חָלְצוּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהוּנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. נִתְיַיבְּמוּ, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין.

חלצו הצרות מן האחים — בית שמאי פוסלין מן הכהונה, כיון שלדעתם הצרות ראויות לייבום, ועל כן חליצתן היתה חליצה גמורה, וככל שאר החלוצות הרי הן פסולות לכהונה כגרושות. ובית הלל מכשירין, שלדעתם לא היתה כאן חליצה בעלת משמעות וכאילו לא נחלצו כלל. אם נתייבמו הצרות — בית שמאי מכשירין אותן לכהונה, שלדעתם הרי זה ייבום כדינו. ובית הלל פוסלין, משום ביאת איסור של צרת ערוה.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ אוֹסְרִים וְאֵלּוּ מַתִּירִין, אֵלּוּ פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין – לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּישָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵּית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. כָּל הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִים וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין – לֹא נִמְנְעוּ עוֹשִׂין טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּבֵּי אֵלּוּ.

ומעירים: אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין — לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, אף על פי שלשיטת בית הלל, בני צרות ערוה שנתייבמו, ממזרים הם. ועוד: כל הטהרות והטמאות שנחלקו ביחס להם בית שמאי ובית הלל בהלכה, שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין — לא נמנעו מלהיות עושין טהרות אלו על גבי (על ידי, בעזרת) אלו, שהיו שואלים כלים אלו מאלו.

גמ׳ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי: מַאי טַעֲמָא דְּבֵית שַׁמַּאי – דִּכְתִיב ״לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר״, ״חוּצָה״ מִכְּלָל דְּאִיכָּא פְּנִימִית. וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא תִהְיֶה״.

אמר ר' שמעון בן פזי: מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי — דכתיב [שנאמר]: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" (דברים כה, ה), וכיון שנאמר "חוצה", יש להבינה במשמעות: החיצונה, ולדייק: מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] גם אחת מנשי האח המת שהיא פנימית, כלומר, קרובת משפחה של היבם, שהיא מתוך משפחתו ואמר רחמנא [ואמרה התורה] "לא תהיה... לאיש זר ". כלומר, שזו שהיא "חוצה" ליבם, שאינה מתוך משפחתו, חייבת בייבום.

וּבֵית הִלֵּל: מִיבָּעֵי לְהוּ לְכִדְרַב יְהוּדָה אֲמַר רַב. דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב מִנַּיִן שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בִּיבָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תִּהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר״ – לֹא תִּהְיֶה בָּהּ הֲוָיָה לְזָר.

ואילו בית הלל — מיבעי להו [צריך להם] כתוב זה לכ מו שאמר רב יהודה אמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שלא חלצה, שאם קידש אותה אחר (שאינו היבם שלה), אין הקידושין תופסים כלל — שנאמר: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", לומר: לא תהיה בה הויה לזר, שההויה, הקידושין, לא יחולו כלל כאשר מקדשה איש זר.

וּבֵית שַׁמַּאי: מִי כְּתִיב ״לַחוּץ״? ״חוּצָה״ כְּתִיב. וּבֵית הִלֵּל: כֵּיוָן דִּכְתִיב ״חוּצָה״ כְּמַאן דִּכְתִיב ״לַחוּץ״ דָּמֵי.

ובית שמאי טוענים כנגד זה: מי כתיב [האם נאמר] "לחוץ", שמשמעו לאיש זר? "חוצה" כתיב [נאמר], והוא שם תואר שפירושו כמו חיצונה. ובית הלל סבורים: כיון דכתיב [שנאמר] "חוצה" הרי זה כמאן דכתיב [כמו שנאמר] "לחוץ" דמי [הוא נחשב].

דְּתַנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כָּל תֵּיבָה שֶׁצְּרִיכָה לָמֶ״ד בִּתְחִלָּתָהּ – הִטִּיל לָהּ הַכָּתוּב הֵ״א בְּסוֹפָהּ. וְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּגוֹן ״אֵלִּים״ ״אֵלִימָה״, ״מַחֲנַיִם״ ״מַחֲנַיְמָה״, ״מִצְרַיִם״ ״מִצְרַיְמָה״, ״דִּבְלָתָיְמָה״, ״יְרוּשָׁלַיְמָה״, ״מִדְבָּרָה״.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נחמיה אומר כלל: כל תיבה (מלה) שצריכה להבנת משמעותה שתהיה האות למ"ד בתחלתה, לפעמים הטיל לה הכתוב במקום זה את האות ה"א בסופה, ומשמעותן שווה לגמרי. ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כגון המלה "אלים" (שמות טז, א) שנקט הכתוב מאוחר יותר בלשון "אילמה" (שם טו, כז), וכן "מחנים" (מלכים א' ב, ח) — "מחנימה" (שמואל ב' יז, כד), "מצרים" — "מצרימה" (בראשית יב, י), "דבלתיים" — "דבלתימה" (במדבר לג, מו), "ירושלים" — "ירושלימה" (יחזקאל ח, ג), "מדבר" — "מדברה" (יהושע יח, יב), שכל אלה מילים שה"א בסופן פירושן כאילו היתה למ"ד בתחילתן.

וּבֵית שַׁמַּאי, דְּרַב יְהוּדָה אֲמַר רַב מְנָא לְהוּ? מִ״לְּאִיש זָר״ נָפְקָא.

ושואלים: ובית שמאי, הלכה זו של רב יהודה אמר רב שאין קידושי זר תופסים ביבמה לפני שחלצה, מנא להו [מניין להם]? ומשיבים: מ"לאיש זר" נפקא [יוצא] הדבר, שמשמעות הדברים לשיטה זו, שאין הוויה של נישואין חלה לגבי איש זר, ומן המלה "החוצה" למדים הם דבר אחר.

וּבֵית הִלֵּל נַמִי, תֵּיפּוֹק לְהוּ מִ״לְּאִיש זָר״! אִין הָכִי נַמִי ״חוּצָה״ לָמָּה לִי – לְרַבּוֹת הָאֲרוּסָה.

ושואלים: אם כן, ובית הלל נמי תיפוק להו [גם כן תצא להם] הלכה זו מ"לאיש זר"? ומשיבים: אין הכי נמי [כן הוא גם כן] ואף הם למדים מכאן. אלא אם כן המלה "חוצה" למה לי, ולמה נאמרה — לרבות את הארוסה. שאף הארוסה שעדיין לא נישאה לאח שמת והיא עדיין מחוץ לביתו — גם היא חייבת בייבום.

וְאִידָךְ: מִ״חוּצָה״ ״הַחוּצָה״ – וְאִידָךְ: ״חוּצָה״ ״הַחוּצָה״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ.

ואידך [והאחר, בית שמאי] — למדים הם הלכה זו מייתור האות, ממה שנאמר במקום "חוצה" — "החוצה". ואידך [והאחר, בית הלל] — ההבדל בין "חוצה" ל"החוצה" לא משמע להו [אינו משמיע, מלמד, להם], אינם סבורים שאפשר ללמוד מצורה לשונית זו.

רָבָא אֲמַר: טַעֲמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי, דְּאֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר.

רבא אמר: טעמייהו [טעמם] של בית שמאי אינו מן הכתוב, אלא על סמך הנחה הלכתית ידועה: שאין איסור חל על איסור, שכיון שאשה זו נאסרה על היבם עוד בחיי אחיו מדין אשת אח, לא יחול עליה עוד איסור אחות אשה או כל איסור ערוה אחר, ומתוך שאין כאן איסור ערוה, אין לפטור את צרתה.

תֵּינַח הֵיכָא דְּנָשָׂא מֵת וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא חַי – לָא אָתֵי אִיסּוּר אֲחוֹת אִשָּׁה וְחָיֵיל אַאִיסּוּר אֵשֶׁת אָח, אֶלָּא נָשָׂא חַי וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא מֵת, אֲחוֹת אִשָּׁה קָדֵים!

ומקשים: תינח היכא [נניח שדבר זה נכון במקום] שנשא קודם האח המת אחות אחת, ואחר כך נשא האח החי את אחותה, שאז אפשר לומר כי לא אתי [בא] איסור אחות אשה וחייל [וחל] על איסור אשת אח. אלא כאשר נשא האח החי אחות אחת ואחר כך נשא זה שמת אחות אחרת, הלא איסור אחות אשה קדים [קדם, הקדים]! ואם כן יש בה רק איסור זה, ולא איסור אשת אח, ותפטור איפוא את צרתה?

כֵּיוָן דְּלָא אָתֵי אִיסּוּר אֵשֶׁת אָח וְחָיֵיל אַאִיסּוּר אֲחוֹת אִשָּׁה – הָוְיָא לָהּ צָרַת עֶרְוָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה, וְשַׁרְיָא.

ומשיבים: כיון שכך, שלא אתי [בא] איסור אשת אח וחייל [וחל] על איסור אחות אשה, יש לומר שלא חל עליה כלל דין אשת אחיו, ואינה נחשבת כלל כיבמתו, והויא לה [והרי היא] הצרה, לפי זה, צרת ערוה שלא במקום מצוה, וצרה כזו שריא [מותרת] לגמרי.

״חָלְצוּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִים״ וכו׳. פְּשִׁיטָא!

שנינו במשנה: חלצו — בית שמאי פוסלים אותן מלהנשא לכהן. ושואלים: פשיטא [פשוט] שהוא כך, שאם יש בצרות מצות ייבום, אם חלצו להן — דינן כשאר חלוצות!

לְאַפּוּקֵי דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, דַּאֲמַר: בּוֹאוּ וּנְתַקֵּן לָהֶם לַצָּרוֹת שֶׁיְּהוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת – קָא מַשְׁמַע לָן דְּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִים.

ומשיבים, כי זה בא לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוחנן בן נורי, שאמר: בואו ונתקן להם לצרות של עריות שיהו חולצות ולא מתייבמות. שאם היו מתקנים תקנה קבועה כזו, היו צרות אלה נפסלות (מגזירת חכמים) אף לבית הלל כשאר חלוצות, ועל כן קא משמע לן [השמיעה לנו המשנה] שבית הלל מכשירים לגמרי, שלא תיקנו לשיטתם חליצה בצרות ערוה, ולכן אין להחשיב כלל חליצה כזו.

״נִתְיַיבְּמוּ בֵּית הִלֵּל פּוֹסְלִין״ כו׳. הָא תּוּ לָמָּה לִי? אַיְּידִי דְּתָנָא חָלְצוּ, תָּנָא נַמִי נִתְיַיבְּמוּ.

שנינו במשנה: אם נתייבמו — בית שמאי מכשירין ובית הלל פוסלין. ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי, שהרי אף דבר זה נובע ממה שאמרנו קודם לכן לגבי חליצה! ומשיבים: איידי דתנא [מתוך ששנה במשנה] מחלוקת בהלכה ביחס לחלצו, תנא נמי [שנה גם כן] ביחס לנתייבמו אף שאינו נחוץ ואפשר היה להבינו מן הענין.

תְּנַן הָתָם: מְגִילָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָׂר וּבִשְׁנֵים עָשָׂר וּבִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.

מתוך שנגענו כאן במחלוקת בית שמאי ובית הלל, ואף הוספנו דברים כיצד היו נוהגים זה בזה, דנים בשאלת המחלוקת בכללה. תנן התם [שנינו שם במשנה] במסכת מגילה: מגילה נקראת באחד עשר, או בשנים עשר, או בשלשה עשר, או בארבעה עשר, או בחמשה עשר באדר בערים המוקפות חומה, לא פחות ולא יותר. בארבעה עשר ובחמישה עשר — הוא כפי שנאמר במפורש במגילת אסתר, ואת הימים הנוספים לקריאת המגילה תיקנו חכמים עבור אנשי הכפרים שאינם בקיאים בקריאת המגילה ובאים לעיר כדי לשומעה, וכיון שממילא באים הם לעיר בימי שני וחמישי כדי לעסוק בהספקת מים ומזון לבני הכרכים, לכך תיקנו שאם יצא אחד מן התאריכים הללו ביום שני או חמישי, שייצאו בקריאתה בו ביום, כדי שלא להטריחם לבוא לעיר פעם נוספת לצורך קריאת המגילה.

אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִיקְרֵי כָּאן ״לֹא תִתְגוֹדְדוּ״ – לֹא תַּעֲשׂוּ אֲגוּדוֹת אֲגוּדוֹת! הַאי ״לֹא תִתְגוֹדְדוּ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: לֹא תַּעֲשׂוּ חַבּוּרָה עַל מֵת!

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: מדוע לא איקרי [אקרא] כאן, כלומר, לא אדון בענין זה את הכתוב "לא תתגדדו" (דברים יד, א) שפירשוהו: לא תעשו אגודות אגודות, אלא על כל ישראל להיות כיחידה אחת, ולא להיעשות חבורות חבורות הנוהגות בדרכים שונות. לפני בירור השאלה העיקרית, שואלים: הרי האי [הכתוב הזה] "לא תתגדדו" מיבעי ליה לגופיה [נצרך הוא לו לגופו של מקרא], דאמר רחמנא [שאמרה התורה] כפשט הדברים במקרא: לא תעשו חבורה כאות אבילות על מת, שהוא איסור גדידה!

אִם כֵּן לֵימָא קְרָא ״לֹא תְּגוֹדְדוּ״, מַאי ״תִּתְגוֹדְדוּ״ – שְׁמַע מִינָּהּ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא. וְאֵימָא כּוּלֵּיהּ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? אִם כֵּן לֵימָא קְרָא ״לֹא תָּגוֹדוּ״ מַאי ״לֹא תִּתְגוֹדְדוּ״ – שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

ומשיבים: אם כן שלזה בלבד היתה הכוונה, לימא קרא [שיאמר הכתוב] בלשון "לא תגדדו", מאי [מהו] לשון "לא תתגדדו" — שמע מינה להכי [למד מכאן שלכך] הוא דאתא [שבא], ללמוד מכאן גם איסור עשיית אגודות אגודות. ושואלים: אם כך אנו מפרשים, ואימא כוליה להכי [ואמור שפסוק זה כולו לכך] הוא דאתא [שבא] ולא לאסור בעשיית חבורה! ומשיבים: אם כן, לימא קרא [שיאמר הכתוב] "לא תגודו", מאי [מהו] לשון "לא תתגדדו" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], הן לעניינו כפשוטו, איסור עשיית חבורה על מת, והן לענין אגודות אגודות. פירשנו בדרך אגב את הכתוב, אך עדיין עומדים אנו בשאלתו של ריש לקיש: מדוע אין אומרים שקריאת המגילה במקומות ובזמנים שונים יש בכך משום עשיית אגודות אגודות?!

אָמַר לֵיהּ: עַד כָּאן לֹא שָׁנִיתָ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְּסָחִים עַד חֲצוֹת – עוֹשִׂין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת – אֵין עוֹשִׂין?

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: וכי עד כאן לא שנית כי במקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות היום — עושין, מקום שנהגו שלא לעשות — אין עושין. משמע שיש מקום למנהגים שונים, ואין אומרים שיש בשינוי מנהג משום "לא תתגודדו".

אָמַר לֵיהּ: אָמִינָא לָךְ אֲנָא אִיסּוּרָא, דְּאָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״לְקַיֵּים אֶת יְמֵי הַפּוּרִים בִּזְמַנֵּיהֶם״, זְמַנִּים הַרְבֵּה תִּיקְּנוּ לָהֶם חֲכָמִים, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי מִנְהָגָא!

אמר ליה [לו]: אמינא לך אנא איסורא [אומר אני לך דבר שיש בו איסור], שאסור לבני הכפרים לקרוא ביום חמישה עשר ולברך, וזאת לפי מה שאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן, נאמר: "לקים את ימי הפרים האלה בזמניהם" (אסתר ט, לא), לומר: זמנים הרבה תיקנו להם חכמים, וקבעו זאת כחובה, שאסור לסטות ממנה, שעל בני ארבעה עשר לקרוא ביומם ואינם יכולים לקרוא בחמישה עשר, ולהיפך — ואת אמרת לי מנהגא [ואתה אומר, מוכיח לי ממנהג] שאין בו איסור ממש, ובכן, איפוא, כיצד קובעים בדבר שיש בו משום איסור אגודות אגודות?!

וְהָתָם לָאו אִיסּוּרָא הָוְיָא? וְהָתְנַן: (בַּלַּיְלָה) בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין!

אמר לך ר' יוחנן: והתם לאו איסורא הויא [והאם שם בענין איסור עשיית מלאכה בערבי פסחים אין איסור]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: בלילה, כלומר, ליל ארבעה עשר בניסן, בית שמאי אוסרין לעשות בו מלאכה, ובית הלל מתירין. משמע שלשיטת בית שמאי זהו איסור גמור ובכל זאת יש העושים מלאכה ויש שאינם עושים, והרי יש בכך משום "לא תתגודדו"!

אֲמַר לֵיהּ: הָתָם הָרוֹאֶה אוֹמֵר מְלָאכָה הוּא דְּלֵית לֵיהּ. וְהָא בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִים!

אמר ליה [לו] ריש לקיש: שם אין ניכר שעושים אגודות שונות, כי התם [שם], הרואה שאדם איננו עושה מלאכה אומר: שזה שאינו עושה מלאכה בשעה זו, הרי זה משום שבדיוק מלאכה הוא דלית ליה [שאין לו], ולכן ביטול המלאכה אינו נראה כעשיית אגודות אגודות. הקשה לו ר' יוחנן: והא [והרי] בית שמאי מתירין הצרות לאחים ובית הלל אוסרים, שיש כאן ענין של איסור גמור, ובכל זאת רואים שנהגו בשני מנהגים שונים, מנהג בית שמאי ומנהג בית הלל ומדוע לא חששו ל"לא תתגודדו"?