מִיזְקַק נַמִי זָקֵיק.

מיזקק נמי זקיק [זוקק אותה גם כן] לייבום, גם אם הוא ממזר.

״וְאָחִיו הוּא לְכָל דָּבָר״. לְמַאי הִלְכְתָא? לְיוֹרְשׁוֹ וְלִיטַּמֵּא לוֹ.

שנינו במשנה כי ואחיו הוא לכל דבר. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נשנה דבר זה? ומשיבים: ליורשו שהם יורשים זה את זה, וליטמא לו, שאם כהן הוא צריך להיטמא לאחיו הפסול שמת.

פְּשִׁיטָא, אָחִיו הוּא! סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו״ וַאֲמַר מָר: שְׁאֵרוֹ – זוֹ אִשְׁתּוֹ, וּכְתִיב ״לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ״, יֵשׁ בַּעַל שֶׁמִּטַּמֵּא וְיֵשׁ בַּעַל שֶׁאֵין מִטַּמֵּא, הָא כֵּיצַד? מִטַּמֵּא הוּא לְאִשְׁתּוֹ כְּשֵׁרָה, וְאֵין מִטַּמֵּא לְאִשְׁתּוֹ פְּסוּלָה,

ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר הלא אחיו הוא! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר]: "לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו" (ויקרא כא, א-ב), ואמר מר [החכם]: "שארו" — זו אשתו, וכתיב [ולעומת זה נאמר]: "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" (שם, ד), וכדי ליישב את הסתירה בפסוקים דרשו: יש בעל שמטמא לאשתו, ויש בעל שאין מטמא, הא כיצד? — מטמא הוא לאשתו הכשרה ואין הוא מטמא לאשתו הפסולה, ולפי כלל זה

הָכִי נַמִי מִטַּמֵּא הוּא לְאָח כָּשֵׁר וְאֵין מִטַּמֵּא לְאָח פָּסוּל, קָא מַשְׁמַע לָן. וְאֵימָא הָכִי נַמִי! הָתָם לְאַפּוּקֵי קַיְּימָא, הָכָא – אָחִיו הוּא.

הכי נמי [כך גם כן] אפשר היה לומר בדומה לכך: מטמא הוא לאח כשר ואין הוא מטמא לאח פסול — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם לאחיו הפסול מיטמא. ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן] שבאמת אינו מיטמא לו לאח פסול כמו שאינו מיטמא לאשתו הפסולה? ומשיבים: יש לחלק, התם לאפוקי קיימא [שם אשה פסולה להוציא היא עומדת], שכיון שהיא פסולה, מדין תורה צריך לגרש אותה, ולכן אינו מיטמא לה, אולם הכא [כאן] אחיו הוא מכל מקום, בין שהוא כשר, בין שהוא פסול.

״חוּץ מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָח מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַגּוֹיָה״, מַאי טַעֲמָא? אָמַר קְרָא ״הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאֲדוֹנֶיהָ״.

שנינו במשנה: חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן הגויה, שאינו נחשב כאח. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם]? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בעבד עברי הנושא שפחה: "האשה וילדיה תהיה לאדניה" (שמות כא, ד), משמע שאין בנה של השפחה מתייחס אחר אביו, אלא אחר אמו, והוא עבד כמותה.

״מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן מִכָּל מָקוֹם פּוֹטֵר״ וכו׳. מִכָּל מָקוֹם לְאַתּוּיֵי מַאי? אֲמַר רַב יְהוּדָה: לְאִיתוּיֵי מַמְזֵר. מַאי טַעֲמָא? דְּאָמַר קְרָא ״וּבֵן אֵין לוֹ״ – עַיֵּין עָלָיו.

שנינו במשנה: מי שיש לו בן מכל מקום — אותו בן פוטר את אשת אביו מן הייבום ומן החליצה. ושואלים: "מכל מקום" לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה]? אמר רב יהודה: לאתויי [להביא, להוסיף] ילד ממזר, שאף הוא פוטר את אשת אביו. מאי טעמא [מה הטעם] של הדבר — שאמר קרא [הכתוב] בענין ייבום: "ובן אין לו" (דברים כה, ה) ודורשים: "אין לו" משמעו — עיין עליו. כלומר, חפש ובדוק בכל אופן שיהיה אם אין לו כלל ילד. ואם יש לו בן כלשהו — הרי הוא קרוי בנו.

״וְחַיָּיב עַל מַכָּתוֹ״, אַמַּאי? קְרִי כָּאן ״וְנָשִׂיא בְּעַמְּךָ לֹא תָאוֹר״ – בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ!

שנינו במשנה שאותו בן ממזר חייב על מכתו ועל קללתו, אם מכה או מקלל את אביו. ושואלים: אמאי [מדוע] יהיה חייב? קרי [קרא] כאן את הכתוב "ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב, כז), שדרשו שאיסור זה הוא רק בעושה מעשה עמך, אבל מי שאינו נוהג בכשרות ואינו עושה מעשה עם ישראל, אין איסור לא תעשה על קללתו. והרי ממזר הוא מי שנולד לאב שבא על אשה האסורה עליו משום ערוה, ואף זה רשע הוא ולא נחייבנו בשל קללתו!

כְּדַאֲמַר רַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פַּפָּא: בְּעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה – הָכָא נַמִי כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה.

ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] רב פנחס משמיה [משמו] של רב פפא לענין אחר: שמדובר בעושה תשובה, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר כשעשה תשובה אחרי שהוליד את הממזר, ועכשיו אדם כשר הוא ולכן חייב בנו הממזר על קללתו.

וְהַאי בַּר תְּשׁוּבָה הוּא? וְהָתְנַן: שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ ״מְעֻוָּות לֹא יוּכַל לִתְקוֹן״, זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר! הָשְׁתָּא מִיהָא עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ הוּא.

ומקשים: והאי בר [וזה שהוליד ממזר בן] תשובה הוא, וכי יכול הוא לעשות תשובה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: שמעון בן מנסיא אומר: איזהו "מעות לא יוכל לתקן" (קהלת א, טו) — זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, משמע שאין אצלו אפשרות להגיע לידי תשובה גמורה! ומשיבים: השתא מיהא [עכשיו לפחות] "עושה מעשה עמך" הוא, שאף שתשובתו איננה יכולה לתקן לגמרי את העבירה שעשה, מכל מקום עכשיו — אדם כשר הוא ואסור לבזותו.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ וְהִיא בַּת אֵשֶׁת אָבִיו – חַיָּיב מִשּׁוּם אֲחוֹתוֹ, וּמִשּׁוּם בַּת אֵשֶׁת אָבִיו. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מִשּׁוּם אֲחוֹתוֹ בִּלְבַד, וְלֹא מִפְּנֵי בַּת אֵשֶׁת אָבִיו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הבא בשגגה על אחותו, והיא בת אשת אביו שאחות זו נולדה מאשת אביו הנשואה לו כדין — חייב להביא שני קרבנות חטאת: גם משום אחותו, וגם משום בת אשת אביו. ר' יוסי בן יהודה אומר: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד, ולא מפני איסור של בת אשת אביו.

מַאי טַעֲמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? אָמְרִי: מִכְּדִי כְּתִיב ״עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַּת אָבִיךָ אוֹ בַּת אִמֶּךָ״ ״עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִיא״ לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינָּהּ: לְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם אֲחוֹתוֹ וּמִשּׁוּם בַּת אֵשֶׁת אָבִיו.

ושואלים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים]? — אמרי [אומרים] הם: מכדי כתיב [הלא נאמר]: "ערות אחותך בת אביך או בת אמך" (ויקרא יח, ט), ואם כן מה שנאמר עוד: "ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא" (שם יא) למה לי? הלא משמעותם זהה! שמע מינה [למד מכאן] שבא הכתוב הנוסף לחייבו גם משום אחותו, וגם משום בת אשת אביו.

וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: אָמַר קְרָא ״אֲחוֹתְךָ הִיא״, מִשּׁוּם אֲחוֹתוֹ אַתָּה מְחַיְּיבוֹ וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם בַּת אֵשֶׁת אָבִיו –

ור' יוסי בר' יהודה אומר, אמר קרא: "אחותך היא", לצמצם ולהדגיש: משום אחותו אתה מחייבו, ואי [ואין] אתה מחייבו עוד משום בת אשת אביו.

וְרַבָּנַן, הַאי ״אֲחוֹתְךָ הִיא״ מַאי עָבְדֵי לֵיהּ? מִיבָּעֵי לְהוּ לְחַיְּיבוֹ עַל אֲחוֹתוֹ בַּת אָבִיו וּבַת אִמּוֹ, לוֹמַר שֶׁאֵין מַזְהִירִין מִן הַדִּין.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], האי [פסוק זה] "אחותך היא" מאי עבדי ליה [מה הם עושים בו]? ומסבירים: מיבעי להו [צריכים הם אותו] לחייבו על אחותו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו, לומר וללמוד מתוך כך שאין מזהירין מן הדין. כלומר, אין ללמוד וליצור איסור חדש בתורה של לא תעשה על ידי לימוד קל וחומר. שהרי לכאורה אם על אחותו בת אביו חייב, ועל בת אמו חייב — כל שכן שחייב על זו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו כאחד. ולכן נאמר הדבר במפורש ללמדנו שאין להוסיף על האיסורים מקל וחומר.

וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? אִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״אֲחוֹתְךָ״, ״הִיא״ לָמָּה לִי – מִשּׁוּם אֲחוֹתְךָ אַתָּה מְחַיְּיבוֹ וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם בַּת אֵשֶׁת אָבִיו.

ור' יוסי בר' יהודה אומר: אם כן, שלשם כך נכתב הדבר, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "אחותך" בלבד, "היא" למה לי? אלא מלה זו באה לצמצם ולומר: משום אחותך אתה מחייבו, ואי [ואין] אתה מחייבו משום בת אשת אביו.

וְרַבָּנַן? אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״אֲחוֹתְךָ״ אִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״הִיא״, שֶׁלֹּא תֹּאמַר: בְּעָלְמָא מַזְהִירִין מִן הַדִּין.

ורבנן, מה הם משיבים על כך? אף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] "אחותך", מכל מקום איצטריך למכתב [הוצרך לכתוב] "היא", שלא תאמר כי בעלמא [בכלל] מזהירין מן הדין, אלא

וְכִי תֵּימָא: ״אֲחוֹתְךָ״ דְּכָתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִי – מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב לָהּ קְרָא – כָּתַב רַחֲמָנָא ״הִיא״.

וכי תימא [ואם תאמר] "אחותך" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי אם אפשר ללמוד בקל וחומר? אין מכאן הוכחה, כי הייתי אומר: אפילו מילתא דאתיא [דבר שבא, שיכולנו ללמוד בעצמנו] בקל וחומר, טרח וכתב לה קרא [אותו הכתוב], וכיון שכך — אין ללמוד מכאן כלל לכל התורה, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "היא" ללמדנו שהוא הדין לגבי כל האיסורים.

וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: אִם כֵּן לִיכְתְּבֵיהּ רַחֲמָנָא לַ״אֲחוֹתְךָ הִיא״ בְּאִידָךְ קְרָא.

ור' יוסי בר' יהודה אומר: אם כן, שלצורך זה בא הפסוק — ליכתביה רחמנא [שתכתבנו התורה] את "אחותך היא" באידך קרא [בפסוק האחר] שנאמר בו "ערות אחותך בת אביך או בת אמך" (ויקרא יח, ט) ולא בפסוק השני המדבר בבת אשת אביו.

וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, הַאי ״בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִישּׁוּת לְאָבִיךָ בָּהּ, פְּרָט לַאֲחוֹתוֹ מִשִּׁפְחָה וְגּוֹיָה, שֶׁאֵין אִישּׁוּת לְאָבִיךָ בָּהּ.

ושואלים: ור' יוסי בר' יהודה; האי [הכתוב הזה] המדבר בבת אשת אביך, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? שהרי לדעתו הוא כתוב מיותר, שאין למדים ממנו דבר! ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך הוא לו] לעצם ההלכה, ללמדנו: "בת אשת אביך", פירושו, מי שיש לו צד אישות לאביך בה, כלומר, שיכולה היתה להיות אשת אביו, גם אם אינה אשתו, פרט לאחותו משפחה וגויה, שאין אישות לאביך בה, שאין קידושין תופסים בה.

וְאֵימָא: פְּרָט לַאֲחוֹתוֹ מֵאֲנוּסָה? הַהִיא לָא מָצִית אָמְרַתְּ, מִדְּרָבָא,

ושואלים: ואימא [ואמור]: "בת אשת אביך" בא ללמד שצריכה להיות דווקא בת מאשה הנשואה לאביו פרט לאחותו מאנוסה, שאם נולדה לאביו בת שלא מנשואין איננה נחשבת לאחותו? ומשיבים: ההיא לא מצית אמרת [דבר זה אין אתה יכול לומר] מן הטעם שאמר רבא, ש

דְּרָבָא רָמִי: כְּתִיב ״עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה״, הָא בַּת בְּנָהּ דִּידָהּ וּבַת בִּתָּהּ דִּידָהּ – שָׁרֵי, וּכְתִיב ״עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֶּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ״. הָא כֵּיצַד?

רבא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] בכתוב אחד "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה" (שם יח, י), ומכאן אפשר היה ללמוד: הא [הרי] בת בנה דידה [שלה] של אשתך, או בת בתה דידה [שלה] שרי [מותרת], ולעומת זאת כתיב [נאמר] במקום אחר "ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח" (שם יז), הא [הרי] כיצד מיישבים זאת?

כָּאן בְּאוֹנָסִין כָּאן בְּנִשּׂוּאִין.

כאן בפסוק המתיר הרי זה מדובר באונסין, שאם אנס אשה מותר לו לשאת את בתה (אם איננה בתו שלו), וכאן בפסוק האוסר הרי זה מדובר בנשואין, שאם נשא אשה — אסור לשאת את בתה בכל מקרה וכן באחותו — שבין זו שמן הנשואה ובין זו שמן האנוסה — אסורה.