הִלְכְתָא, צָרַת אַיְלוֹנִית מוּתֶּרֶת, וַאֲפִילּוּ הִכִּיר בָּהּ, וַאֲפִילּוּ צָרַת בִּתּוֹ אַיְלוֹנִית.

הלכתא [הלכה היא]: צרת אילונית מותרת, ואפילו הכיר בה בעלה הראשון לפני שנשאה שהיא אילונית וקידושיו היו קידושין גמורים, מכל מקום אין מצות ייבום באילונית, אבל על צרתה אין איסור. ואפילו צרת בתו אילונית שהכיר בה, ואין אנחנו חוששים כאן משום צרת ערוה.

וְאֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי שֶׁנִּמְצְאוּ? תְּנֵי שֶׁהָיוּ. כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַחַת צָרַת מְמָאֶנֶת וְאַחַת צָרַת אַיְלוֹנִית, וְאַחַת צָרַת מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ – כּוּלָּן מוּתָּרוֹת.

ושואלים: ואלא הא דקתני [זו ששנה] "שנמצאו אילונית ", ומכאן דייקנו שיש הבדל בין הכיר בה ובין לא הכיר בה — תני [שנה] ותקן "שהיו" ולא "שנמצאו". כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אחת צרת ממאנת, ואחת צרת אילונית, ואחת צרת מחזיר גרושתו — כולן מותרות ובניגוד לשיטות אלה שאסרו אותן.

תָּנֵי רַב בֵּיבָי קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: שָׁלֹשׁ נָשִׁים מְשַׁמְּשׁוֹת בְּמוֹךְ: קְטַנָּה, מְעוּבֶּרֶת, וּמֵנִיקָה. קְטַנָּה – שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְשֶׁמָּא תָּמוּת, מְעוּבֶּרֶת – שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה עוּבָּרָהּ סַנְדָּל, מֵנִיקָה – שֶׁמָּא תִּגְמוֹל בְּנָהּ וְיָמוּת.

אגב הדיון במשנתנו במיאון, מביאים הלכה הנוגעת לענין זה מצד אחר. תני [שנה] רב ביבי קמיה [לפני] רב נחמן ברייתא זו: שלש נשים משמשות במוך (אריג רך) שהן מכניסות בצוואר הרחם, כדי שלא תתעברנה, ואף שבדרך כלל דבר זה אסור, התירו במקרים אלה, ואלו הן: קטנה, מעוברת, ומניקה. וטעמם של הדברים: קטנה — שמא תתעבר ושמא תמות בהריון או בלידה. מעוברת — שמא תגיע להריון שני ותעשה עוברה סנדל, שעובר אחד יפריע לשני וימעך אותו. מניקה — שמא תתעבר ואז ייפסק אצלה החלב, ותגמול את בנה מלינוק לפני זמנו, וימות.

וְאֵיזוֹ הִיא קְטַנָּה – מִבַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד עַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, פָּחוֹת מִכָּאן וְיָתֵר עַל כֵּן מְשַׁמֶּשֶׁת כְּדַרְכָּהּ וְהוֹלֶכֶת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת כְּדַרְכָּהּ וְהוֹלֶכֶת, וּמִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ. מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה׳״.

ואיזו היא קטנה — מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד שתים עשרה שנה ויום אחד, שיש לחשוש שמא תתעבר ותסתכן. פחות מכאן (מגיל זה) ויתר על כן — משמשת כדרכה והולכת (בלא מוך), שכן בפחות מגיל אחת עשרה ודאי לא תתעבר וביותר מגיל שתים עשרה אין בכך סיכון בריאותי, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו שלא יקרה אסון בדבר, משום שנאמר: "שמר פתאים ה'" (תהלים קטז, ב).

מִדְּקָאָמַר שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְשֶׁמָּא תָּמוּת, מִכְּלָל דְּאִיכָּא קְטַנָּה דְּמִיעַבְּרָא וְלֹא מֵתָה, אִם כֵּן מָצִינוּ חֲמוֹתוֹ מְמָאֶנֶת,

ומדייקים בלשון, מדקאמר [ממה שאמר] בברייתא שמא תתעבר ושמא תמות, מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] קטנה דמיעברא [שמתעברת] ולא מתה אף שדבר זה אינו ברור, ויש חשש סכנה. ואם כן, כיון שיש אפשרות שקטנה תתעבר ותלד, מצינו חמותו ממאנת.

וּתְנַן: אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית אוֹ שֶׁמֵּיאֲנוּ! אֵימָא: שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְתָמוּת.

שהרי אפשר שאשה תלד בת בקטנותה, ואביה יקדש את הבת הזאת לאחר בעודה תינוקת ובתוך כך תמאן האם בבעלה, וייתכן איפוא מצב של "חמות ממאנת", ותנן [והרי שנינו במשנתנו]: אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו, שכן ממאנת היא קטנה שאינה יכולה ללדת, ואם כן יש סתירה בין הברייתא למשנה! ומתרצים: אימא [אמור כך]: לא "שמא תתעבר ושמא תמות", שמלשון זו מובן לא ברור אם תמות כתוצאה מעיבורה, אלא: שמא תתעבר ותמות, שאמנם ספק אם תתעבר, אבל אם תתעבר ודאי תמות ואין איפוא במציאות קטנה יולדת.

דְּאָמַר רַבָּה בַּר לִיוָאי: גְּבוּל יֵשׁ לָהּ: קוֹדֶם הַזְּמַן הַזֶּה אֵינָהּ מִתְעַבֶּרֶת כָּל עִיקָּר, תּוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה הִיא מֵתָה וְעוּבָּרָהּ מֵת, לְאַחַר זְמַן הַזֶּה – הִיא חַיָּה וְעוּבָּרָהּ חַי.

שאמר רבה בר ליואי: גבול יש לה לילדה לענין הריון, קודם הזמן הזה לפני גיל אחת עשרה — אינה מתעברת כל עיקר, תוך הזמן הזה מגיל אחת עשרה עד שתים עשרה — היא מתה ועוברה מת, לאחר הזמן הזה משתים עשרה ומעלה — היא חיה ועוברה חי.

אִינִי? וְהָא תָּנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית אוֹ שֶׁמֵּיאֲנוּ, שֶׁכְּבָר יָלְדוּ! אֶלָּא, לְעוֹלָם – שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְשֶׁמָּא תָּמוּת. וְאֶלָּא קַשְׁיָא הָךְ!

ומקשים: איני [האמנם כן הוא]? והא תני [והרי שנה] רבה בר שמואל: אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו — שכבר ילדו. משמע שקטנה מסוגלת ללדת, שאם לא כן לא היה צריך לומר "שכבר ילדו", אלא לומר "שכבר גדלו"! אלא לעולם יש לחזור לגירסת הברייתא המקורית: שמא תתעבר ושמא תמות. ואלא קשיא הך [קשה זו] משנתנו, שלכאורה משמע מלשונה שאין דבר כזה אפשרי!

אָמַר רַב סָפְרָא: בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּסִימָנִים. וְאִית דְּאָמְרִי: בָּנִים עֲדִיפֵי מִסִּימָנִים. לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? דַּאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחוֹר, בְּבָנִים מוֹדֶה.

אמר רב ספרא: צריך לומר, בנים הרי הם כסימנים. כלומר, אשה שכבר ילדה אי אפשר לדונה עוד כקטנה, שהרי הגדרת הבוגרת נקבעת בדרך כלל על פי "סימנים" (שערות במקום הערוה), אבל אם ילדה בנים — הרי הם הוכחה לבגרות כמו הסימנים. ואית דאמרי [ויש שאומרים]: בנים עדיפי [עדיפים] מסימנים של בגרות. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם הם כמו סימנים או עדיפים מסימנים? ומשיבים: ההבדל הוא שאפילו לשיטת ר' יהודה שאמר שלא רק קטנה ממש ממאנת, אלא גם משהביאה שתי שערות, יש עוד זמן מסויים עד הזמן שירבו כל כך השערות, שירבה השער השחור על העור הלבן, מכל מקום בבנים מודה, שהם עדיפים מסימנים, ואם ילדה הריהי נחשבת גדולה, ואיננה יכולה עוד למאן.