רֵישָׁא חֲזָקָה לְיִיבּוּם וְרוּבָּא לַשּׁוּק, וַחֲזָקָה לָא עָדִיף כִּי רוּבָּא. וְאַיְיתֵי מִיעוּטָא דְּמַפִּילוֹת, סְמוֹךְ לַחֲזָקָה – וַהֲוָה לֵיהּ פַּלְגָּא וּפַלְגָּא – לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּתְיַיבֵּם.

רישא [בראש המשנה] במקרה הראשון, החזקה של אותה אשה שהיא זקוקה לייבום, ואם הולכים אחר רובא [הרוב], הרי רוב הנשים מתעברות ויולדות, ומן הסתם ילדה הצרה, והיבמה מותרת לשוק, להינשא לכל אדם. ובדרך כלל חזקה לא עדיף כי רובא [אינה עדיפה ותקפה כמו הרוב] וגדול כח הרוב מכח החזקה, והיתה צריכה להיות מותרת מיד, ואולם אייתי מיעוטא [הבא את המיעוט] של הנשים שמפילות, סמוך (צרף), לחזקה, והוה ליה פלגא ופלגא [והרי הוא כמחצה על מחצה] שגורע מכוח הרוב וכעת הוא שווה לחזקה, ולכן, לא תנשא ולא תתייבם.

סֵיפָא חֲזָקָה לַשּׁוּק וְרוּבָּא לַשּׁוּק, וְהָוֵי לֵיהּ זְכָרִים מִיעוּטָא דְּמִיעוּטָא, וּמִיעוּטָא דְּמִיעוּטָא לָא חָיֵישׁ רַבִּי מֵאִיר.

ואילו סיפא [בסוף], במקרה השני, על פי החזקה היא מותרת לשוק, שהרי לא היו לבעלה אחים מתחילה, וגם רובא [הרוב] לגבי הסיכוי שתלד החמות בן, גם הוא נוטה להתירה לשוק, שהרי ייתכן שתפיל או שתלד בת, ואם כן הוי ליה [הרי הם] הזכרים מיעוטא דמיעוטא [מיעוט שבמיעוט], כלומר, רק מיעוט כנגד שיקול של רוב וחזקה, ומיעוטא דמיעוטא [ולמיעוט שבמיעוט] לא חייש [חשש] גם ר' מאיר ומותרת להינשא.

״לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּתְיַיבֵּם״ וכו׳, וּלְעוֹלָם?

שנינו במשנה שהאשה שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים — לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע אם מעוברת היא צרתה. ושואלים: ולעולם לא תינשא ולא תתייבם, כלומר, והרי יכולה היא לחלוץ מפני הספק ולהינשא!

אָמַר זְעֵירִי: לְעַצְמָהּ – שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, לַחֲבֶרְתָּהּ – תִּשְׁעָה, וְחוֹלֶצֶת מִמַּה נַּפְשָׁךְ.

אמר זעירי: לעצמה, כדי שהיא כשלעצמה תהיה מותרת להינשא — צריכה להמתין שלשה חדשים גם אחרי שחלצה, כדין כל אשה שצריכה להמתין שלושה חודשים אחר מות בעלה לפני שנישאת לאחר, ולחברתה, מפני החשש שמא צרתה מעוברת — תמתין תשעה חודשים מפני שאם צרתה היתה מעוברת ודאי ילדה כבר, וחולצת אז ממה נפשך (לפי כל שיקול שתרצה): שאם בינתיים ילדה הצרה — הרי אינה צריכה כלל חליצה, ורשאית היא להינשא לכל מי שתרצה, ואף אם לא ילדה הצרה, ואשה זו זקוקה לייבום — הרי היא נפטרת בחליצה. ואינה יכולה לחלוץ קודם, כי חליצה כשהיבמה מעוברת — אינה פוטרת.

רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: לְעַצְמָהּ – שְׁלֹשָׁה, לַחֲבֶרְתָּהּ – לְעוֹלָם. וְתַחֲלוֹץ מִמַּה נַּפְשָׁךְ!

ר' חנינא אמר: לעצמה, כלומר, בגלל איסור של עצמה — צריכה להמתין שלשה חודשים, ואילו לחברתה צריכה להמתין לעולם, כלומר, עד שיוודע הדבר אם היה לה וולד. ושואלים: ותחלוץ ממה נפשך. כלומר, שהרי בכל מקרה שיהיה, אחרי תשעה חודשים יכולה לחלוץ!

אַבַּיֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר אָבִין אָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְהֵא וָלָד בֶּן קַיָּימָא, וְנִמְצָא אַתָּה מַצְרִיכָהּ כָּרוֹז לִכְהוּנָּה.

ומסבירים: אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין אמרי תרוייהו [אמרו שניהם]: גזירה שמא יהא ולד שנולד בן קיימא, ויתברר שהחליצה שחלצה לא היתה חליצה כלל, שהרי היתה פטורה מייבום, ונמצא שאתה מצריכה כרוז להודיע שאשה זו כשרה לכהונה, שכן אנשים לא יידעו שחליצתה אינה חליצה, ויאסרו אותה לכהונה.

וְלִיצְרְכָהּ! דִּלְמָא אִיכָּא דְּהָוֵי בַּחֲלִיצָה וְלָא הָוֵי בַּהַכְרָזָה, וְאָמְרִי: קָשָׁרוּ חֲלוּצָה לְכֹהֵן.

ושואלים: וליצרכה [ושנצריך אותה] כרוז כזה כשיתברר שהולד בן קיימא? ומשיבים: יש לחשוש דלמא איכא דהוי [שמא יש בין האנשים כזה שהיה] בזמן החליצה ולא הוי [היה] בזמן ההכרזה, וכשנישאת אותה אשה לכהן אמרי [אומרים] כמסקנה מוטעית ממה שידוע להם: קשרו [מתירים] חלוצה לכהן.

תְּנַן: ״נִיתַּן לִי בֵּן בִּמְדִינַת הַיָּם״ וְאָמְרָה: ״מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ בַּעֲלִי״ – נֶאֱמֶנֶת, ״מֵת בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ בְּנִי״ – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת.

ודנים עוד בנושא זה, תנן [שנינו במשנה], אמרה אשה: "ניתן (נולד) לי בן במדינת הים", והוסיפה ואמרה: "מת בני ואחר כך בעלי" — נאמנת. ואם אמרה: "מת בעלי ואחר כך מת בני" — אינה נאמנת על סדר אירוע הדברים, וחוששין מכל מקום לדבריה שמת בעלה בלא ולד, וחולצת ולא מתייבמת. ואומרים: אם כן, מחמת טעם זה שאמרנו לגבי כרוז לכהונה,

וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָתוּ עֵדִים וְאָמְרִי כִּדְקָאָמְרָה, וְנִמְצָא אַתָּה מַצְרִיכָהּ כָּרוֹז לִכְהוּנָּה! אָמַר רַב פַּפָּא: בִּגְרוּשָׁה. רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא אָמַר: בְּאָמְרָה: ״אֲנִי וְהוּא נַחְבֵּאנוּ בִּמְעָרָה״.

ליחוש דלמא אתו [שנחשוש שמא יבואו] לבסוף עדים ואמרי כדקאמרה [ויאמרו כמו שהיא אמרה] שכך היה סדר אירוע הדברים, ואם כן לא היתה זקוקה כלל לחליצה, ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה כדי להתירה, הואיל וחליצתה לא היה בה ממש, ובכל זאת נאמר במשנה שחולצת! אמר רב פפא: מדובר שם בגרושה שלפני שנשאה בעלה זה, נתגרשה פעם מנישואין קודמים, שבין כך ובין כך היא פסולה לכהונה. רב חייא בריה [בנו] של רב הונא אמר, באמרה [בשהיא אומרת]: "אני והוא נחבאנו לבדנו במערה" ולא היו שם עדים אחרים, וכיון שאין להניח שמא יבואו עדים לאחר מכן, חולצת.

מתני׳ שְׁתֵּי יְבָמוֹת, זוֹ אוֹמֶרֶת: ״מֵת בַּעֲלִי״ וְזוֹ אוֹמֶרֶת: ״מֵת בַּעֲלִי״ – זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ, וְזוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ.

היו שתי יבמות, נשים הנשואות לשני אחים, ובאו והעידו, זו אומרת: "מת בעלי", וזו אומרת: "מת בעלי" — אף על פי שכל אחת מהן נאמנת לגבי עצמה, וסומכים עליה שמת בעלה, מכל מקום זו אסורה להינשא מפני בעלה של זו האחרת שמא חי הוא, והיא זקוקה לו לייבום, וזו אסורה מפני בעלה של זו מאותו טעם. ואף שכל אחת מהן נאמנת לגבי מות בעלה־שלה — אין היא נאמנת להתיר את השניה, שהרי אין אשה נאמנת להעיד על גיסתה.

לָזוֹ עֵדִים וְלָזוֹ אֵין עֵדִים, אֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ עֵדִים – אֲסוּרָה, וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ עֵדִים – מוּתֶּרֶת. לָזוֹ בָּנִים וְלָזוֹ אֵין בָּנִים, אֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים – מוּתֶּרֶת, וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים – אֲסוּרָה.

אם לזו (לאחת מהן) יש עדים שמת בעלה, ולזו אין עדים, במצב כזה, את שיש לה עדים — אסורה להינשא, שהרי אין עדים על מותו של יבמה, וצריכה להמתין שמא יבוא, ואת שאין לה עדים — מותרת, שכן היא מותרת על פי עדות עצמה שמת בעלה, ואינה צריכה להמתין ליבם — שהרי כבר העידו העדים על יבמה שמת. היו לזו בנים ולזו אין בנים, את שיש לה בנים — מותרת, שהרי היא עצמה נאמנת להעיד על בעלה, וכיון שיש לה בנים אינה זקוקה ליבם, ואת שאין לה בנים — אסורה, שהרי עליה להמתין ליבם.

נִתְיַיבְּמוּ וּמֵתוּ הַיְבָמִין – אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוּתְּרוּ לַיְבָמִין – הוּתְּרוּ לְכָל אָדָם.

ולענין המקרה הראשון בשתי יבמות שהעידו כל אחת על מות בעלה, אם היו שם אחים נוספים ונתייבמו שתי אלה לאותם האחים, ומתו היבמין הללו — הרי הן שוב אסורות להנשא, שהרי החשש הראשון שמא חי יבמה של כל אחת מהן לא נסתלק עדיין. ר' אלעזר אומר: הואיל והותרו נשים אלה להינשא ליבמין, שהרי קיבלנו את דברי כל אחת מהן שמת בעלה — הותרו מאז לכל אדם, שהרי לפי צירוף דברי שתיהן מותרות הן לכל אדם.

גמ׳ תָּנָא: לָזוֹ עֵדִים וּבָנִים וְלָזוֹ לֹא עֵדִים וְלֹא בָּנִים – שְׁתֵּיהֶן מוּתָּרוֹת.

תנא [שנה החכם]: אם לזו, לאחת משתי היבמות הללו, יש עדים שמת בעלה וגם יש לה בנים, ולזו, השניה, לא עדים ולא בנים — שתיהן מותרות. שזו שיש לה בנים הלא אינה זקוקה לייבום, וזו, שאין לה בנים — יכולה לסמוך על עדי היבמה האחרת שהיבם מת.

״נִתְיַיבְּמוּ וּמֵתוּ הַיְבָמִין – אֲסוּרִין לְהִנָּשֵׂא״. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוּתְּרוּ לַיְבָמִין – הוּתְּרוּ לְכָל אָדָם.

שנינו במשנה: נתייבמו שתיהן, ומתו היבמין — אסורין (אסורות) להנשא מחמת החשש הראשון שמא עדיין הראשון חי. ר' אלעזר אומר: הואיל והותרו ליבמין — הותרו כבר לכל אדם.

בָּעֵי רָבָא: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, מִשּׁוּם דְּקָסָבַר צָרָה מְעִידָה לַחֲבֶרְתָּהּ, אוֹ דִּלְמָא מִשּׁוּם דְּהִיא לָא מְקַלְקְלָא נַפְשָׁהּ?

בעי [שאל] רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר? האם משום דקסבר [שהוא סבור] בכלל שצרה מעידה (נאמנת להעיד) לחברתה שמת בעלה, וכן כל חמש הנשים יכולות להעיד זו לזו, או דלמא [שמא] הטעם הוא משום שהיא לא מקלקלא נפשה [מקלקלת לעצמה], שאמנם היא חשודה לשקר ולומר שמת הבעל כדי לקלקל לחברתה, אבל כאשר היא בעצמה נישאת, הרי זה מוכיח שדבריה היו דברי אמת, ויש לסמוך על כך גם לגבי צרתה.

לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ?

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] על ידי בירור הטעם הזה?