קָפָסֵיק וְתָנֵי: מִבֵּין הַגּוֹיִם – וַאֲפִילּוּ מִן תַּרְמוֹד. וַאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֹאת אוֹמֶרֶת: מְקַבְּלִין גֵּרִים מִתַּרְמוֹד.

קפסיק ותני [פסק ושנה]: מבין הגוים הכתמים טהורים, ואפילו מן תרמוד. שהרי נקבעה הלכה כללית, שכל מקום שיש בו גויים — אין חוששים לכתמים. ואמר ר' יוחנן: זאת אומרת מקבלים גרים מתרמוד, ואין חוששים שמא הם ממזרים מזרע ישראל.

וְכִי תֵּימָא: זֹאת, וְלֹא סְבִירָא לֵיהּ – וְהָא אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה! אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן.

וכי תימא [ואם תאמר] שכוונתו היתה "זאת אומרת "— ולא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סבור כן] אלא רק אמר מה המסקנה היוצאת ממשנה זו — והא [והרי] אמר ר' יוחנן עצמו כלל גדול: הלכה כסתם משנה, וזו, סתם משנה היא! ומשיבים: מחלוקת אמוראי נינהו [אמוראים] היא ואליבא [ובשיטת] ר' יוחנן, שיש שאמרו בשמו שהתרמודיים פסולים, ויש שאמרו בשמו שהם כשרים.

מִתַּרְמוֹד מַאי טַעֲמָא לָא? פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְסָבַיָּא: חַד אֲמַר: מִשּׁוּם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה, וְחַד אֲמַר: מִשּׁוּם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

ושואלים: מתרמוד מאי טעמא [מה טעם] לא יקבלו גרים? — פליגי בה [נחלקו בכך] ר' יוחנן וסביא [והזקנים], שאף שהסכימו שאין מקבלים גרים משם, נחלקו בטעם הדבר; חד [אחד מהם] אמר: משום עבדי שלמה. ששלמה בנה עיר בתרמוד (מלכים א' ט, יח) ועבדיו הגוים של שלמה, בשל כבודם ותוקפם, נשאו שלא כדין נשים יהודיות, ויש לחשוש שבני תרמוד הם וצאצאיהם ממזרים. וחד [ואחד מהם] אמר: משום בנות ירושלים שנלקחו בשבי הגוים ונאנסו על ידיהם וילדו להם ילדים.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה – קָסָבַר: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַוָּלָד מַמְזֵר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם – מַאי הִיא? פְּלִיגִי בָּהּ רַב יוֹסֵף וְרַבָּנַן, וְתַרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה.

ומעירים: בשלמא למאן דאמר [[נניח לשיטת מי שאומר] שאין מקבלים מהם גרים משום עבדי שלמה אפשר להסביר זאת כי קסבר [סבור הוא] שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. וכיון שהיו אלה עבדים (עבדי שלמה) שבאו על בנות ישראל — צאצאיהם ממזרים. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] משום בנות ירושלים, מאי [מה] היא הסיבה שיש לחשוש לבני תרמוד דווקא ולא לבני מדינות אחרות? — פליגי בה [נחלקו בכך] רב יוסף ורבנן [וחכמים], ותרוייהו משמיה [ושניהם משמו] של רבה בר בר חנה,

חַד אֲמַר: תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי וְשִׁיתָּא אַלְפֵי קַשְׁתּוֹיֵי, וְחַד אֲמַר תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי וּמִנַּיְיהוּ שִׁיתָּא אַלְפֵי קַשְׁתּוֹיֵי. בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לַהֵיכָל, הַכֹּל נִפְנוּ עַל כֶּסֶף וְזָהָב, וְהֵם נִפְנוּ עַל בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתוּלוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה״.

חד [אחד מהם] אמר: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי קשתויי [שנים עשר אלף איש וששת אלפים קשתים], וחד [ואחד מהם] אמר: תריסר אלפי גברי ומנייהו שיתא אלפי קשתויי [שנים עשר אלף איש ומהם ששת אלפים קשתים] באו מתרמוד, ובשעה שנכנסו גוים להיכל כשנכבשה ירושלים, הכל נפנו על כסף וזהב שהיה שם לשדוד, והם נפנו על בנות ירושלים לאונסם, שנאמר: "נשים בציון ענו בתלת בערי יהודה" (איכה ה, יא) והבנות הללו ילדו מהם ילדים, ולפי השיטה שבני גויים ממזרים הם — הרי כל הילדים שנולדו לתרמודיים, ממזרים הם.

אֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֲמַר רַבִּי יוֹנָתָן, פָּסוּק זֶה שַׂר הָעוֹלָם אֲמָרוֹ: ״נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי״, מַאן אֲמָרֵיהּ? אִילֵימָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא – מִי אִיכָּא זִקְנָה קַמֵּיהּ? וְאֶלָּא דָּוִד אֲמָרֵיהּ – מִי קַשִּׁישׁ כּוּלֵּי הַאי? אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ – שַׂר הָעוֹלָם אֲמָרוֹ.

כיון שהזכרנו את הפסוק שאמר ר' דוסא בן הרכינס על ר' אליעזר, מביאים עוד מה שאמר על פסוק זה ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: פסוק זה שר העולם אמרו. כלומר, המלאך הממונה על העולם — הוא שאמר אותו, והוא הפסוק: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" (תהלים לז, כה). כי, מאן אמריה [מי אמר אותו]? אילימא [אם תאמר] כי קודשא בריך הוא [הקדוש ברוך הוא] הוא שאמרו — מי איכא [האם יש] זקנה קמיה [לפניו], והייתכן שיאמר "נער הייתי גם זקנתי"? ואלא תאמר כי דוד עצמו אמריה [אמרו] מתוך נסיונו שלו — מי קשיש כולי האי [האם היה זקן כל כך]? והלא מת בן שבעים שנה. אלא שמע מינה [למד ממנה, מכאן] ששר העולם אמרו, שביחס אליו שייכים המושגים נערות וזקנה, והוא הוא שיכול היה לומר שכך וכך ראה.

וַאֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֲמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ״ – זֶה עַמּוֹן וּמוֹאָב. בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לַהֵיכָל הַכֹּל נִפְנוּ עַל כֶּסֶף וְזָהָב, וְהֵם נִפְנוּ עַל סִפְרֵי תּוֹרָה. אָמְרוּ: זֶה שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳״?! יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ.

ועוד אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך" (איכה א, י) — זה עמון ומואב. כיצד? בשעה שנכנסו גוים להיכל, הכל נפנו על כסף וזהב שבו לשדוד אותם, והם נפנו על ספרי תורה (של כנסת ישראל) לחבל בהם. אמרו: זה הספר שכתוב בו "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כג, ד) — ישרף באש!

״צִוָּה ה׳ לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו״, אֲמַר רַב: כְּגוֹן הוֹמָנְיָא לְפוּם נַהֲרָא.

ואגב הזכרת העמונים מביאים: על מה שנאמר "צוה ה' ליעקב סביביו צריו" (איכה א, יז), אמר רב: כגון המקום הומניא לעיר פום נהרא שיש בהומניא צאצאי העמונים, והם מציקים ליהודים שבפום נהרא.

אֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִי: גּוֹי שֶׁקִּידֵּשׁ בַּזְּמַן הַזֶּה – חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין, שֶׁמָּא מֵעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים הוּא. וְהָא כָּל דְּפָרֵישׁ מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ!

אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוי שקידש בזמן הזה בת ישראל — חוששין לקדושין, אף על פי שקידושי גוי אינם כלום, שמא מעשרת השבטים שנתערבו בין הגויים הוא, וקידושיו קדושין. ומקשים: והא [והרי] יש כלל גדול בהלכה: כל דפריש [מי שפורש] — מרובא פריש [מן הרוב הוא פורש], שאנו מניחים כי זה שפרש הוא חלק מן הרוב ולא ממיעוט, ואדם שבא מבין הגוים, מן הסתם שייך לרובם של הגוים, שאין להם כל קשר עם ישראל!

בְּדוּכְתָא דִּקְבִיעֵי, דַּאֲמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: ״וַיַּנְחֵם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרַי מָדָי״. חְלַח – זֶה חַלְזוֹן, וְחָבוֹר

ומשיבים: הלכה זו אכן לא נאמרה אלא בדוכתא דקביעי [במקום שבו קבועים] בני עשרת השבטים, ולגבי אלה הבאים משם יש לחשוש. שאמר ר' אבא בר כהנא, נאמר על גולי שומרון: "וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" (מלכים ב' יח, יא) והוא זיהה את המקומות חלח — זה המקום הקרוי חלזון, וחבור —