מתני׳ מִי שֶׁקִּידֵּשׁ אַחַת מִשְּׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֵין יוֹדֵעַ אֵי זֶה מֵהֶן קִידֵּשׁ – נוֹתֵן גֵּט לָזוֹ וְגֵט לָזוֹ. מֵת, וְלוֹ אָח אֶחָד – חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן.

מי שקידש אחת משתי אחיות ואין יודע אי זה מהן קידש, והריהו אסור בשתיהן — נותן מספק גט לזו, וגט לזו. מת המקדש לפני שנתן גט, ולו אח אחד — חולץ האח לשתיהן, אבל אינו מייבם, כיון שאינו יודע מיהי יבמתו ומיהי אחות יבמתו (האסורה עליו).

הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם – אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַיבֵּם. קָדְמוּ וְכָנְסוּ – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם.

היו לו למקדש שנים (שני אחים), אחד מהם חולץ לאחת האחיות ואינו מייבם, שמא אחותה היא היבמה ונמצאת זו אחות זקוקתו, ואחד מייבם לאחרת, אם ירצה. קדמו (הזדרזו) שני האחים וכנסו (ונשאו) את שתיהן בלא לשאול כיצד לעשות כהלכה — אין מוציאין מידם. שהרי זו שהיתה יבמה — כבר נתייבמה, וממילא נפטרה אחותה מן הזיקה, ומותרת לאחיו.

שְׁנַיִם שֶׁקִּדְּשׁוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ קִידֵּשׁ, וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִידֵּשׁ – זֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִּיטִּין, וְזֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִּיטִּין. מֵתוּ, לָזֶה אָח וְלָזֶה אָח – זֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, וְזֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן.

וכן: שנים שקדשו שתי אחיות, זה אינו יודע אי זו קידש, וזה אינו יודע איזו קידש — זה נותן שני גיטין, וזה נותן שני גיטין. מתו לפני שגירשו, אם היה לזה אח ולזה אח — זה חולץ לשתיהן, וזה חולץ לשתיהן.

לָזֶה אֶחָד וְלָזֶה שְׁנַיִם – הַיָּחִיד חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן. וְהַשְּׁנַיִם – אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַיבֵּם. קָדְמוּ וְכָנְסוּ – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם. לָזֶה שְׁנַיִם וְלָזֶה שְׁנַיִם – אָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לְאַחַת וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לְאַחַת, אָחִיו שֶׁל זֶה מְיַיבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה מְיַיבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה.

היה לזה אח אחד, ולזה שנים — היחיד חולץ לשתיהן. והשנים — אחד חולץ, ואחד מייבם. קדמו השנים וכנסו — אין מוציאין מידם. היו לזה שנים ולזה שנים — אחיו של זה חולץ לאחת, ואחיו של זה חולץ לאחת, אחיו של זה שחלץ מייבם חלוצתו של זה של אחיו האחר, ואחיו של זה השני שחלץ מייבם חלוצתו של זה.

קָדְמוּ שְׁנַיִם וְחָלְצוּ – לֹא יְיַבְּמוּ הַשְּׁנַיִם, אֶלָּא אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַיבֵּם. קָדְמוּ וְכָנְסוּ – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם.

קדמו שנים שני אחים וחלצו — לא ייבמו השנים האחרים (אחיו של האיש השני), שמא ייבם אחד את אחות זקוקתו, אלא אחד חולץ ואחד מייבם. קדמו וכנסו — אין מוציאין מידם.

גמ׳ שְׁמַע מִינָּהּ: קִדּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִין לְבִיאָה – הָווּ קִדּוּשִׁין!

שמע מינה [למד מכאן] ממשנתנו זו כי קדושין שאין מסורין לביאה, כלומר, קידושין שאירע בהם סבך הלכתי כזה שלעולם אינם יכולים להגיע לידי ביאה, משום שכרוך בהם איסור המונע מלכנוס את האשה. ואף קידושין אלה שמדובר בהם במשנה הם בכלל זה, שהרי אינו יכול לשאת אף אחת משתי אחיות אלה, מפני שביחס לכל אחת מהן יש ספק שמא זו שכונס היא אחותה של זו שקידש, ואסורה עליו כל ימי חייה. ועם זאת נאמר במשנה שצריך לתת גט לשתיהן, משתמע איפוא מכאן כי קידושין אלה הוו [הריהם] קדושין, ותופסים, אף כי בפועל אינו יכול לשאת אף אחת מהן. והרי זה בניגוד לשיטת רבא, שאמר שקידושין שאינם מסורים לביאה — אינם קידושין כלל!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּשֶׁהוּכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי ״וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ״, וְלֹא קָתָנֵי ״וְאֵינוֹ יָדוּעַ״, שְׁמַע מִינָּהּ.

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשהוכרו שתי האחיות מתחילה, שבשעת קידושין ידע איזו מהן הוא מקדש, ולכן, בשעת קידושין היו אלה קידושין המסורים לביאה, אלא ולבסוף נתערבו שתי האחיות, ושוב אינו יודע איזו מהן קידש, ואם כן לא היה כאן מתחילה פגם בעצם הקידושין, אלא שנתעוררה אחר כך בעיה מעשית מחוסר ידיעת העובדות. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שיש לפרש כך, מלשון המשנה, דקתני [ששנה בה] "ואינו יודע איזו מהן קידש " ולא קתני [שנה] "ואינו ידוע" כלל, משמע שהדבר היה ידוע בזמן מסויים. ומוסיפים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ: מֵת וְלוֹ אָח אֶחָד – חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם – אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַיבֵּם. דַּוְקָא מִיחֲלָץ וַהֲדַר יַבּוּמֵי, אֲבָל יַבּוּמֵי בְּרֵישָׁא – לָא, דְּקָא פָּגַע בַּאֲחוֹת זְקוּקָתוֹ.

ושואלים: אם כן, מאי קא משמע לן [מה חידוש השמיע לנו] בקטע זה של המשנה שנותן לזו גט ולזו גט? ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה [סופה של המשנה היתה צריכה לו], ששנינו שם: מת ולו אח אחד — חולץ לשתיהן, היו לו שנים — אחד חולץ ואחד מייבם. וזהו החידוש: דוקא מיחלץ והדר יבומי [לחלוץ ואחר כך לייבם], אבל יבומי ברישא [לייבם בתחילה] — לא, ומדוע? — דקא פגע [שהרי הוא פוגע ונתקל] על ידי ייבום זה באשה שהיא אחות זקוקתו. שהרי איננו יודע אם האשה הזו שמייבם איננה אחותה של זו שזקוקה לו באמת, ואחות זקוקתו אסורה לו. ואף על פי שייתכן שאותה אשה עצמה היא היבמה — מכל מקום הרי לא הוברר הענין.

״שְׁנַיִם שֶׁקִּדְּשׁוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת״ וכו׳. שְׁמַע מִינָּהּ: קִדּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִין לְבִיאָה הָווּ קִדּוּשִׁין! הָכָא נַמִי: כְּשֶׁהוּכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי ״וְאֵין יוֹדֵעַ״ וְלֹא קָתָנֵי ״וְאֵין יָדוּעַ״, שְׁמַע מִינָּהּ.

שנינו במשנה שנים שקדשו שתי אחיות וכו'. ושואלים: שמע מינה [למד מכאן] שקדושין שאין מסורין לביאה הוו [הריהם] קדושין! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר כשהוכרו ולבסוף נתערבו. ומעירים: דיקא נמי, דקתני [מדוייק גם כן כך, ששנה] "ואין יודע", משמע שהוא אינו יודע עכשיו את מי מהן קידש ולא קתני [שנה] "ואין ידוע". ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

וּמַאי קָא מַשְׁמַע לָן? סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ: ״מֵתוּ, לָזֶה אֶחָד וְלָזֶה שְׁנַיִם – הַיָּחִיד, חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן. וְהַשְּׁנַיִם, אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַיבֵּם״.

ושואלים: אם כן, ומאי קא משמע לן [ומה חידוש השמיע לנו] בכך ששניהם נותנים גט? ומסבירים: סיפא איצטריכא ליה [סופו של אותו קטע הוצרך לו], שנאמר בו: מתו, לזה אח אחד ולזה שנים — היחיד חולץ לשתיהן, והשנים — אחד חולץ ואחד מייבם.

פְּשִׁיטָא, הַיְינוּ רֵישָׁא! מַהוּ דְּתֵימָא: לִיגְזוֹר תְּרֵי אַטּוּ חַד, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: פשיטא [פשוט] היינו רישא [הרי הוא הדין שכתוב בהתחלה] ומה החידוש במקרה נוסף זה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליגזור תרי אטו חד [שנגזור בשני אחים משום האח האחד], וכשם שאח אחד רשאי רק לחלוץ ולא לייבם, כך יהא הדין בשנים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכאן רשאי אחד מהם לייבם.

וְדַוְקָא מִיחֲלָץ וַהֲדַר יַבּוּמֵי, אֲבָל יַבּוּמֵי בְּרֵישָׁא – לָא, דְּקָא פָּגַע בִּיבָמָה לַשּׁוּק.

ומעירים: ודוקא מיחלץ והדר יבומי [לחלוץ ואחר כך לייבם], אבל יבומי ברישא [לייבם בתחילה] — לא, שאסור שאחד ייבם ויניח לאחרים לחלוץ. ומדוע? — דקא פגע [שמא הוא פוגע] ביבמה לשוק. שהרי ייתכן שהאשה הזו אינה יבמתו שלו, אלא יבמתו של אדם אחר, שכיון שאחיו של האחר עדיין לא חלץ לה — אסור ליבמה זו להינשא לאדם אחר.

״לָזֶה שְׁנַיִם וְלָזֶה שְׁנַיִם״ וכו׳. הָא תּוּ לָמָּה לִי, הַיְינוּ הַךְ! מַהוּ דְּתֵימָא: לִיגְזוֹר דִּלְמָא מְיַיבֵּם בְּלֹא חֲלִיצָה, קָא מַשְׁמַע לָן.

שנינו במשנה: לזה שנים ולזה שנים וכו'. ושואלים: הא תו [הלכה זו עוד] למה לי הלא היינו הך [היא היא כהלכה הקודמת]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליגזור דלמא מייבם [נגזור שמא יבוא לייבם] בלא חליצה של האחר כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אנחנו גוזרים, אלא כל אחד מזוג האחים יכול גם לייבם.

מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: אַרְבָּעָה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּמֵתוּ הַנְּשׂוּאִין אֶת הָאֲחָיוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת?

ושואלים: מאי שנא מהא דתנן [במה שונה הדבר מזו ששנינו במשנה אחרת]: היו ארבעה אחין, והיו שנים מהן נשואין שתי אחיות, ומתו הנשואין את האחיות — הרי אלו שתי האחיות חולצות ולא מתייבמות, מפני שכל אחת מהן היא אחות זקוקתו של כל אחד מן האחים, ומדוע לא נאמר גם כאן שכל אחת מהן היא אחות זקוקתו?

הָכִי הָשְׁתָּא?!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?!