שֶׁמָּא חַבָּר הוּא. וְתַנָּא קַמָּא אַגַּב אִיצְצָא מַזְּקִי לֵיהּ.

שמא חבר הוא, שיודע קסם או תחבולה לגרום שלא יזיקוהו השרצים. והתנא קמא [הראשון] סבור שאין חוששים לכך, כי אגב איצצא [הדוחק] שהוא נופל עליהם מזקי ליה [יזיקו לו] גם אם כרגיל יכול להשתלט עליהם.

תָּנוּ רַבָּנַן: נָפַל לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ – מְעִידִין עָלָיו, לְיוֹרָה מְלֵאָה יַיִן וְשֶׁמֶן – מְעִידִין עָלָיו. מִשּׁוּם רַבִּי אַחָא אָמְרוּ: שֶׁל שֶׁמֶן – מְעִידִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַבְעִיר. שֶׁל יַיִן – אֵין מְעִידִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה. אָמְרוּ לוֹ: תְּחִלָּתוֹ מְכַבֶּה וְסוֹפוֹ מַבְעִיר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נפל לתוך כבשן האש — מעידין עליו מיד שמת. נפל ליורה רותחת מלאה יין ושמן — מעידין עליו. משום ר' אחא אמרו: אם נפל לשל שמן — מעידין עליו, מפני שהוא מבעיר, שהרי אגב הנפילה נשפך השמן מתוך היורה על האש, ובכך הוא מבעיר את האש יותר ומגדיל את רתיחת השמן. אבל אם נפל ליורה של יין — אין מעידין עליו, מפני שהוא מכבה. אמרו לו: גם יין, תחלתו מכבה וסופו מבעיר יותר. ואין להניח שהאש כבתה ויצא בשלום.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר ״מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּפַל לַבּוֹר הַגָּדוֹל״ וכו׳. תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: אֵין מַזְכִּירִין מַעֲשֵׂה נִסִּים. מַאי מַעֲשֵׂה נִסִּים? אִילֵימָא דְּלָא אָכֵיל וְלָא אִישְׁתֵּי – וְהָכְתִיב ״וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ״!

שנינו במשנה שאמר ר' מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול ויצא לאחר שלושה ימים. תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו לר' מאיר: אין מזכירין מעשה נסים. כלומר, מעשה זה נס היה, ואין להביא ממנו ראיה למה שקורה כרגיל בעולם. ושואלים: מאי [מה] מעשה נסים היה בכך? אילימא [אם תאמר] שלא אכיל [אכל] ולא אישתי [שתה] שלושה ימים — והכתיב [והרי נאמר]: "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום

אֶלָּא דְּלָא נָיֵים. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים״ – מַלְקִין אוֹתוֹ, וְיִישַׁן לְאַלְתַּר.

"(אסתר ד, טז), משמע שהדבר אפשרי! ומשיבים: אלא היה זה משום שלא ניים [ישן] במשך שלושה ימים אלה. שאמר ר' יוחנן: אדם שאמר "שבועה שלא אישן שלשה ימים" הרי זה כנשבע על דבר שאי אפשר לקיים — ומלקין אותו על שנשבע שבועת שוא, ויישן לאלתר [מיד] אם ירצה.

וְרַבִּי מֵאִיר מַאי טַעֲמָא? אֲמַר רַב כָּהֲנָא: כֵּיפֵין עַל גַּב כֵּיפֵין הָווּ. וְרַבָּנַן: דְּשֵׁישָׁא הָווּ. וְרַבִּי מֵאִיר: אִי אֶפְשָׁר דְּלָא מַסְרִיךְ וְנָיֵים פּוּרְתָּא.

ושואלים: ולר' מאיר מאי טעמא [מה הטעם]? מדוע הוא סבור שלא היה זה מעשה נס. אמר רב כהנא: כיפין על גב כיפין הוו [כיפות על גבי כיפות היו בבור] ונשען עליהן וישן. ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים — אף על פי כן, דשישא הוו [של שיש היו] ואי אפשר היה להיאחז בהם ולישון. ור' מאיר סבור: אי אפשר שלא מסריך וניים פורתא [ייאחז ויישן מעט עליהם], ולכן לא היה נס בכך.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין שֶׁנָּפְלָה לַבּוֹר הַגָּדוֹל, וּבָאוּ וְהוֹדִיעוּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. שָׁעָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁנִיָּה, אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם, שְׁלִישִׁית, אָמַר לָהֶם: עָלְתָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בבתו של נחוניא חופר־שיחין, שהיה חופר בורות מים לצורך הציבור, שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו על כך לר' חנינא בן דוסא, וביקשו שיתפלל עליה. שעה ראשונה לאחר שהודיעו אמר להם: שלום לה. שניה, אמר להם: שלום. שלישית, אמר להם: עלתה כבר מן הבור.

אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מִי הֶעֱלָךְ? אָמְרָה לוֹ: זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַּמֵּן לִי, וְזָקֵן מַנְהִיגוֹ. אָמְרוּ לוֹ: נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהֶם: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי, אֶלָּא דָּבָר שֶׁהַצַּדִּיק מִתְעַסֵּק בּוֹ – יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ?!

בסופו של דבר, כשבאה, אמר לה: בתי, מי העלך מן הבור? אמרה לו: זכר (איל) של רחלים נזדמן לי, וזקן אחד היה מנהיגו (מובילו), וזקן זה הוא שהוציא אותי. אמרו לו לר' חנינא בן דוסא: וכי נביא אתה, שיודע אתה לנבא מה קרה? אמר להם: במליצה בלשון הכתוב: "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי" (עמוס ז, יד), אלא מסברה אמרתי: דבר שהצדיק מתעסק בו לחפור בורות לרבים — יכשל בו זרעו? ובוודאי יקרה לה נס ותינצל.

אָמַר רַבִּי אַבָּא: אַף עַל פִּי כֵן מֵת בְּנוֹ בְּצָמָא, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד״ – מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם סְבִיבָיו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, רַבִּי חֲנִינָא אֲמַר: מֵהָכָא ״אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו״.

אמר ר' אבא: אף על פי כן מת בנו של ר' נחוניא חופר־שיחין בצמא ולא הגנה עליו זכות אביו שדאג לספק מים לצמאים. שנאמר: "וסביביו נשערה מאד" (תהלים נ, ג), הרי זה מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו, כלומר, הקרובים לו, כחוט השערה ("נשערה") ומענישם עונש חמור על כל חטא קטן. ר' חנינא אמר: מהכא [מכאן, מפסוק זה] הראיה לאותו רעיון — שנאמר: "אל נערץ בסוד קדשים רבה ונורא על כל סביביו" (שם פט, ח) כלומר, הקדוש ברוך הוא נורא יותר דווקא בסובבים אותו, הקרובים אליו.

מתני׳ אֲפִילּוּ שָׁמַע מִן הַנָּשִׁים אוֹמְרוֹת ״מֵת אִישׁ פְּלוֹנִי״ – דַּיּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שָׁמַע מִן הַתִּינוֹקוֹת אוֹמְרִים ״הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִין לִסְפּוֹד וְלִקְבּוֹר אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי״, בֵּין שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּין וּבֵין שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין.

אפילו שמע אדם מן הנשים שהיו אומרות "מת איש פלוני" — דיו כדי להעיד על מותו. ר' יהודה אומר: אפילו שמע מן התינוקות שהיו אומרים "הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני", אפשר לסמוך על כך. ועוד, סומכים על המספר שמת אדם בין שהוא מתכוין להעיד ולהתיר את אשת המת, ובין שאינו מתכוין אלא עושה זאת בדרך סיפור בלבד.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: בְּיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּין, וּבְגוֹי אִם הָיָה מִתְכַּוֵּין – אֵין עֵדוּתוֹ עֵדוּת.

ר' יהודה בן בבא אומר: בישראל סומכים על עדות זו אף על פי שהוא מתכוין להתיר, ובגוי אם היה מתכוין להעיד — אין עדותו עדות, שאין סומכים על עדות הגוי. ואין מקבלים דבריו אלא כאשר אינו מתכוון לשם עדות.

גמ׳ וְדִלְמָא לָא אָזְלֵי? אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל: דְּקָאָמְרִי ״הֲרֵינוּ בָּאִין מִלִּסְפּוֹד וּמִלִּקְבּוֹר אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי״.

שנינו במשנה שאפשר לסמוך על מה שהתינוקות אומרים: "הרי אנו הולכים לספוד ולקבור את איש פלוני". ושואלים: ודלמא [ושמא] לא אזלי [הלכו] כלומר, שחושבים שימות אותו אדם והולכים לספוד לו, ובסופו של דבר לא מת? אמר רב יהודה אמר שמואל: דקאמרי [שאומרים] התינוקות: "הרינו באין מלספוד ומלקבור את איש פלוני".

וְדִלְמָא קַמְצָא בְּעָלְמָא שְׁכֵיב לֵיהּ, וְאַסִּיקוּ לֵיהּ עַל שְׁמֵיהּ? דְּקָאָמְרִי: כֵּן, וְכֵן רַבָּנַן הָווּ הָתָם. כֵּן, וְכֵן סַפְדָּנֵי הָווּ הָתָם.

ושואלים: כיון שתינוקות הם, ודלמא קמצא בעלמא שכיב ליה ואסיקו ליה על שמיה [ושמא חגב בלבד ששיחקו בו מת לו והעלו אותו, וקראו לו, על שמו של אותו אדם] ועשו התינוקות משחק לויה של הספד, ואין מכאן ראיה! ומשיבים: דקאמרי [שאומרים] התינוקות: "כן וכן רבנן הוו התם. כן וכן ספדני הוו התם [כך וכך חכמים היו שם, כך וכך ספדנים היו שם] ", שוודאי הם מספרים על מאורע שהיה.

״וּבְגוֹי אִם הָיָה מִתְכַּוֵּין״ וכו׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְהַתִּיר, אֲבָל נִתְכַּוֵּין לְהָעִיד – עֵדוּתוֹ עֵדוּת. הֵיכִי יָדְעִינַן? אָמַר רַב יוֹסֵף: בָּא לְבֵית דִּין וְאָמַר ״אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת, הַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ״ – זֶהוּ נִתְכַּוֵּין לְהַתִּיר: ״מֵת״ סְתָם – זֶהוּ נִתְכַּוֵּין לְעֵדוּת.

שנינו במשנה: ובגוי, אם היה מתכוין להעיד — אין עדותו עדות, אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא שנתכוין להתיר בעדותו את האשה, אבל אם נתכוין להעיד סתם על מות אדם — עדותו עדות אף להתיר את אשתו. ושואלים: היכי ידעינן [איך אנו יודעים] מה היתה כוונתו של הגוי שהעיד? אמר רב יוסף: אם בא לבית דין ואמר: "איש פלוני מת, השיאו את אשתו" — זהו נתכוין להתיר. אם סיפר: "מת" סתם — זהו נתכוין לעדות.

אִיתְּמַר נַמִי, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְהַתִּיר, אֲבָל נִתְכַּוֵּין לְהָעִיד – עֵדוּתוֹ עֵדוּת. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּאוֹשַׁעֲיָא בְּרַבִּי, שֶׁהִתִּירָם עִם שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה זְקֵנִים? אָמַר לָהֶם: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְהַתִּיר, אֲבָל נִתְכַּוֵּין לְהָעִיד – עֵדוּתוֹ עֵדוּת, וְלֹא הוֹדוֹ לוֹ חֲכָמִים.

איתמר נמי [נאמר גם כן] בשם אמוראים אחרים, אמר ריש לקיש: לא שנו שאין מקבלים את עדות הגוי אלא כשנתכוין בדבריו להתיר את האשה, אבל אם נתכוין להעיד — עדותו עדות. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: לא כך היה מעשה באושעיא ברבי כלומר, ר' אושעיא גדול הדור שהתירם להינשא על פי עדות גויים עם שמנים וחמשה זקנים. אמר להם לזקנים: לא שנו שאין סומכים על גוי אלא שנתכוין להתיר, אבל נתכוין להעיד — עדותו עדות. ולא הודו לו חכמים לר' אושעיא בחלוקה זו, אלא אין סומכים כלל על עדות גוי.

אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי ״וּבְגוֹי אִם הָיָה מִתְכַּוֵּין – אֵין עֵדוּתוֹ עֵדוּת״ הֵיכִי מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ? בְּמֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ. כִּי הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזֵיל: ״מַאן אִיכָּא בֵּי חִיוָּאי, מַאן אִיכָּא בֵּי חִיוָּאי? שְׁכֵיב חִיוָּאי!״ וְאַנְסְבָהּ רַב יוֹסֵף לִדְבֵיתְהוּ. הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזֵיל: ״וַוי לֵיהּ לְפָרָשָׁא זְרִיזָא דַּהֲוָה בְּפוּמְבְּדִיתָא דִּשְׁכֵיב״! וְאַנְסְבָהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵימָא רָבָא, לִדְבֵיתְהוּ.

ושואלים: אלא מתניתין דקתני [משנתנו ששנה בה] ובגוי, אם היה מתכוין — אין עדותו עדות, משמע שאם לא התכוון יסמכו על דבריו, היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה אפשרות] לקבל בכל זאת את דבריו? ומשיבים: במסיח לפי תומו, כלומר, שהגוי סיפר לתומו מעשה שהיה, ולא בא כלל לשם עדות. כי ההוא דהוה קאמר ואזיל [כמו אותו גוי שהיה אומר והולך]: "מאן איכא בי [מי נמצא בביתו] של חיואי, מאן איכא בי [מי נמצא בביתו] של חיואי, רצוני לספר על כי שכיב [מת] חיואי", ואנסבה [והשיאה] רב יוסף לדביתהו [את אשתו] של חיואי על סמך דברי הגוי. וכיוצא בו ההוא דהוה קאמר ואזיל [גוי אחד שהיה אומר והולך]: "ווי ליה לפרשא זריזא דהוה [אוי לו לפרש הזריז שהיה] בפומבדיתא דשכיב [שמת] " ואנסבה [והשיאה] רב יוסף, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבא, לדביתהו [את אשתו].

הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזֵיל: ״מַאן אִיכָּא בֵּי חָסָא, טָבַע חָסָא״? אֲמַר רַב נַחְמָן: הָאֱלֹקִים! אָכְלוּ כַּוְורֵי לְחָסָא. מִדִּיבּוּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אָזְלָא דְּבֵיתְהוּ דְּחָסָא וְאִינַסְּבָא, וְלָא אָמְרוּ לָהּ וְלָא מִידֵי. אֲמַר רַב אַשִׁי: שְׁמַע מִינָּהּ, הָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה – הָנֵי מִילֵּי לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל אִי נָסֵיב – לָא מַפְּקִינַן לָהּ מִינֵּיהּ.

מסופר: ההוא דהוה קאמר ואזיל [גוי אחד שהיה אומר והולך]: "מאן איכא בי [מי נמצא בביתו] של חסא, טבע חסא!" אמר רב נחמן בלשון שבועה: האלקים! אכלו כבר כוורי [הדגים] את חסא. ומספרים: מדיבוריה [מתוך דבריו] אלה של רב נחמן, אף על פי שלא התיר בבית דין, אזלא דביתהו [הלכה אשתו] של חסא ואינסבא [ונישאה], ולא אמרו לה ולא מידי [כלום], שלא מיחו בה. אמר רב אשי: שמע מינה [למד מכאן] ממעשה זה, הא דאמור רבנן [זה שאמרו חכמים] שאם טבע במים שאין להם סוף אשתו אסורה — הני מילי [דברים אלה] שאסורה להינשא אמורים לכתחלה, אבל אי נסיב [אם נשא אותה] אדם — לא מפקינן לה מיניה [אין מוציאים אותה ממנו].

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַנְסְבָהּ רַב נַחְמָן לִדְבֵיתְהוּ. אֲמַר: חָסָא גַּבְרָא רַבָּה אִיתֵיהּ, אִם אִיתָא דִּסְלִיק – קָלָא אִית לֵיהּ לְמִילְּתָא. וְלָא הִיא, לָא שְׁנָא גַּבְרָא רַבָּה לָא שְׁנָא לָאו גַּבְרָא רַבָּה, דִּיעֲבַד – אִין, לְכַתְּחִלָּה – לָא.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שלא כך היה המעשה, אלא אנסבה [השיאה] רב נחמן לדביתהו [את אשתו של חסא], וכך אמר: חסא גברא רבה איתיה [אדם גדול הוא], אם איתא דסליק [אם אמנם עלה] מן המים — קלא אית ליה למילתא [קול יש לו לדבר] וכיון שלא נשמע זמן רב דבר בענין חסא — מן הסתם מת. ומעירים: ולא היא (אין הדבר כך), לא שנא גברא רבה לא שנא לאו גברא רבה [אינו שונה אדם גדול ואינו שונה שאינו אדם גדול], אם נישאה על פי עדות שטבע בעלה במים שאין להם סוף, דיעבד — אין [כן] לא תצא, לכתחלה — לא תינשא.

הַהוּא גּוֹי דַּהֲוָה קָאָמַר לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל: קְטוֹל אַסְפַּסְתָּא וּשְׁדֵי לְחֵיוַאי בְּשַׁבְּתָא, וְאִי לָא – קָטֵילְנָא לָךְ כִּדְקָטֵילְנָא לִפְלוֹנִי בַּר יִשְׂרָאֵל, דַּאֲמָרִי לֵיהּ: בַּשֵּׁיל לִי קְדֵירָה בְּשַׁבָּת, וְלָא בַּשֵּׁיל לִי, וּקְטִילְתֵיהּ. שָׁמְעָה דְּבֵיתְהוּ, וַאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי. שָׁהֵיתָא

מסופר: ההוא [אותו] גוי דהוה קאמר ליה [שהיה אומר לו] לאדם מישראל: קטול אספסתא ושדי לחיואי בשבתא [קצור את האספסת והטל לבהמות בשבת] ואי [ואם] לא תעשה כן — קטילנא לך כדקטילנא [אהרוג אותך כפי שהרגתי] את פלוני בר [בן] ישראל, היהודי, דאמרי ליה [שאמרתי לו]: בשיל [בשל] לי קדירה בשבת, ולא בשיל [בישל] לי, וקטילתיה [והרגתיו]. שמעה דביתהו [אשתו] של אותו אדם שנעלם, את מה שאמר הגוי, ואתאי לקמיה [ובאה לפני] אביי שיתיר אותה להינשא, על סמך דבריו של הגוי שאמר שהרג אותו. שהיתא [השהה אותה]