הָרוֹאֶה אוֹמֵר: לְאַפּוּשֵׁי מַיָּא הוּא דְּקָא עָבֵיד.

הרואה את הרחבת החור, אומר: לאפושי מיא [להרבות מים] הוא דקא עביד [שעשה] ולא שהתכוונו לשנות את ההלכה, אלא סברו שלא נכנסו המים במידה מספיקה לשוקת, והרחיבו לשם כך את השוקת, ואין איפוא להוכיח מדבר זה לענייננו.

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: כְּשֶׁהָיִיתִי לוֹמֵד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן הַחוֹרָנִי רָאִיתִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל פַּת חֲרֵיבָה בְּמֶלַח בִּשְׁנֵי בַּצּוֹרֶת. בָּאתִי וְהוֹדַעְתִּי אֶת אַבָּא. אָמַר לִי: הוֹלֵךְ לוֹ זֵיתִים, וְהוֹלַכְתִּי לוֹ. רָאָה אוֹתָן שֶׁהֵן לַחִין, אָמַר לִי: אֵין אֲנִי אוֹכֵל זֵיתִים.

ושוב מנסים להביא ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע]: שאמר ר' אלעזר בר צדוק: כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן החורני שהיה מבית שמאי, ראיתי שהיה אוכל פת חריבה (יבשה) במלח, וזה היה בשני בצורת. באתי והודעתי את אבא על אכילתו הדלה, אמר לי: הולך לו זיתים, והולכתי לו. ראה אותן ר' יוחנן, את הזיתים הללו, שהן לחין, משום הנוזל ("מוהל") היוצא מן הזית וכיון שהם לחים הרי הוכשרו לקבל טומאה, וחשש שמא בינתיים נטמאו, ולכך אמר לי: אין אני אוכל זיתים. שלא רצה לומר שהוא חושש משום הטומאה, אלא אמר בלשון מנומסת שאין הוא אוכל זיתים בכלל.

בָּאתִי וְהוֹדַעְתִּי אֶת אַבָּא. אָמַר לִי: לֵךְ וֶאֱמוֹר לוֹ: חָבִית נְקוּבָה הָיְתָה, אֶלָּא שֶׁסְּתָמוּהָ שְׁמָרִים. וּתְנַן: חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגוּלְגָּלִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין צְרִיכָה לִנָּקֵב,

באתי והודעתי את אבא. אמר לי: לך ואמור לו: חבית שבה היו הזיתים נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים שבשמן וכתוצאה מכך נשארה רטיבות מסויימת בפנים, אולם מתוך שנקבו את החבית אין הזיתים שבתוכה נעשים מוכשרים לטומאה, שאין הכשר לטומאה אלא מרצון, ובכך שנקב את החבית בכוונה להוציא את המשקה, גילה את דעתו שאינו מעוניין בהכשרתם. ותנן [וכן שנינו במשנה]: חבית של זיתים מגולגלים (כבושים), בית שמאי אומרים: אין צריכה לנקב (להינקב), שלדעתם המשקה היוצא מן הזיתים הללו איננו מן המשקים המכשירים לקבל טומאה ואף שהזיתים נרטבים בו, אין בכך כדי להכשירם.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צְרִיכָה לִנָּקֵב, וּמוֹדִים שֶׁאִם נִיקְּבָהּ וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים – שֶׁהִיא טְהוֹרָה.

ובית הלל אומרים: צריכה לנקב, משום שלדעתם המשקה היוצא מן הזיתים נחשב כשמן, והוא מכשיר לקבל טומאה, וכיון שאין משקה מכשיר לקבל טומאה אלא אם כן היה שם מרצון, הרי מאחר שעשה נקב בחבית גילה דעתו שאיננו מעונין במשקה זה, ולכן אין הזיתים נעשים מוכשרים לקבל טומאה על ידי מגעם במיץ הזה. ומודים בית הלל שאם ניקבה החבית ברצון בעליה וסתמוה שמרים — שהיא טהורה, שלא הוכשרו הזיתים שבתוכה לקבל טומאה למרות שהם לחים. שהרי בנקיבת החבית גילה כבר דעתו שאיננו רוצה במשקה היוצא מן הזיתים.

וְאַף עַל פִּי שֶׁתַּלְמִיד שַׁמַּאי הָיָה – כָּל מַעֲשָׂיו לֹא עָשָׂה אֶלָּא כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא עָשׂוּ – הַיְינוּ רְבוּתֵיהּ, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לֹא עָשׂוּ – מַאי רְבוּתֵיהּ?

ומעירים: ואף על פי שר' יוחנן החורני תלמיד שמאי היה — כל מעשיו לא עשה אלא כדברי בית הלל. ולענייננו אי אמרת בשלמא עשו [נניח אם אתה אומר שעשו] בית שמאי כדבריהם — היינו רבותיה [זו גדולתו], שבכל זאת נהג כבית הלל. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] לא עשו — מאי רבותיה [מה גדולתו] וייחודו, הלא נהג כמנהג העולם?! ומכאן שכרגיל עשו בית שמאי כדבריהם.

תָּא שְׁמַע: שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: צָרַת הַבַּת מַהוּ? אָמַר לָהֶם: מַחֲלוֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵּית הִלֵּל. וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם מַכְנִיסִין רֹאשִׁי בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים, בֵּין שְׁתֵּי מַחֲלוֹקוֹת גְּדוֹלוֹת, בֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵין בֵּית הִלֵּל, מִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא יָרוֹצוּ גֻּלְגַּלְתִּי.

ומוסיפים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו ששאלו את ר' יהושע: צרת הבת מהו? אמר להם: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא. הוסיפו ושאלו אותו: והלכה כדברי מי? אמר להם: מפני מה אתם מכניסין ראשי בין שני הרים גדולים, כלומר, בין שתי מחלוקות גדולות, בין בית שמאי ובין בית הלל, מתיירא אני שמא ירוצו (ירוצצו, ישברו) גלגלתי בהתנגשות בין שני "הרים" אלה.

אֲבָל אֲנִי מֵעִיד לָכֶם עַל שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁהָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם: מִשְׁפַּחַת בֵּית צְבוֹעִים מִבֶּן עַכְמַאי, וּמִשְׁפַּחַת בֵּית קוֹפַאי מִבֶּן מְקוֹשֵׁשׁ, שֶׁהֵם בְּנֵי צָרוֹת וּמֵהֶם כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וְשִׁמְּשׁוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

אבל אני מעיד לכם על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים, משפחת בית צבועים שבאו מבן עכמאי, ומשפחת בית קופאי מבן מקושש, שהם בני צרות שנישאו לאחרים כבית הלל, ומהם כהנים גדולים, ושמשו על גבי המזבח. ובזה יכול אני להעיד שכך נהגו הלכה למעשה במשך הדורות.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא עָשׂוּ – הַיְינוּ דְּקָאָמַר מִתְיָירֵא אֲנִי, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לֹא עָשׂוּ – אַמַּאי קָאָמַר מִתְיָירֵא אֲנִי? וּנְהִי נַמִי דְּעָשׂוּ, מַאי מִתְיָירֵא אֲנִי?

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שעשו בית שמאי כדבריהם — היינו דקאמר [הוא שאמר] מתיירא אני, שהרי אם יפסוק הלכה, הרי הוא קובע בזה שילדים מסויימים הם ממזרים, ושמא יבואו בני המשפחות הללו להינקם בו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא עשו, אמאי קאמר [מדוע אמר] מתיירא אני? ושואלים: ונהי נמי [ואם גם כן] נאמר שעשו, מאי [מה] טעם לאמור מתיירא אני יש כאן?

הָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אֵין מַמְזֵר אֶלָּא מֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין! נְהִי נַמִי דְּמַמְזֵר לָא הָוֵי, פָּגוּם מִיהוּ הָוֵי,

הא [הרי] אמר ר' יהושע לשיטתו: אין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין, ולא מחייבי כריתות, ואם כן בני הצרות שהתייבמו שהם מחייבי כריתות לא ייתכן שיהיו ממזרים לדעת ר' יהושע, ולשיטתו לא אמר דבר רע כל כך! ומשיבים: אף על פי כן היה לו מקום להתיירא, נהי נמי [אם אמנם גם כן] שבן הצרה ממזר לא הוי [אינו], מכל מקום פגום מיהו הוי [הרי הוא על כל פנים] לענין כהונה.

מִקַּל וָחוֹמֶר מֵאַלְמָנָה: מָה אַלְמָנָה, שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ נוֹהֵג בַּכֹּל – בְּנָהּ פָּגוּם, זוֹ שֶׁאִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל כו׳.

ודבר זה למדים מקל וחומר מאלמנה: מה אלמנה, לכהן גדול שאין איסורה נוהג בכל, שהרי איסור זה של אלמנה הוא רק לכהן הגדול, ולא לכל אדם אחר, ובכל זאת בנה פגום לכהונה, זו, הצרה שאיסורה שוה בכל, וחל גם על ישראלים, כל שכן שבנה פגום לכהונה.

קָבָעוּ מִינֵּיהּ צָרוֹת וְקָפָשֵׁיט לֵיהּ בְּנֵי צָרוֹת! תַּרְתֵּי קָא בָּעֵי מִינֵּיהּ: צָרוֹת מַאי, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר צָרוֹת כְּבֵית הִלֵּל – בְּנֵי צָרוֹת דְּבֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי מַהוּ?

אגב אותו ענין מעירים: הרי קבעו מיניה [שאלו אותו] בענין צרות, וקפשיט ליה [וענה לו] בענין של בני צרות, ועל הצרות עצמן לא ענה כלל! ומסבירים: תרתי קא בעו מיניה [שני דברים שאלו ממנו]: צרות מאי [מה] דינן? ואם תמצי לומר [ואם תמצא לומר] ותסכם שלענין צרות הלכה כבית הלל שהן פטורות, בני צרות של בית הלל, כלומר, שיצאו בלא חליצה ונישאו לאחים — לדעת בית שמאי מהו, מה דינן?

לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? לְמִיפְשַׁט וְלָד מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ לְבֵית הִלֵּל.

ושואלים: אם כך, למאי נפקא מינה [למה, לאיזה חידוש דין יוצא ממנה], שכיון שהוא פוסק הלכה כבית הלל, מדוע צריך היה לעסוק בשאלה מה דעת בית שמאי על מנהג בית הלל? ומסבירים: על ידי תשובתו אפשר למיפשט [לפתור] בעיה אחרת: מה דינו של ולד מחזיר גרושתו לבית הלל, כלומר, מי שהחזיר את גרושתו אחרי שנישאה לאחר, האם הילד שנולד מנישואין אלה כשר או פסול לכהונה?

מִי קָאָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר: וּמַה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל – בְּנָהּ פָּגוּם, זוֹ שֶׁאִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל – אֵינוֹ דִּין שֶׁבְּנָהּ פָּגוּם?

מי קאמרינן [האם אנו אומרים] כך: קל וחומר, ומה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל, שהרי היא אסורה לכהן גדול בלבד — בנה פגום לכהונה. זו, הגרושה שנישאה לאחר שאיסורה לחזור ולהינשא לראשון שוה בכל, שהרי האיסור הזה חל על כל אדם — אינו דין שבנה מנישואין אלו פגום?

אוֹ דִּלְמָא אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּאַלְמָנָה – שֶׁהִיא עַצְמָהּ מִתְחַלֶּלֶת! וְאָמַר לְהוּ: צָרוֹת – מִתְיָירֵא אֲנִי,

או דלמא איכא למיפרך [או שמא יש לשבור] את ההשוואה הזו, ולומר: מה לאלמנה שהיא עצמה מתחללת, שאם הכהן הגדול בא על אלמנה, היא נעשית "חללה", והיא עצמה נפסלת ואסורה גם לכהן הדיוט, מה שאין כן בגרושה שהוחזרה, שאיננה חללה. ואמר להו [להם]: לגבי צרות מתיירא אני לפסוק הלכה, משום שהדבר יביא לסכסוכים,