גמ׳ מַאי גְּרִיעוּתָא דְּפוּנְדָּקִית? אָמַר רַב כָּהֲנָא: פּוּנְדָּקִית גּוֹיָה הָיְתָה, וּמְסִיחָה לְפִי תּוּמָּהּ הָיְתָה: ״זֶה מַקְלוֹ, וְזֶה תַּרְמִילוֹ, וְזֶה קֶבֶר שֶׁקְּבַרְתִּיו בּוֹ״. וְכֵן תָּנֵי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב מִנְיוּמִי בַּר חִיָּיא: פּוּנְדָּקִית גּוֹיָה הָיְתָה, וּמְסִיחָה לְפִי תּוּמָּהּ הָיְתָה: ״זֶה מַקְלוֹ, וְזֶה תַּרְמִילוֹ, וְזֶה קֶבֶר שֶׁקְּבַרְתִּיו בּוֹ״.

שנינו במשנה שלא תהא כהנת כפונדקית, ושואלים: מאי גריעותא [מה הגריעות החסרון] של פונדקית שלמדו ממנה קל וחומר לאשה אחרת? אמר רב כהנא: פונדקית זו גויה היתה, ומסיחה לפי תומה היתה, שסיפרה שמת אותו אדם, שזה מקלו וזה תרמילו, וזה קבר שקברתיו בו. וכן תני [שנה] אבא בריה [בנו] של רב מניומי בר חייא: פונדקית גויה היתה, ומסיחה לפי תומה היתה: "זה מקלו, וזה תרמילו, וזה קבר שקברתיו בו".

וְהָא ״אַיֵּה חֲבֵרֵנוּ״ קָאָמְרִי לָהּ! כֵּיוָן דַּחֲזִיתִינְהוּ בָּכְיָא. אָמְרוּ לָהּ: ״אַיֵּה חֲבֵרֵנוּ״? אָמְרָה לָהֶם: ״מֵת וּקְבַרְתִּיו״?

ושואלים: והא [והרי] "איה חברנו" קאמרי לה [אמרו לה]? משמע שלא סיפרה לפי תומה, אלא כתשובה לשאלה. ומסבירים: כיון דחזיתינהו [שראתה אותם], בכיא [בכתה]. אמרו לה: "איה חברנו"? אמרה להם: "מת וקברתיו". ואם כן תחילת ההודעה היתה מתוך בכייתה שבכתה מעצמה לפי תומה.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא לְהָעִיד עַל הָאִשָּׁה לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, אָמַר לוֹ: בְּנִי, הֵיאָךְ אַתָּה יוֹדֵעַ בְּעֵדוּת אִשָּׁה זוֹ? אָמַר: אֲנִי וְהוּא הָיִינוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ, וְרָדַף אַחֲרֵינוּ גַּיִיס, וְנִתְלָה בְּיִיחוּר שֶׁל זַיִת וּפְשָׁחוֹ, וְהֶחֱזִיר אֶת הַגַּיִיס לַאֲחוֹרָיו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה באדם אחד שבא להעיד על (בשביל) האשה שמת בעלה לפני ר' טרפון. אמר לו: "בני, היאך אתה יודע בעדות אשה זו?" אמר: "אני והוא האיש שמת היינו הולכים בדרך יחד, ולא היינו מכירים זה את זה. ורדף אחרינו גייס (איש צבא גוי) ונתלה החבר בייחור של זית ופשחו (ושברו) ונמצא בידו מקל כבד, והחזיר את הגייס לאחוריו באיום המקל.

אָמַרְתִּי לוֹ: אַרְיֵה, יִישַׁר כֹּחֲךָ! אָמַר לִי: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאַרְיֵה שְׁמִי? כָּךְ קוֹרִין אוֹתִי בְּעִירִי: יוֹחָנָן בְּרַבִּי יְהוֹנָתָן, אַרְיֵה דְּמִכְּפַר שִׁיחַיָּא. לְיָמִים חָלָה וָמֵת, וְהִשִּׂיא רַבִּי טַרְפוֹן אֶת אִשְׁתּוֹ,

לאחר מכן אמרתי לו בהתפעלות על גבורתו: אריה! יישר כחך. אמר לי: מנין אתה יודע שאריה שמי? שאכן, כך קורין אותי בעירי בכינוי זה: "יוחנן בר' יהונתן, אריה דמכפר שיחיא". ולימים חלה ומת אותו אדם, ועל ידי כך ידע מה שמו, ויכול היה להעיד עליו. והשיא ר' טרפון את אשתו בעדות זו.

וְרַבִּי טַרְפוֹן לָא בָּעֵי דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן לְהָעִיד עֵדוּת אִשָּׁה, אָמַר לוֹ: בְּנִי, הֵיאָךְ אַתָּה יוֹדֵעַ עֵדוּת זוֹ? אָמַר לוֹ: אֲנִי וְהוּא הָיִינוּ הוֹלְכִין בַּדֶּרֶךְ, וְרָדַף אַחֲרֵינוּ גַּיִיס, וְנִתְלָה בְּיִיחוּר תְּאֵנָה וּפְשָׁחוֹ, וְהֶחֱזִיר אֶת הַגַּיִיס לַאֲחוֹרָיו. אָמַרְתִּי לוֹ: יִישַׁר כֹּחֲךָ אַרְיֵה! אָמַר לִי: יָפֶה כִּוַּונְתָּ לִשְׁמִי, שֶׁכָּךְ קוֹרִין אוֹתִי בְּעִירִי: יוֹחָנָן בֶּן יוֹנָתָן אַרְיֵה דְּמִכְּפַר שִׁיחַיָא. לְיָמִים חָלָה וָמֵת.

ושואלים: וכי ר' טרפון לא בעי [אינו צריך] לדרישה וחקירה בענין זה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעשה באדם אחד שבא לפני ר' טרפון להעיד עדות אשה. אמר לו ר' טרפון: "בני, היאך אתה יודע עדות זו?" אמר לו אותו מעשה: "אני והוא היינו הולכין יחד בדרך ורדף אחרינו גייס, ונתלה בייחור תאנה ופשחו. והחזיר את הגייס לאחוריו. אמרתי לו: יישר כחך אריה! אמר לי: יפה כוונת לשמי, שכך קורין אותי בעירי: "יוחנן בן יונתן אריה דמכפר שיחיא". לימים חלה ומת.

אָמַר לוֹ: לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי יוֹחָנָן בֶּן יוֹנָתָן דְּמִכְּפַר שִׁיחַיָא אַרְיֵה? אָמַר לֵיהּ: ״לֹא, אֶלָּא כָּךְ אָמַרְתִּי לְךָ: יוֹחָנָן בֶּן יוֹנָתָן אַרְיֵה דְּמִכְּפַר שִׁיחַיָא״. וְדִקְדֵּק עָלָיו שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, וְכִיוֵּן אֶת דְּבָרָיו, וְהִשִּׂיא רַבִּי טַרְפוֹן אֶת אִשְׁתּוֹ!

אמר לו ר' טרפון כדי לבודקו: לא כך אמרת לי ששמך יוחנן בן יונתן דמכפר שיחיא הקרוי אריה? אמר ליה [לו]: לא, אלא כך אמרתי לך, שאמר לי שקוראים לו: יוחנן בן יונתן אריה דמכפר שיחיא. ודקדק עליו ר' טרפון שנים ושלשה פעמים בחקירות מעין אלה, וכיון המעיד את דבריו, והשיא ר' טרפון את אשתו. משמע מאותו מעשה עצמו שאין די בסיפור דברים בלבד, ויש צורך בחקירה!

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: אֵין בּוֹדְקִין עֵדֵי נָשִׁים בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: בּוֹדְקִין.

ומשיבים, תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין צורך שיהיו בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, אלו דברי ר' עקיבא. ר' טרפון אומר: בודקין.

וְקָמִיפַּלְגִי בִּדְרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: דְּבַר תּוֹרָה אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם״.

ומעירים, וקמיפלגי [וחלוקים הם] באותו ענין שאמר ר' חנינא. שאמר ר' חנינא: דבר תורה, כלומר, מעיקר דין תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות יש צורך לבדוק את העדים בדרישה וחקירה, וכשם שמפורש הדבר בדיני נפשות ("ודרשת וחקרת...", דברים יג, טו), כך גם בדיני ממונות, שנאמר: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב), ומכאן למדים שדרך המשפט צריכה להיות שווה בכל העניינים.

וּמַה טַּעַם אָמְרוּ דִּינֵי מָמוֹנוֹת אֵין צְרִיכִין דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה – שֶׁלֹּא תִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין.

ומה טעם אמרו חכמים שדיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה — כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. כלומר, שאם יפסלו עדים רבים בחקירות, לא ירצו אנשים להלוות כסף, מחשש שיגיעו להתדיינות בבית דין והעדים ייכשלו בחקירות, ונמצא המלווה מפסיד.

וּבְמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: כֵּיוָן דְּאִיכָּא כְּתוּבָּה לְמִשְׁקָל – כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת דָּמֵי, וּמָר סָבַר: כֵּיוָן דְּקָא שָׁרֵינַן אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא – כְּדִינֵי נְפָשׁוֹת דָּמֵי.

ובמאי קמיפלגי [ובמה, באיזה ענין נחלקו] כאן — בעדות אשה; מר [חכם זה, ר' עקיבא] סבר: כיון דאיכא [שיש] כתובה למשקל [לקחת] כשמת בעלה — כדיני ממונות דמי [נחשב] הדבר ואין צריכים בדיקה, ומר [וחכם זה, ר' טרפון] סבר: כיון דקא שרינן [שאנו מתירים] בעדות זו אשת איש לעלמא [לעולם, לכול] — כדיני נפשות דמי [נחשב] הדבר וצריך לערוך דרישה וחקירה.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה׳ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ״. הדרן עלך האשה בתרא וסליקא לה מסכת יבמות

ומסיימים את המסכת בדבר טוב: אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג), כלומר, מתוך שהבנים הם תלמידי חכמים ("למודי ה'"), הרי רב שלומם ונוסף שלום לכל העולם.