא נכתב במפורש "גדול"? — לגריעותא [לגריעות], כלומר לגרוע מדינו ולהשוותו לבכור: מה בכור אינו נוטל פי שנים בירושה בראוי כבמוחזק, שהבכור אינו מקבל פי שנים אלא רק מן הנכסים הנמצאים בחזקת אביהם בפועל, אבל לא בנכסים הראויים להגיע אליו מאוחר יותר, כגון פרעון חובות — אף האי [זה] היבם, אינו נוטל בירושת אביו בנוסף לחלקו גם את חלק אחיו המת בראוי כבמוחזק, שכל מה שלא היה ברשות אביו בעת מותו, אין ליבם בו גם את חלק אחיו.

מתני׳ הַנִּטְעָן עַל הַשִּׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ עַל הַגּוֹיָה וְנִתְגַּיְּירָה, הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנוֹס. וְאִם כָּנַס – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ וְהוֹצִיאוּהָ מִתַּחַת יָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּנַס – יוֹצִיא.

הנטען, מי שחשוד, שאנשים טוענים עליו, שבא על השפחה, ונשתחררה אחר כך השפחה, או נטען על הגויה ונתגיירה — הרי זה לא יכנוס (ישא) אותה לאשה, מפני שבזה יגביר עוד את החשד. ואם בכל זאת כנס — אין מוציאין מידו. הנטען על אשת איש והוציאוה בית דין מתחת ידו של בעלה בגללו, אף על פי שכנס הנטען — יוציא.

גמ׳ הָא גִּיּוֹרֶת מִיהָא הָוְיָא, וּרְמִינְהִי: אֶחָד אִישׁ שֶׁנִּתְגַּיֵּיר לְשׁוּם אִשָּׁה, וְאֶחָד אִשָּׁה שֶׁנִּתְגַּיְּירָה לְשׁוּם אִישׁ, וְכֵן מִי שֶׁנִּתְגַּיֵּיר לְשׁוּם שׁוּלְחַן מְלָכִים, לְשׁוּם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה – אֵינָן גֵּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה.

שנינו במשנה שמי שנטען על הגויה ונתגיירה — לא ישאנה. ומדייקים: הא [הרי], מכאן נלמד שגיורת מיהא הויא [על כל פנים הריהי], אף שכנראה נתגיירה רק כדי שזה ישא אותה לאשה ולא לשם יהדות. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] מברייתא: אחד איש שנתגייר לשום [לשם] אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים שיוכל לשמש בתפקיד גבוה אם יתגייר, או לשום עבדי שלמה, שאף עבדיו ומשרתיו הם חשובים, ונתגייר זה כדי להימנות עימם — כל אלה אינן גרים, אלו דברי ר' נחמיה.

שֶׁהָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אֶחָד גֵּירֵי אֲרָיוֹת וְאֶחָד גֵּירֵי חֲלוֹמוֹת, וְאֶחָד גֵּירֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר – אֵינָן גֵּרִים עַד שֶׁיִּתְגַּיְּירוּ בַּזְּמַן הַזֶּה.

שהיה ר' נחמיה אומר: אחד גירי אריות כגון הכותים, שנתגיירו מפני שפחדו מן האריות ששלח בהם ה', כמסופר במלכים ב' פרק יז, ואחד גירי חלומות שהתגיירו בגלל חלום רע שחלמו, ואחד גירי מרדכי ואסתר (כאמור: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". אסתר ח, יז) — כל אלה אינן גרים, עד שיתגיירו בזמן הזה.

בַּזְּמַן הַזֶּה סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! אֶלָּא, אֵימָא: כְּבַזְּמַן הַזֶּה.

ותחילה מבררים את הלשון: בזמן הזה סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! כיצד יכולים גרי מרדכי להתגייר בזמן הזה? אלא אימא [אמור]: כבזמן הזה כאשר ישראל בגלות ואין בגיור צד הנאה חומרית. ולפי שיטה זו, כיצד תיחשב זו שנתגיירה לשם איש, לגיורת?

הָא אִיתְמַר עֲלָהּ, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר כּוּלָּם גֵּרִים הֵם.

ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על ברייתא זו, אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם.

אִי הָכִי לְכַתְּחִלָּה נַמִי! מִשּׁוּם דְּרַב אַסִי, דַּאֲמַר רַב אַסִי: ״הָסֵר מִמְּךָ עִקְשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם״ וגו׳.

ושואלים: אי הכי [אם כן] שאשה זו נחשבת לגיורת גמורה, לכתחלה נמי [גם כן] יכנוס אותה זה שהיה נטען עליה! ומשיבים: משום מה שאמר רב אסי. ש אמר רב אסי, על כגון זה אומרים: "הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְקַבְּלִין גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ לֹא קִבְּלוּ גֵּרִים לֹא בִּימֵי דָּוִד וְלֹא בִּימֵי שְׁלֹמֹה. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַאי קְרָא – ״הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָּר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל״ אֲבָל אִידָךְ – לָא.

"(משלי ד, כד). תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מקבלין גרים לימות המשיח. כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. אמר ר' (אליעזר) [אלעזר]: מאי קרא [מהו הפסוק] המרמז על כך — שנאמר: "הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול" (ישעיהו נד, טו) כלומר, מי שגר עם ישראל בעניים ובגלותם שאין הקדוש ברוך הוא נגלה עליהם (="אפס מאותי") — הוא יהיה אתם גם לעתיד לבוא, אבל אידך [אחרים] — לא.

״הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ״ וכו׳. אֲמַר רַב: וּבְעֵדִים.

שנינו במשנה ש הנטען על אשת איש והוציאוה בגללו מבעלה — צריך לגרשה אם נשאה הוא. אמר רב: ובעדים, כלומר, שהוציאוה מבעלה הראשון לא בשל חשד בלבד, אלא שהיו עדים שהעידו שזינתה.

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: אָמִינָא כִּי נָיֵים וְשָׁכֵיב רַב אֲמַר לְהַאי שְׁמַעְתְּתָא. דְּתַנְיָא: הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ וְהוֹצִיאוּהָ עַל יָדוֹ, וְנִתְגָּרְשָׁה מִתַּחַת יְדֵי אַחֵר, אִם כָּנַס – לֹא יוֹצִיא.

אמר רב ששת: אמינא [אומר אני] כי ניים ושכיב [כאשר נמנם ושכב] רב, אמר להאי שמעתתא [את ההלכה הזו], שאינה נכונה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנטען על אשת איש והוציאוה מבעלה על ידו (בגללו), בגלל זה שנטען עליה, ואחר כך נישאה לאדם אחר ונתגרשה מתחת ידי אחר, אם כנס מי שהיה חשוד — לא יוציא.

הֵיכִי דָּמֵי, אִי דְּאִיכָּא עֵדִים – כִּי אֲתָא אַחֵר וְאַפְסַקֵיהּ לְקָלָא מַאי הָוֵי? אֶלָּא לָאו דְּלֵיכָּא עֵדִים, וְטַעֲמָא, דַּאֲתָא אַחֵר וְאַפְסַקֵיהּ לְקָלָא, הָא לָאו הָכִי – מַפְּקִינַן!

ונברר, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]: אי דאיכא [אם המדובר שיש] עדים שבא עליה בזמן שהיתה אשת איש, אם כן כי אתא אחר ואפסקיה לקלא מאי הוי [כאשר בא אחר והפסיק את הקול, את השם הרע, מה יהיה] על ידי כך? הרי ודאי אסורה היא לו. אלא לאו דליכא [האם לא מדובר שם שאין] עדים, וטעמא [והטעם, דווקא] דאתא אחר ואפסקיה לקלא [שבא אחר ונשאה והפסיק את הקול], הא לאו הכי, מפקינן [הרי לולא כן, מוציאים אנו] אותה ממנו!

אָמַר לְךָ רַב: הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּלָא אֲתָא אַחֵר וְאַפְסַקֵיהּ לְקָלָא. אִי אִיכָּא עֵדִים – מַפְּקִינַן, אִי לֵיכָּא עֵדִים – לָא מַפְּקִינַן, וְהָכִי קָאָמַר: דְּאַף עַל גַּב דַּאֲתָא אַחֵר וְאַפְסַקֵיהּ לְקָלָא – לְכַתְּחִלָּה לֹא יִכְנוֹס.

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא אתא [בא] אחר ונשא אותה ואפסקיה לקלא [והפסיק את הקול], גם אז, אי איכא [אם יש] עדים מתחילה — מפקינן [מוציאים אנו], אי ליכא [אם אין] עדים — לא מפקינן [אין אנו מוציאים], והכי קאמר [וכך אמר], כך יש לפרש את הברייתא, שהחידוש שבה הוא: דאף על גב דאתא [שאף על פי שבא] אדם אחר ונשאה ואפסקיה לקלא [והפסיק את הקול], בכל זאת לכתחלה לא יכנוס משום החשד.

מֵיתִיבֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁאֵין לָהּ בָּנִים, אֲבָל יֵשׁ לָהּ בָּנִים – לֹא תֵּצֵא. וְאִם בָּאוּ עֵדֵי טוּמְאָה – אֲפִילּוּ יֵשׁ לָהּ כַּמָּה בָּנִים תֵּצֵא.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא אחרת, נאמר כי מי שטענו עליו שבא על אשת איש, ונתגרשה אותה אשה מבעלה, ואחר כך נשא אותה החשוד לאשה — מוציאים אותה מתחת ידו. ולזה מעירים: במה דברים אמורים — כשאין לה בנים, אבל יש לה בנים מנישואין אלה — לא תצא מן החשוד. שכן אם יוציאוה יבואו אנשים לחשוב שאכן נתברר החשד שזינתה ויתייחסו אל הבנים הללו כממזרים. ואם באו עדי טומאה המעידים שבא על האשה בעודה נשואה לאחר, אפילו יש לה כמה בנים — תצא. הרי שאשה בלא בנים מוציאים אותה מן הנטען אף בחשד בלבד!

רַב מוֹקֵי לָהּ לְמַתְנִיתִין בְּיֵשׁ לָהּ בָּנִים וְיֵשׁ לָהּ עֵדִים. וּמַאי דּוּחֲקֵיהּ דְּרַב לְאוֹקְמֵי לְמַתְנִיתִין בְּיֵשׁ לָהּ בָּנִים וְיֵשׁ לָהּ עֵדִים, וְטַעֲמָא דְּאִיכָּא עֵדִים – מַפְּקִינַן, וְאִי לֵיכָּא עֵדִים – לָא מַפְּקִינַן, לוֹקְמָהּ בְּשֶׁאֵין לָהּ בָּנִים, אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא עֵדִים?

ומשיבים: רב מוקי לה למתניתין [מעמיד מסביר אותה, את משנתנו] ביש לה בנים, ורק אם יש לה (עליה) עדים שזינתה מוציאים אותה ממנו. ושואלים: ומאי דוחקיה [ומה דוחקו] של רב, מה גרם לו לדחוק לאוקמי למתניתין [להעמיד את משנתנו] ביש לה בנים ויש לה עדים, וטעמא דאיכא [והטעם, דווקא, כשיש] עדים מפקינן [אנו מוציאים], ואי ליכא [ואם אין] עדים לא מפקינן [אין אנו מוציאים], לוקמה [שיעמיד אותה] את המשנה בשאין לה בנים, אף על גב דליכא [אף על פי שאין] עליה עדים?

אֲמַר רָבָא: מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ: מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״הוֹצִיאוּהָ״, לִיתְנֵי הוֹצִיאָהּ, אֶלָּא, כָּל ״הוֹצִיאוּהָ״ בְּבֵית דִּין, וּבֵית דִּין – בְּעֵדִים הוּא דְּמַפְּקִי.

אמר רבא: מתניתין קשיתיה [המשנה היתה קשה לו] ומשום הקושי שנוצר תוך דיוק בלשונה של המשנה, היה חייב לפרש בדרך זאת. כי מאי איריא דתני [מה שייך, מדוע דווקא, ששנה במשנה] "הוציאוה מתחת ידו "? ליתני [שישנה] "הוציאה", כלומר, בעלה גירשה! אלא, כל "הוציאוה" בלשון רבים כוונתו בבית דין, שדייני בית דין פסקו שחייב להוציאה, ובית דין רק בעדים הוא דמפקי [שמוציאים] אשה מבעלה, ולא על פי שמועה או חשד בלבד.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָנֵי מַתְנְיָיתָא – רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: רוֹכֵל יוֹצֵא וְאִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִינָּר, אֲמַר רַבִּי: הוֹאִיל וּמְכוֹעָר הַדָּבָר – תֵּצֵא. רוֹק לְמַעְלָה מִן הַכִּילָה, אֲמַר רַבִּי: הוֹאִיל וּמְכוֹעָר הַדָּבָר – תֵּצֵא.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר, והוא: הני מתנייתא [אלה הברייתות, המשניות] שהבאנו, שאף בלי עדים מוציאים אשה — כשיטת רבי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם ראה הבעל שרוכל יוצא מן הבית, וכאשר נכנס הבעל מצא אשה (אשתו) חוגרת בסינר, כלומר לובשת בגד תחתון, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר, שנראים הדברים שזינתה עמו — תצא. וכן אם נכנס הבעל לאחר צאת הרוכל ומוצא רוק למעלה מן הכילה, ומזה ניתן לחשוב ששכב מישהו במיטה וירק למעלה. אף שלא ראה בפועל מעשה מגונה, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר — תצא,