וְחָזִינְהוּ לְאַלְתַּר, וְקָאָמְרִי סִימָנִין, דְּלָאו עֲלַיְיהוּ סָמְכִינַן – אֶלָּא אַסִּימָנִים.

וחזינהו לאלתר [וראינו אותם מיד] כשהעלום, וקאמרי סימנין [ואמרו הנשים סימנים] שהיו באנשים אלה, דלאו עלייהו סמכינן [שבאופן כזה לא עליהן אנו סומכים], אלא על הסימנים.

הַהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד שׁוּמְשְׁמֵי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי שׁוּמְשְׁמֵי! אֲמַר לֵיהּ: שְׁקִילְתִּינְהוּ. וְהָא כֵּן וְכֵן הָוְיָין, וּבְחָבִיתָא רַמְיָין! אָמַר לֵיהּ: דִּידָךְ – שְׁקַלְתִּינְהוּ, וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ.

מסופר: ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה [אדם אחד שהפקיד שומשומים אצל חבירו], אמר ליה [לו] לאחר זמן: הב ליה שומשמי [תן לו, לי, את השומשומים]. אמר ליה [לו]: שקילתינהו [לקחת אותם]. אמר לו המפקיד: והא כן וכן הויין [והרי כך וכך בכמות היו], ובחביתא רמיין [ובחבית הם מונחים] וצא ובדוק, וראה שכך הוא. אמר ליה [לו] השומר: דידך [את השומשומים שלך] — שקלתינהו [לקחת אותם], והני [ואלה] הנמצאים בחבית אצלי — אחריני נינהו [אחרים הם]. ובא הדבר לפני חכמים, לשאול מה הדין.

סָבַר רַב חִסְדָּא לְמֵימַר: הַיְינוּ שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים, וְלָא אָמְרִינַן הָנָךְ אָזְלוּ לְעָלְמָא וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ.

סבר רב חסדא למימר [לומר]: היינו [זה הוא] מקרה הדומה למקרה למעלה בשני תלמידי חכמים שטבעו, ואמרו עליהם סימנים, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים]: הנך אזלו לעלמא, והני אחריני נינהו [אלה הלכו להם לעולם, ואלה שצפו ועלו אחרים הם], וגם כאן, אפשר לסמוך על הסימנים שנתן המפקיד, ואין לומר ששומשומים אלה אחרים הם.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִי דָּמֵי? הָתָם קָאָמְרִי סִימָנִים, הָכָא – שׁוּמְשְׁמֵי מַאי סִימָנָא אִית לְהוּ? וּדְקָאָמַר כֵּן וְכֵן הָוְיָין – אֵימַר חוּשְׁבְּנָא אִיתְרְמִי.

אמר ליה [לו] רבא: מי דמי [האם דומה] הדבר? התם קאמרי [שם אומרים הם] סימנים על האנשים, הכא שומשמי מאי סימנא אית להו [כאן, לשומשומים עצמם מה, איזה, סימן יש להם בגופם]? ודקאמר "כן וכן הויין" [ומה שאמר "כך וכך היו" בכמות] — אימר חושבנא איתרמי [אמור שחשבון הזדמן] ובמקרה הזדמן שהיתה כמות כזו גם בפעם שניה, ואין הוכחה שבאמת אותם שומשומים שלו הם.

אָמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב אַשִׁי: וּמִי חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא פִּינָּן? וְהָתְנַן: מָצָא כְּלִי וְכָתוּב עָלָיו קוֹ״ף – קָרְבָּן, מֵ״ם – מַעֲשֵׂר, דָּלֶ״ת – דִּמּוּעַ, טֵי״ת – טֶבֶל, תָּי״ו – תְּרוּמָה. שֶׁבִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה הָיוּ כּוֹתְבִין תָּי״ו תַּחַת תְּרוּמָה.

בהמשך לאותו דיון, אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בר [בנו] של רב חסדא לרב אשי: ומי חיישינן [והאם חוששים אנו] בדברים האלה שמא פינן (פינה אותם ממקומם)? והתנן [והרי שנינו במשנה], מצא כלי וכתוב עליו קו"ף — יש לומר שכל הנמצא בכלי, כגון כסף, היה מיועד לצורך קרבן, היה רשום עליו מ"ם — הרי הוא מעשר, דל"ת — הוא דמוע, תערובת של תרומה בחולין, טי"ת — הרי הוא טבל, תי"ו — תרומה. שבשעת הסכנה שגזרו גזירות שמד על ישראל היו כותבין תי"ו תחת (במקום) תרומה, ולא כתבו במפורש, ואין חוששים שמא פינו את התרומה מהכלי למקום אחר!

אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: וְלָא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא פִּינָּן? אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מָצָא חָבִית וְכָתוּב עָלֶיהָ תְּרוּמָה – הֲרֵי אֵלּוּ חוּלִּין, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אֶשְׁתָּקַד הֲוָה מָלֵא תְּרוּמָה, וּפִינָּה.

כנגד טענה זו אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ולא חיישינן [והאם אין אנו חוששים] שמא פינן? — אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה משנה, ר' יוסי אומר: אפילו מצא חבית וכתוב עליה במפורש תרומה — הרי אלו חולין, שאני אומר: אשתקד (בשנה שעברה) הוה [היה] מלא תרומה, ופינה את התרומה והכניס דבר שאיננו תרומה, הרי מכאן ראיה שאנו כן חוששים!

אֶלָּא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא פִּינָּן, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי; מָר סָבַר: אִם אִיתָא דְּפִינָּהוּ – מִיכְפַּר הֲוָה כָּפַר, וְאִידָךְ: אֵימַר אִישְׁתַּלּוּיֵי אִישְׁתְּלֵי, אִי נַמִי: לְפָנַחְיָא שְׁבַקֵיהּ.

אלא כך יש לומר: דכולי עלמא חיישינן [לדעת הכל חוששים אנו] שמא פינן, והכא בהא קמיפלגי [וכאן, באותם כלים, בזה הם חלוקים]: מר [חכם זה, חכמים] סבר: אם איתא [יש], אם אמנם, דפינהו [שפינה את התרומה] — מיכפר הוה כפר [היה מוחק את הכתובת]. ואידך [והאחר, ר' יוסי], סבור: אימר אישתלויי אישתלי [אמור ששכח] לעשות כך. אי נמי, לפנחיא שבקיה [או גם כן טעם אחר — להצלה הניח את הכתובת] שלא יבואו בני אדם לקחת את מה שיש בכלי, כי יחשבו שתרומה היא.

יִצְחָק רֵישׁ גָּלוּתָא בַּר אַחְתֵּיהּ דְּרַב בֵּיבָי הֲוָה קָאָזֵיל מִקּוֹרְטְבָא לְאַסְפַּמְיָא וּשְׁכִיב. שָׁלְחוּ מֵהָתָם: יִצְחָק רֵישׁ גָּלוּתָא בַּר אַחְתֵּיהּ דְּרַב בֵּיבָי הֲוָה קָאָזֵיל מִקּוֹרְטְבָא לְאַסְפַּמְיָא וּשְׁכִיב. מִי חָיְישִׁינַן לִתְרֵי יִצְחָק, אוֹ לָא? אַבַּיֵי אֲמַר: חָיְישִׁינַן, רָבָא אֲמַר: לָא חָיְישִׁינַן.

אגב השאלות הללו בדיני התרת אשה מספרים: יצחק ריש גלותא [ראש הגולה], בר אחתיה [בן אחותו] של רב ביבי, הוה קאזיל [היה הולך] מקרטבא לאספמיא [לספרד], ושכיב [ומת] בדרך. שלחו מהתם [משם, מספרד] הודעה זו: יצחק ריש גלותא [ראש הגולה], בר אחתיה [בן אחותו] של רב ביבי, הוה קאזיל [היה הולך] מקרטבא לאספמיא [לספרד] ושכיב [ומת]. והתעוררה השאלה: מי חיישינן לתרי [האם חוששים אנחנו לשני] יצחק, או לא? כלומר, שמא יש עוד אדם אחר בשם זה, ואין בזהות שמותיהם משום סימנים מובהקים. אביי אמר: חיישינן [חוששים אנו]. רבא אמר: לא חיישינן [אין אנו חוששים].

אֲמַר אַבַּיֵי: מְנָא אָמִינָא לָהּ – דְּהַהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתַּכַּח בִּנְהַרְדְּעָא, וּכְתִיב: בְּצַד קְלוֹנְיָא מָתָא, אֲנָא אַנְדְּרוֹלִינַאי נְהַרְדְּעָא פְּטָרִית וּתְרָכֵית יַת פְּלוֹנִית אִנְתְּתִי. וּשְׁלָחָהּ אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה, וְשָׁלַח לֵיהּ: תִּיבָּדֵק נְהַרְדְּעָא כּוּלָּהּ.

אמר אביי: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה] סברה שחוששים לכך, דההוא גיטא דאשתכח [שגט אחד נמצא] בעיר נהרדעא וכתיב [והיה כתוב בו]: בצד קלוניא מתא [העיר] אנא [אני] אנדרולינאי איש נהרדעא פטרית ותרכית ית [פטרתי ושלחתי וגרשתי את] פלונית אנתתי [אשתי], ואשת אנדרולינאי ביקשה שיתירו לה להינשא על פי גט זה, ולא ידעו אם הוא האיש שנתן את הגט, או שמא יש אדם אחר בשם זה. ושלחה, את השאלה הזו, אבוה [אביו] של שמואל לקמיה [לפני] ר' יהודה נשיאה [הנשיא] לארץ ישראל לדעת מה ההלכה. ושלח ליה [לו]: תיבדק נהרדעא כולה אם יש אדם נוסף בשם זה. משמע שחוששים שמא יש אדם נוסף בשם זה, וכן צריך לעשות במעשה של אותו יצחק.

וְרָבָא אֲמַר: אִם אִיתָא – יִבָּדֵק כָּל הָעוֹלָם מִיבָּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל הוּא דְּשָׁלַח הָכִי.

ורבא אמר: אין להביא מכאן ראיה, שכן אם איתא [יש מקום] לחשוש שזה שכתב את הגט, אחר הוא, וחוששים לאדם נוסף באותו שם — יבדק כל העולם מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שמא יש בעולם אדם אחר שנקרא באותו שם?! אלא באמת לא היה מקום לחשוש כלל, ומדוע שלח לו שתיבדק נהרדעא — משום כבודו דאבוה [של אביו] של שמואל הוא ששלח הכי [כך], שלא רצה לכתוב במפורש ששאל דבר שאינו צריך, ולכן כתב באופן הנשמע כאילו הוא מסכים במקצת לחשש זה.

אֲמַר רָבָא: מְנָא אָמִינָא לָהּ – דְּהָנְהוּ תְּרֵי שְׁטָרֵי דְּנָפְקִי בִּמְחוֹזָא, וּכְתִיב בְּהוּ: חֲבַי בַּר נַנַאי וְנַנַאי בַּר חֲבַי, וְאַגְבֵּי בְּהוּ רָבָא בַּר אֲבוּהּ זוּזֵי. וְהָא חֲבַי בַּר נַנַאי וְנַנַאי בַּר חֲבַי בִּמְחוֹזָא שְׁכִיחִי טוּבָא. וְאַבַּיֵי,

אמר רבא: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה, את דעתי] שאין חוששים לשניים ששמותיהם שווים — דהנהו תרי שטרי דנפקי [שאותם שני שטרות שיצאו] בעיר מחוזא וכתיב בהו [והיו כתובים בהם] השמות: חבי בר ננאי וננאי בר חבי. ואגבי בהו [והגבה בהם] רבא בר אבוה זוזי [זוזים, כספים] ולא חשש שמא של אחרים הם. והא [והרי] השמות חבי בר ננאי וננאי בר חבי בעיר מחוזא שכיחי טובא [מצויים הרבה], ובוודאי יש אנשים אחרים בעלי שם זה, ובכל זאת אין אנו חוששים לכך. ושואלים: ואביי, מה משיב הוא על הוכחה זו?