תָּא שְׁמַע: אָמְרָה ״מֵת בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת חָמִי״ – תִּנָּשֵׂא וְתִטּוֹל כְּתוּבָּה, וַחֲמוֹתָהּ אֲסוּרָה. מַאי טַעֲמָא חֲמוֹתָהּ אֲסוּרָה, לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: לָא בַּעְלָהּ מָיֵית וְלָא חָמִיהָ מָיֵית, וְהָא דְּקָאָמְרָה הָכִי – לְקִלְקוּלָא לַחֲמוֹתָהּ הוּא דְּקָמִיכַוְּונָא,

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו, אמרה האשה: "מת בעלי ואחר כך מת חמי" — תנשא ותטול כתובה, וחמותה אסורה להינשא, שהרי כפי שאמרנו אינה נאמנת להעיד עבורה. ונברר: מאי טעמא [מה טעם] חמותה אסורה? לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] שמא באמת לא בעלה מיית [מת] ולא חמיה מיית [מת], והא דקאמרה הכי [וזה שהיא אומרת כך] — לקלקולא [לקלקל] לחמותה הוא דקמיכוונא [שמתכוונת], שכן

סָבְרָה: לְבָתַר שַׁעְתָּא לָא תֵּיתֵי תִּצְטָעֲרַן.

סברה [סוברת היא]: לבתר שעתא [לאחר זמן], כאשר יגיע הבעל, לא תיתי תצטערן [תבוא, תחזור, ותצער אותי], שהרי אם תסמוך החמות על עדות זו ותינשא לא תוכל עוד לחזור לבעלה, ותשתחרר הכלה מחמותה. ואם כן רואים מכאן שאנו חושדים בכלה שמשקרת לא רק לגבי יחסים שבעבר, אלא גם בדברים שעשויים להיות בעתיד. ואף לענייננו נאמר שחשודה החמות על הכלה העתידה להיות לה לאחר זמן.

דִּלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּרָגֵישׁ לָהּ צַעֲרָא.

ודוחים: דלמא שאני התם דרגיש לה צערא [שמא שונה שם שכבר הרגישה הכלה בצער], שכיון שהיתה מצערת אותה בעבר, הרי בשל אותו צער היא חשודה לשקר, מה שאין כן בחמותה הבאה לאחר מכן — שאין חוששים לכך, ואם כן אין פתרון לשאלה.

מתני׳ עֵד אוֹמֵר: ״מֵת״, וְנִשֵּׂאת, וּבָא אֶחָד וְאָמַר: ״לֹא מֵת״ – הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. עֵד אוֹמֵר: ״מֵת״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״לֹא מֵת״, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת – תֵּצֵא. שְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״מֵת״ וְעֵד אוֹמֵר: ״לֹא מֵת״, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת – תִּנָּשֵׂא.

עד אומר: "מת האיש ", ונשאת אשתו על פי עדות זאת, ובא עד אחד ואמר: "לא מת" — הרי זו לא תצא מבעלה החדש על פי עדות זו. עד אחד אומר: "מת הבעל ", ושנים אומרים: "לא מת" — אף על פי שנשאת על פי עדות הראשון, תצא. שנים אומרים: "מת", ועד אחד אומר: "לא מת" — הרי סומכים על השניים, ואף על פי שלא נשאת, תנשא, אם רצונה בכך.

גמ׳ טַעֲמָא – דְּנִשֵּׂאת, הָא לָא נִשֵּׂאת – לֹא תִּנָּשֵׂא, וְהָאָמַר עוּלָּא: כֹּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם!

ומדייקים: טעמא [הטעם דווקא] משום דנשאת [שנישאה כבר], הא [הרי אם] עדיין לא נשאת ובינתיים בא עד שני ומכחיש את דברי הראשון — לא תנשא. ושואלים: והאמר [והרי אמר] עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד — הרי עדותו נחשבת כאילו היו כאן שנים ועדותו מתקבלת כהוכחה מלאה. ואם כן העד שבא והעיד להיפך הוא רק אחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ותינשא גם לכתחילה?

הָכִי קָאָמַר: עֵד אֶחָד אוֹמֵר: ״מֵת״, וְהִתִּירוּהָ לְהִנָּשֵׂא, וּבָא אֶחָד וְאָמַר: ״לֹא מֵת״ – לֹא תֵּצֵא מֵהֶיתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן.

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] כך צריך להבין את המשנה: עד אחד אומר: "מת", והתירוה להנשא על פיו, ובא אחד ואמר: "לא מת" — לא תצא, וכוונתו: לא תצא מהיתירה הראשון, שעדיין היא בהיתרה הראשון ומותר לה להינשא לכתחילה.

״עֵד אוֹמֵר: מֵת״. פְּשִׁיטָא, דְּאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם! לֹא צְרִיכָא, בִּפְסוּלֵי עֵדוּת, וּכִדְרַבִּי נְחֶמְיָה.

שנינו במשנה: עד אחד אומר: "מת" ובאים שניים ואומרים "לא מת" — תצא. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי אין דבריו של עד אחד מועילים במקום (כנגד) שנים! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא בפסולי עדות, כלומר, השניים לא היו עדים כשרים אלא פסולי עדות, ומקבלים את דבריהם בעדות אשה כדי להכחיש את העד הראשון. וכדברי ר' נחמיה,

דְּתַנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד – הַלֵּךְ אַחַר רוֹב דֵּעוֹת, וְעָשׂוּ שְׁתֵּי נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד כִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה לדברי עד אחד — הלך בענין זה אחר רוב דעות, אפילו הם פסולים, ועשו עדות שתי נשים באיש אחד (כנגד איש אחד) כמו עדות שני אנשים באיש אחד ומבטלת עדות השניים את העדות הראשונה. ולכן היה צריך לומר לנו שאף שהיה בראשונה עד אחד כשר — עדותו מתבטלת על פי דברי שני העדים הפסולים שהכחישוהו.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כָּל הֵיכָא דַּאֲתָא עֵד אֶחָד כָּשֵׁר מֵעִיקָּרָא – אֲפִילּוּ מֵאָה נָשִׁים כְּעֵד אֶחָד דָּמְיָין. אֶלָּא כְּגוֹן דַּאֲתַאי אִשָּׁה מֵעִיקָּרָא,

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כך: כל היכא דאתא [מקום שבא] עד אחד כשר מעיקרא [מתחילה] והעיד שמת — אפילו מאה נשים המכחישות אותו כעד אחד דמיין [הן נחשבות] ואינן יכולות לבטל עדותו, אלא כאן מדובר כגון דאתאי [שבאה] אשה מעיקרא [מתחילה] ועל עדותה סמכו להתיר, ואחר כך באו שתי נשים והכחישו אותה.

וְתָרְצָהּ לִדְרַבִּי נְחֶמְיָה הָכִי: רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד – הַלֵּךְ אַחַר רוֹב דֵּעוֹת, וְעָשׂוּ שְׁתֵּי נָשִׁים בְּאִשָּׁה אַחַת כִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד, אֲבָל שְׁתֵּי נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד – כְּפַלְגָּא וּפַלְגָּא דָּמֵי.

ותרצה [ותקן, ישב] את דברי ר' נחמיה הכי [כך], ר' נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד, כגון בעדות אשה — הלך אחר רוב דעות, ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד. אבל שתי נשים באיש אחד — כפלגא ופלגא דמי [כמחצה ומחצה נחשבים] שאין יתרון לעדות שתי נשים על עדות איש אחד שנחשב כשניים בעדות אשה.

״שְׁנַיִם אוֹמְרִים: מֵת״ וכו׳ מַאי קָמַשְׁמַע לָן, בִּפְסוּלֵי עֵדוּת וּכִדְרַבִּי נְחֶמְיָה, דְּאָזֵיל בָּתַר רוֹב דֵּעוֹת – הַיְינוּ הָךְ!

שנינו במשנה: שנים אומרים "מת" ועד אחד אומר "לא מת", אף שלא נישאת עדיין — תינשא. ושואלים: מאי קמשמע לן [מה השמיע לנו] בכך? אם תאמר שמדובר גם פה בפסולי עדות, ששתי נשים אמרו שמת, וכדברי ר' נחמיה דאזיל [שהולך] בתר [אחרי] רוב דעות, אם כן היינו הך [הוא הוא] וכבר למדנו דבר זה בפיסקה הקודמת!

מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי אָזְלִינַן בָּתַר רוֹב דֵּעוֹת לְחוּמְרָא, אֲבָל לְקוּלָּא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ותחלק כך: כי אזלינן בתר [כאשר אנו הולכים אחר] רוב דעות, הרי זה דווקא לחומרא [להחמיר], אבל לקולא [להקל] להתיר לה להינשא על פיהם — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מחלקים בכך, והולכים אחר רוב דעות בין להחמיר ובין להקל.

מתני׳ אַחַת אוֹמֶרֶת: ״מֵת״, וְאַחַת אוֹמֶרֶת: ״לֹא מֵת״, זוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת: ״מֵת״ – תִּנָּשֵׂא, וְתִטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ. וְזוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת: ״לֹא מֵת״ – לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ.

באו שתי נשים שהיו נשואות לאיש אחד, אחת מהן אומרת: "מת הבעל ", ואחת אומרת "לא מת" — זו שאומרת "מת", תנשא על סמך עדות עצמה ותטול כתובתה, וזו שאומרת "לא מת" — לא תנשא ולא תטול כתובתה.

אַחַת אוֹמֶרֶת: ״מֵת״ וְאַחַת אוֹמֶרֶת: ״נֶהֱרַג״, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל וּמַכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִנָּשְׂאוּ. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: הוֹאִיל וְזוֹ וְזוֹ מוֹדוֹת שֶׁאֵין קַיָּים – יִנָּשְׂאוּ. עֵד אוֹמֵר: ״מֵת״ וְעֵד אוֹמֵר: ״לֹא מֵת״,

אחת אומרת "מת כדרכו " ואחת אומרת "נהרג", ר' מאיר אומר: הואיל ומכחישות זו את זו — הרי אלו לא ינשאו, ר' יהודה ור' שמעון אומרים: הואיל וזו וזו מודות שאין הבעל קיים, אף שהן חלוקות בסיפור המעשה — ינשאו. עד אחד אומר "מת" ועד אחד אומר "לא מת",