מִסְתַּבְּרָא, חַיָּיבֵי לָאוִין תָּפְסֵי בְּהוּ קִדּוּשִׁין, חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת לָא תָּפְסֵי בְּהוּ קִדּוּשִׁין.

מסתברא [מסתבר] לומר כך, כי חייבי לאוין תפסי בהו [תופסים בהם] קדושין, שאם מקדש אדם אשה שאסורה עליו באיסור לא תעשה בלבד, למרות שעבר עבירה — הקידושין תופסים ואינו יכול לפוטרה בלא גט, ולכן גם זקוקה לחליצה, ואילו חייבי כריתות לא תפסי בהו [אין תופסים בהם] קדושין כלל ולכן הופקעו לגמרי מדין ייבום וחליצה.

מְתִיב רָבָא: אִיסּוּר מִצְוָה וְאִיסּוּר קְדוּשָּׁה, בָּא עָלֶיהָ אוֹ חָלַץ לָהּ – נִפְטְרָה צָרָתָהּ. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ חַיָּיבֵי לָאוִין מִדְּאוֹרַיְיתָא לַחֲלִיצָה רַמְיָא, לְיִיבּוּם לָא רַמְיָא – כִּי בָּא עָלֶיהָ אַמַּאי נִפְטְרָה צָרָתָהּ?

מתיב [מקשה] רבא על דברי רב: שנינו, איסור מצוה ואיסור קדושה, אם בא עליה או חלץ לה — נפטרה צרתה, אף שאסור לו לבא עליה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כפי שאמר רב שחייבי לאוין מדאורייתא [מדין תורה] לחליצה רמיא [היא מוטלת], ולייבום לא רמיא [אינה מוטלת לפניו], אם כן, כי [כאשר] בא עליה — אמאי [מדוע] נפטרה צרתה? שהרי לפי זה ביאתה איננה מצוה מן התורה, וממילא איננה יכולה לפטור!

הוּא מוֹתִיב לָהּ וְהוּא מְפָרֵק לָהּ: לִצְדָדִין קָתָנֵי, בָּא עָלֶיהָ – אַאִיסּוּר מִצְוָה, חָלַץ לָהּ – אַאִיסּוּר קְדוּשָּׁה.

הוא עצמו, רבא, מותיב לה [היה מקשה אותה, את הקושיה הזו] והוא עצמו מפרק לה [פתר אותה]: לצדדין קתני, שמה שנאמר בברייתא איננו עוסק באותם מקרים, אלא יש בו צדדים שונים. בא עליה — כוונתו על איסור מצוה, שאם בא על יבמה שאסורה עליו רק משום איסור מצוה, כלומר, מדברי סופרים בלבד, כיון שמן התורה היה עליו גם לייבם אותה, לכן, אם בא עליה, אף שעבר על דברי חכמים, מכל מקום המצוה מן התורה נתקיימה בכך, ולכן נפטרה צרתה. ומה שנאמר חלץ לה — הוא על זו שאסורה איסור קדושה, שמן התורה בחייבי לאוין אין חובת ייבום עליו, רק חובת חליצה.

מְתִיב רָבָא: פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, סְרִיס אָדָם וְהַזָּקֵן – אוֹ חוֹלְצִין אוֹ מְיַיבְּמִין. כֵּיצַד? מֵתוּ, וְלָהֶם אַחִים וְלָהֶם נָשִׁים, וְעָמְדוּ אַחִין וְעָשׂוּ מַאֲמָר בִּנְשׁוֹתֵיהֶן, וְנָתְנוּ גֵּט, וְחָלְצוּ, מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּ, וְאִם בָּעֲלוּ קָנוּ.

ומכל מקום מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו בתוספתא: פצוע דכא (מי שנפצעו האשכים שלו), או כרות שפכה (מי שנכרת חלק מאבר המין שלו), סריס אדם (מי שסורס בידי אדם ואיננו סריס מיום היוולדו או מחמת מחלה), או הזקן, שכל אלה אינם יכולים להוליד — אחיהם, או חולצין או מייבמין, ועצם מצות הייבום חלה עליהם ולגביהם. כיצד? אם נישאו אלה ואחר כך מתו בלא בנים, ולהם אחים ולהם נשים, ועמדו אחין ועשו מאמר בנשותיהן של האחים שמתו, או נתנו להן גט, או חלצו להן — מה שעשו עשו. כלומר, המעשה שעשו יש לו תוקף, ושוב אינם יכולים לכונסן, לא הם עצמם ולא אחיהם. ואם בעלו את הנשים של אלה שלא יכלו להוליד — קנו האחים את הנשים בבעילה זו כדין ייבום, וכן להיפך, אם

מֵתוּ אַחִים, וְעָמְדוּ הֵם וְעָשׂוּ מַאֲמָר בִּנְשׁוֹתֵיהֶן, וְנָתְנוּ גֵּט, אוֹ שֶׁחָלְצוּ – מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּ. וְאִם בָּעֲלוּ – קָנוּ וְאָסוּר לְקַיְּימָן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יָבֹא פְּצוּעַ דַּכָּא״. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ חַיָּיבֵי לָאוִין מִדְּאוֹרַיְיתָא לַחֲלִיצָה רַמְיָא, לְיִיבּוּם לָא רַמְיָא, אִם בָּעֲלוּ – אַמַּאי קָנוּ?

מתו אחים (שהיו אנשים המסוגלים להוליד), בלא בנים ועמדו הם, אותם שאינם יכולים להוליד, ועשו מאמר בנשותיהן של האחים הללו, או נתנו להן גט או שחלצו — מה שעשו עשו, שיש לכך תוקף. ואם בעלו אלה את הנשים — קנו בבעילה זו, ואולם אסור להם לקיימן ולחיות עמן, משום שנאמר: "לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה'" (דברים כג, ב), שאסורים לשאת אשה מישראל. ומעתה נשאל: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כדברי רב, שחייבי לאוין מדאורייתא [מן התורה] לחליצה רמיא [היא מוטלת, עומדת], לייבום לא רמיא [אינה מוטלת, עומדת], אם כן, אם בעלו — אמאי [מדוע] קנו? שהרי אין בבעילתם צד מצוה!

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: אַלְמָנָה מִן הָאֵירוּסִין נַמִי עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא, דִּכְתִיב ״קְדוֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם״.

אלא יש לדחות מה שאמר רב, ולכן אמר רבא: חייבי לאוין אכן עומדות לייבום ולכן אם בעלו, קנו, ומה שהוקשה לך באלמנה מן האירוסין שנפלה לפני כהן גדול שיבוא עשה וידחה את לא תעשה ותתייבם, ומדוע איננו מייבם — יש לומר שאלמנה מן האירוסין נמי [גם כן] עשה ולא תעשה הוא. והיכן נאמרה מצות עשה של קדושה לענין כל איסורי הכהונה — דכתיב [שנאמר]: "קדשים יהיו לאלהיהם" (ויקרא כא, ו), הרי שבאיסורי הכהונה יש לא רק משום לא תעשה בלבד, אלא גם מצות עשה, וכאמור, אין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה מַאי אִיכָּא לְמֵימָר? כְּתִיב ״וְהִתְקַדַּשְׁתֶּם״

ושואלים: אמנם, דבר זה פותר את השאלה לגבי איסורי הכהנים, אולם ממזרת ונתינה שאסורות איסור קדושה לישראל — מאי איכא למימר [מה יש לומר] בהן? והרי גם הן אינן מתייבמות למרות שיש עשה של ייבום שהיה צריך לדחות את הלאו שבהן! ומשיבים: כתיב [נאמר] על כל המצוות "והתקדשתם והייתם קדושים

אִי הָכִי, כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ נַמִי עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא, דִּכְתִיב ״וְהִתְקַדַּשְׁתֶּם״! אֶלָּא אֲמַר רָבָא: גְּזֵירָה אַלְמָנָה מִן הָאֵירוּסִין אַטּוּ אַלְמָנָה מִן הַנְּשׂוּאִין.

"(שם יא, מד), משמע שנוסף ללאו יש גם מצות עשה של קדושה. ומקשים: אי הכי [אם כך] כל התורה כולה נמי [גם כן] כל מצוות לא תעשה שבתורה עשה ולא תעשה הוא, דכתיב [שהרי נאמר] "והתקדשתם" (שם)! אלא אמר רבא, יש לדחות טעם זה, והטעם הוא: מעיקר הדין באמת יש כאן מצות ייבום, אלא גזירה אלמנה מן האירוסין אטו [משום] אלמנה מן הנשואין.

מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? גְּזֵירָה בִּמְקוֹם מִצְוָה אַטּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה.

ושואלים: ממזרת ונתינה מאי איכא למימר [מה יש לומר], שהרי כאן אין מקום לגזירה משום אשה אחרת! ומשיבים: שם יש לומר שגזרו גזירה לאסור ביאת ממזרת במקום מצוה, אטו [משום] שלא במקום מצוה, שלא יבואו לומר שממזרת מותרת, שהרי פלוני ייבם ממזרת.

אֶלָּא מֵעַתָּה, אֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו לֹא תִּתְיַיבֵּם, גְּזֵירָה מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ! יִיבּוּם בְּנַחֲלָה תְּלָא רַחֲמָנָא, מֵידַע יְדִיעַ.

ושואלים: אלא מעתה שאנחנו אוסרים את הייבום שמא תתחלף באשה אחרת, אשת אחיו מאביו לא תתייבם למרות שהתורה התירה זאת, ונאמר שתחלוץ תמיד, גזירה משום אשת אחיו מאמו, שאשת אחיו מאמו אסורה משום אשת אח ואין לה היתר כלל! ומשיבים: ייבום בנחלה תלא רחמנא [תלתה התורה] ודבר זה מידע ידיע [ידוע] שהוא רק בקרובים מן האב ולא יטעו איפוא בכך.

אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים לֹא תִּתְיַיבֵּם, גְּזֵירָה מִשּׁוּם אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים! בְּבָנִים תְּלָא רַחֲמָנָא, מֵידַע יְדִיעַ.

ומקשים עוד: אשה שאין לה בנים, זו שמן הדין חל עליה מצות ייבום לא תתייבם, גזירה משום אשה (אשת אח) שיש לה בנים! ומשיבים: בבנים תלא רחמנא [תלתה התורה] ודבר זה מידע ידיע [ידוע] לרבים שמטרת הייבום הוא להקים שם לאחיו, ואין ייבום אלא כשאין בנים, ולא יבואו לטעות.

אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁהָיָה בְּעוֹלָמוֹ לֹא תִּתְיַיבֵּם, גְּזֵרָה מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ! בִּישִׁיבָה תְּלָא רַחֲמָנָא, מֵידַע יְדִיעַ.

ומקשים עוד: אשת אחיו שהיה בעולמו לא תתייבם, גזירה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו! ומשיבים: בישיבה יחד של האחים, תלא רחמנא [תלתה זאת התורה] ודבר זה מידע ידיע [ידוע] משום שהוא מפורש בכתוב.

כָּל הַנָּשִׁים לֹא תִּתְיַיבֵּמְנָה, גְּזֵרָה מִשּׁוּם אַיְלוֹנִית! לָא שְׁכִיחָא. מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה נַמִי לָא שְׁכִיחָא!

ומקשים עוד: כל הנשים לא תתייבמנה, גזירה משום אילונית, שכיון שאיילונית איננה מתייבמת, נגזור איפוא שלא לייבם גם נשים אחרות! ומשיבים: האיילונית לא שכיחא [אינה מצויה] ואין גוזרים גזירה משום דבר שאינו מצוי. ושואלים: אם כן, הלא ממזרת ונתינה נמי לא שכיחא [גם כן אינה מצויה], ואף אם יתירו בממזרת במקום מצוה (בייבום), אין לחשוש שבשל כך יבואו להתיר אף שלא במקום מצווה, כיון שאין הדבר מצוי כל כך!

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: גְּזֵרָה בִּיאָה רִאשׁוֹנָה אַטּוּ בִּיאָה שְׁנִיָּה.

אלא אמר רבא יש לדחות את התירוץ הקודם ולומר טעם אחר: גזירה ביאה ראשונה אטו [משום] ביאה שניה. שאמנם בפעם הראשונה הבא על היבמה ודאי יש בכך משום מצות עשה, ומצות עשה זו כשלעצמה היתה דוחה את לא תעשה, אולם לאחר מכן בטילה מצות העשה שבדבר, שכן המצוה עצמה התקיימה עם הביאה הראשונה, ומאז היא נחשבת כאשה רגילה, ואסור לו לבוא עליה, שאין כאן עוד מצות עשה, אבל מצות לא תעשה לא בטילה. ולכן משום איסור הביאה השניה גזרו גם שלא יבוא עליה ביאה ראשונה. ולעצם חובת הייבום יש תיקון בחליצה.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: אִם בָּעֲלוּ – קָנוּ בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה, וְאָסוּר לְקַיְּימָן בְּבִיאָה שְׁנִיָּה.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] שרומזת לפתרון זה: אם היבמים שאסור להם באיסור לאו לשאת את היבמות בעלו אותן — קנו בביאה ראשונה, ואסור לקיימן בביאה שניה.

הֲדַר אֲמַר רָבָא, וְאִיתֵימָא רַב אַשִׁי: לָאו מִילְּתָא הִיא דַּאֲמָרִי, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, אִם אַתָּה יָכוֹל לְקַיֵּים שְׁנֵיהֶם מוּטָב, וְאִם לָאו יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה, הָכָא נַמִי אֶפְשָׁר בַּחֲלִיצָה דִּמְקַיֵּים עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה.

הדר [חזר] ואמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אשי: לאו מילתא היא דאמרי [אין הוא דבר של ממש מה שאמרתי] טעם זה של גזירה על ביאה ראשונה משום ביאה שניה, אלא הטעם הוא יותר פשוט, שאמר ריש לקיש לגבי אותו ענין: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה לגבי אותו ענין, שמצד אחד יש מצות עשה לעשותו, ויש גם מצות לא תעשה, האוסרת לעשותו, אם אתה יכול למצוא דין המאפשר לקיים את שניהם יחד ולא לעבור על איסור — מוטב, ואם לאו, שאין אפשרות לקיים שניהם, יבא עשה וידחה את לא תעשה. הכא נמי [כאן גם כן], בדין של ייבום, הרי אפשר בחליצה, שבכך הוא מקיים בה עשה של ייבום ולא עובר על לא תעשה של האיסור לשאת נשים אלה.

מֵיתִיבִי: וְאִם בָּעֲלוּ קָנוּ! תְּיוּבְתָא.

מיתיבי [מקשים] גם על דברי רבא האחרונים הללו, ממה ששנינו בברייתא: ואם בעלו — קנו, משמע, שגם במקום שאפשר לקיים המצוה על ידי חליצה, אם בכל זאת ייבם דחה העשה את לא תעשה, שהרי אומרים שנתקיימה בפועל ("קנו") מצות ייבום. ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חזקה] היא ונדחו דברי רבא אלה, ויש לקבל את תירוצו הקודם, שנאסר הדבר משום גזירה.

אִיתְּמַר: בִּיאַת כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר: חַד אֲמַר: אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ, וְחַד אֲמַר פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ.

באותו ענין עצמו איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה של ביאת כהן גדול באלמנה שהיתה יבמתו: ר' יוחנן ור' אלעזר, חד [אחד מהם] אמר: ביאה זו אינה פוטרת צרתה, כיון שביאה זו אינה ראויה, וחד [ואחד מהם] אמר: פוטרת צרתה, שאף שאסור היה לו לעשות זאת לכתחילה, מכל מקום יש למעשה תוקף של ייבום גמור, וממילא נפטרה על ידו הצרה.