menu
small logo

חזור

יבמות

דף קטו.

וְחָזִינְהוּ לְאַלְתַּר, וְקָאָמְרִי סִימָנִין, דְּלָאו עֲלַיְיהוּ סָמְכִינַן – אֶלָּא אַסִּימָנִים.

וחזינהו לאלתר [וראינו אותם מיד] כשהעלום, וקאמרי סימנין [ואמרו הנשים סימנים] שהיו באנשים אלה, דלאו עלייהו סמכינן באופן כזה לא עליהן אנו סומכים], אלא על הסימנים.

רש"י

מים שאין להם סוף מפרש בפ' בתרא (לקמן יבמות קכא.) כל שעומד ואין רואה מארבע רוחותיו:

אשתו אסורה ואע"פ שיש עדים כשרים שטבע שמא צף מתחת המים ויצא:

תוספות

וחזינהו לאלתר פי' לאלתר שהעלום מן המים אבל אם שהו במים הרבה אין לחוש דמיא מצמת צמתי כי ליתא למכה כדאמר בפ' בתרא (לקמן יבמות קכא.) אבל כששוהה אחר העלאה מיתפח תפח:

וקאמרי סימנים אבל על ידי טביעת עין אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהן של אלו אבל מה שפי' בקונט' דמים משנים צורת הפנים אין נראה דהא אמרי' לקמן בפרק בתרא (שם) דמיא מצמת צמתי היכא דליכא מכה ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימנים מובהקים דהוו דאורייתא כדאמרינן באלו מציאות (ב"מ דף כז: ושם) אי נמי מהני ע"פ טביעות עינא. ר"י:

וקאמרי סימנים פי' רבינו חננאל ש"מ דאשה ועד אחד בספינה שטבעה ואמרו מת לא מהני וכל שכן עובד כוכבים אפי' מסיח לפי תומו ותימה היאך משיאין נשי בני אדם שטבעו על ידי טביעת עין בלא שום הכרת סימנים ושמא איירי כשנשחתה קצת צורת פניהם דאכלום כוורי ולא נשאר אלא מה ששנו במשנה בפ' בתרא (לקמן יבמות קכ.) וכן מפרש רבינו תם לקמן גבי אין מעידין אלא עד ג' ימים שכשנשחתה צורת פניו מיירי כמו שמפרש במשנה אבל אם צורת פניו שלימה שריא אפי' אחר כמה ימים:

הַהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד שׁוּמְשְׁמֵי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי שׁוּמְשְׁמֵי! אֲמַר לֵיהּ: שְׁקִילְתִּינְהוּ. וְהָא כֵּן וְכֵן הָוְיָין, וּבְחָבִיתָא רַמְיָין! אָמַר לֵיהּ: דִּידָךְ – שְׁקַלְתִּינְהוּ, וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ.

מסופר: ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה [אדם אחד שהפקיד שומשומים אצל חבירו], אמר ליה [לו] לאחר זמן: הב ליה שומשמי [תן לו, לי, את השומשומים]. אמר ליה [לו]: שקילתינהו [לקחת אותם]. אמר לו המפקיד: והא כן וכן הויין [והרי כך וכך בכמות היו], ובחביתא רמיין [ובחבית הם מונחים] וצא ובדוק, וראה שכך הוא. אמר ליה [לו] השומר: דידך [את השומשומים שלך] — שקלתינהו [לקחת אותם], והני [ואלה] הנמצאים בחבית אצלי — אחריני נינהו [אחרים הם]. ובא הדבר לפני חכמים, לשאול מה הדין.

רש"י

וקאמרי סימנים דאי לאו סימנים חיישינן דלמא אחרים נינהו לפי שהמים משנים צורת הפנים ואין ניכר כל כך:

תוספות

וכן הויין ובחביתא רמיין אר"י דאיירי בהפקיד אצלו בעדים ולכך היה נוטל בסימן מובהק דאי ליכא עדים מה מועיל הסימן יכול לומר לקוחין הן בידי וכן הא דאמר פרק איזהו נשך (ב"מ דף ע. ושם) הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו חזינא איניש דאית ליה דהבא פריכא כו' ודוקא דהבא פריכא אבל כלים לא דלמא אפקדינהו גביה ויהיב סימנא ושקיל להו ומיהו קשה דאמר בהכותב (כתובות דף פה: ושם) גבי כסא דכספא דאפקידו בי חסא שכיב חסא ולא פקיד כו' עד ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל לביתיה אבל רגיל דעייל לביתיה אימר איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא ומשמע דאיירי שלא הפקיד זה בעדים ואפ"ה קאמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד ועוד הא קיהיב סימנא ומה מועיל הסימן כיון שלא הפקיד אצלו בעדים וי"ל ששני הטעמים מצריך דלא אמיד וקא יהיב סימנא ואם תאמר אם כן בספ"ק דכתובות (דף יג:) גבי ארוס וארוסתו דקאמר רב יוסף חדא דהא קא מודי ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל ואמר ליה אביי ובהא כי לא מודי מי מכשר רבן גמליאל ומאי קושיא דלמא רב יוסף מצריך שני הטעמים וי"ל דאי טעמא דהא קא מודי לא מהני לחודיה לא מהני נמי מאי דהלכה כרבן גמליאל כיון דלא מכשר רבן גמליאל אלא ברוב כשרים אצלה והכא כולן פסולין לבד מארוס ולהכי פריך כי לא מודי פירוש כי לא מהני טעמא דמודי לחודיה מי מהני בהדיה טעמא דהלכה כר"ג כו':

סָבַר רַב חִסְדָּא לְמֵימַר: הַיְינוּ שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים, וְלָא אָמְרִינַן הָנָךְ אָזְלוּ לְעָלְמָא וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ.

סבר רב חסדא למימר [לומר]: היינו [זה הוא] מקרה הדומה למקרה למעלה בשני תלמידי חכמים שטבעו, ואמרו עליהם סימנים, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים]: הנך אזלו לעלמא, והני אחריני נינהו [אלה הלכו להם לעולם, ואלה שצפו ועלו אחרים הם], וגם כאן, אפשר לסמוך על הסימנים שנתן המפקיד, ואין לומר ששומשומים אלה אחרים הם.

רש"י

שקלתינהו כבר החזרתים לך:

אמר ליה מפקיד:

והא כן וכן הויין כך וכך סאין היו:

ובחביתא רמיין ועדיין הן אצלך בחבית צא ובדוק בה תמצא כחשבוני:

אמר ליה דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו ושלי הם:

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִי דָּמֵי? הָתָם קָאָמְרִי סִימָנִים, הָכָא – שׁוּמְשְׁמֵי מַאי סִימָנָא אִית לְהוּ? וּדְקָאָמַר כֵּן וְכֵן הָוְיָין – אֵימַר חוּשְׁבְּנָא אִיתְרְמִי.

אמר ליה [לו] רבא: מי דמי [האם דומה] הדבר? התם קאמרי [שם אומרים הם] סימנים על האנשים, הכא שומשמי מאי סימנא אית להו [כאן, לשומשומים עצמם מה, איזה, סימן יש להם בגופם]? ודקאמר "כן וכן הויין" מה שאמר "כך וכך היו" בכמות]אימר חושבנא איתרמי [אמור שחשבון הזדמן] ובמקרה הזדמן שהיתה כמות כזו גם בפעם שניה, ואין הוכחה שבאמת אותם שומשומים שלו הם.

רש"י

היינו שני ת"ח דתניא לעיל והשיא רבי את נשותיהן על פי נשים ותרצינן דאמרי סימני ולא אמרינן אחריני נינהו וסימנים הכי איתרמו:

תוספות

אתרמויי אתרמי ליה הכא משמע דמנין ומדה לא הוי סימן והא דאמר באלו מציאות (ב"מ דף כג:) מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן התם מיירי בענין שאין דרך בני אדם להצניע אבל הכא דרך בני אדם להצניע במדה זו:

אָמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב אַשִׁי: וּמִי חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא פִּינָּן? וְהָתְנַן: מָצָא כְּלִי וְכָתוּב עָלָיו קוֹ״ף – קָרְבָּן, מֵ״ם – מַעֲשֵׂר, דָּלֶ״ת – דִּמּוּעַ, טֵי״ת – טֶבֶל, תָּי״ו – תְּרוּמָה. שֶׁבִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה הָיוּ כּוֹתְבִין תָּי״ו תַּחַת תְּרוּמָה.

בהמשך לאותו דיון, אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בר [בנו] של רב חסדא לרב אשי: ומי חיישינן [והאם חוששים אנו] בדברים האלה שמא פינן (פינה אותם ממקומם)? והתנן [והרי שנינו במשנה], מצא כלי וכתוב עליו קו"ף — יש לומר שכל הנמצא בכלי, כגון כסף, היה מיועד לצורך קרבן, היה רשום עליו מ"ם — הרי הוא מעשר, דל"ת — הוא דמוע, תערובת של תרומה בחולין, טי"ת — הרי הוא טבל, תי"ו — תרומה. שבשעת הסכנה שגזרו גזירות שמד על ישראל היו כותבין תי"ו תחת (במקום) תרומה, ולא כתבו במפורש, ואין חוששים שמא פינו את התרומה מהכלי למקום אחר!

רש"י

חושבנא איכא למימר דמתרמי:

תוספות

ומי חיישינן שמא פינן תימה מאי קשיא היא מהאי דהא בממונא יש לחוש לעולם שמא פינן ולא נפיק ממונא מחזקתיה וי"ל דנראה לו לדמות כיון דרגילות לפנותם ואפי' הכי לא חיישינן שמא פינן לענין ממונא נמי מפקינן ליה מחזקה כיון דלא חיישינן אע"ג דרגילות הוא:

אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: וְלָא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא פִּינָּן? אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מָצָא חָבִית וְכָתוּב עָלֶיהָ תְּרוּמָה – הֲרֵי אֵלּוּ חוּלִּין, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אֶשְׁתָּקַד הֲוָה מָלֵא תְּרוּמָה, וּפִינָּה.

כנגד טענה זו אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ולא חיישינן האם אין אנו חוששים] שמא פינן? — אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה משנה, ר' יוסי אומר: אפילו מצא חבית וכתוב עליה במפורש תרומה — הרי אלו חולין, שאני אומר: אשתקד (בשנה שעברה) הוה [היה] מלא תרומה, ופינה את התרומה והכניס דבר שאיננו תרומה, הרי מכאן ראיה שאנו כן חוששים!

רש"י

ומי חיישינן שמא פינן היכא דסימנא קמא איתא קמן:

קרבן הקדש:

דימוע חולין ותרומה שנתערבו ואין נאכל אלא לכהן:

הסכנה שגזרו שלא לקיים מצות אלמא לא אמרינן שמא פינו אותה תבואה שנתן בה בכתיבת אות זה ואלו אחרים:

אֶלָּא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא פִּינָּן, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי; מָר סָבַר: אִם אִיתָא דְּפִינָּהוּ – מִיכְפַּר הֲוָה כָּפַר, וְאִידָךְ: אֵימַר אִישְׁתַּלּוּיֵי אִישְׁתְּלֵי, אִי נַמִי: לְפָנַחְיָא שְׁבַקֵיהּ.

אלא כך יש לומר: דכולי עלמא חיישינן [לדעת הכל חוששים אנו] שמא פינן, והכא בהא קמיפלגי [וכאן, באותם כלים, בזה הם חלוקים]: מר [חכם זה, חכמים] סבר: אם איתא [יש], אם אמנם, דפינהו [שפינה את התרומה] — מיכפר הוה כפר [היה מוחק את הכתובת]. ואידך [והאחר, ר' יוסי], סבור: אימר אישתלויי אישתלי [אמור ששכח] לעשות כך. אי נמי, לפנחיא שבקיה [או גם כן טעם אחר — להצלה הניח את הכתובת] שלא יבואו בני אדם לקחת את מה שיש בכלי, כי יחשבו שתרומה היא.

רש"י

הרי אלו חולין דאזלינן בתר רובא:

תוספות

אימור אישתלויי אישתלי פי' רבינו חננאל בירושלמי דמעשר שני בפרק ב' רבי יונה ורבי יוסי הוו שותפי בגרבי דחמרא כד דמך רבי יונה אמר רבי מני בריה דרבי יונה לרבי יוסי כל גרבי דכתיב ביה רבי יונה דידיה הוא א"ל אשתקד הוה דידיה והשתא דידי:

יִצְחָק רֵישׁ גָּלוּתָא בַּר אַחְתֵּיהּ דְּרַב בֵּיבָי הֲוָה קָאָזֵיל מִקּוֹרְטְבָא לְאַסְפַּמְיָא וּשְׁכִיב. שָׁלְחוּ מֵהָתָם: יִצְחָק רֵישׁ גָּלוּתָא בַּר אַחְתֵּיהּ דְּרַב בֵּיבָי הֲוָה קָאָזֵיל מִקּוֹרְטְבָא לְאַסְפַּמְיָא וּשְׁכִיב. מִי חָיְישִׁינַן לִתְרֵי יִצְחָק, אוֹ לָא? אַבַּיֵי אֲמַר: חָיְישִׁינַן, רָבָא אֲמַר: לָא חָיְישִׁינַן.

אגב השאלות הללו בדיני התרת אשה מספרים: יצחק ריש גלותא [ראש הגולה], בר אחתיה [בן אחותו] של רב ביבי, הוה קאזיל [היה הולך] מקרטבא לאספמיא [לספרד], ושכיב [ומת] בדרך. שלחו מהתם [משם, מספרד] הודעה זו: יצחק ריש גלותא [ראש הגולה], בר אחתיה [בן אחותו] של רב ביבי, הוה קאזיל [היה הולך] מקרטבא לאספמיא [לספרד] ושכיב [ומת]. והתעוררה השאלה: מי חיישינן לתרי [האם חוששים אנחנו לשני] יצחק, או לא? כלומר, שמא יש עוד אדם אחר בשם זה, ואין בזהות שמותיהם משום סימנים מובהקים. אביי אמר: חיישינן [חוששים אנו]. רבא אמר: לא חיישינן [אין אנו חוששים].

רש"י

מיכפר הוה כפר ליה מקנח וגורר היה את האות:

לפנחיא שבקה להצלת פירות שבתוכה הניח בה אות זה ולא גיררה כדי שיבדלו בני אדם מהן:

פנחיא לשון שימור כאדם שתולה ממונו באדם חשוב כדי שלא יגזלוהו הימנו ודומה לו בהגוזל עצים (ב"ק דף קג.) הלוקח שדה בשם ריש גלותא כו' ופנחיא בעלמא קבעינן:

תוספות

יצחק ריש גלותא בר אחתיה כו' איירי דלא הוחזקו תרי יצחק ובשכיחי שיירתא דאי לא שכיחי שיירתא ולא הוחזקו התנן בפ"ק דבבא מציעא (דף כ. ושם) דכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר ואי שכיחי שיירתא והוחזקו תרי יצחק א"כ אמאי לא חייש רבא דהא לקמן גבי ענן בר חייא מחגרא חייש רבא דלמא בגמלא פרחא אזיל כיון שהוחזקו שהיה שם ענן אחר אלמא בלא הוחזקו איירי:

אֲמַר אַבַּיֵי: מְנָא אָמִינָא לָהּ – דְּהַהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתַּכַּח בִּנְהַרְדְּעָא, וּכְתִיב: בְּצַד קְלוֹנְיָא מָתָא, אֲנָא אַנְדְּרוֹלִינַאי נְהַרְדְּעָא פְּטָרִית וּתְרָכֵית יַת פְּלוֹנִית אִנְתְּתִי. וּשְׁלָחָהּ אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה, וְשָׁלַח לֵיהּ: תִּיבָּדֵק נְהַרְדְּעָא כּוּלָּהּ.

אמר אביי: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה] סברה שחוששים לכך, דההוא גיטא דאשתכח [שגט אחד נמצא] בעיר נהרדעא וכתיב היה כתוב בו]: בצד קלוניא מתא [העיר] אנא [אני] אנדרולינאי איש נהרדעא פטרית ותרכית ית [פטרתי ושלחתי וגרשתי את] פלונית אנתתי [אשתי], ואשת אנדרולינאי ביקשה שיתירו לה להינשא על פי גט זה, ולא ידעו אם הוא האיש שנתן את הגט, או שמא יש אדם אחר בשם זה. ושלחה, את השאלה הזו, אבוה [אביו] של שמואל לקמיה [לפני] ר' יהודה נשיאה [הנשיא] לארץ ישראל לדעת מה ההלכה. ושלח ליה [לו]: תיבדק נהרדעא כולה אם יש אדם נוסף בשם זה. משמע שחוששים שמא יש אדם נוסף בשם זה, וכן צריך לעשות במעשה של אותו יצחק.

רש"י

מי חיישינן לתרי יצחק היכא דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת:

רבא אמר לא חיישינן הואיל ולא הוחזקו אבל היכא דהוחזקו מודה כדאמר לקמן (יבמות דף קטז.):

וְרָבָא אֲמַר: אִם אִיתָא – יִבָּדֵק כָּל הָעוֹלָם מִיבָּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל הוּא דְּשָׁלַח הָכִי.

ורבא אמר: אין להביא מכאן ראיה, שכן אם איתא [יש מקום] לחשוש שזה שכתב את הגט, אחר הוא, וחוששים לאדם נוסף באותו שם — יבדק כל העולם מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שמא יש בעולם אדם אחר שנקרא באותו שם?! אלא באמת לא היה מקום לחשוש כלל, ומדוע שלח לו שתיבדק נהרדעא — משום כבודו דאבוה [של אביו] של שמואל הוא ששלח הכי [כך], שלא רצה לכתוב במפורש ששאל דבר שאינו צריך, ולכן כתב באופן הנשמע כאילו הוא מסכים במקצת לחשש זה.

רש"י

ההוא גיטא דאישתכח בנהרדעא כו' האשה עומדת ותובעתו לפנינו:

בצד קלוניא שם עיר:

תיבדק כל נהרדעא אם יש שם אנדרולינאי אחר חוץ מבעל אשה זו:

אֲמַר רָבָא: מְנָא אָמִינָא לָהּ – דְּהָנְהוּ תְּרֵי שְׁטָרֵי דְּנָפְקִי בִּמְחוֹזָא, וּכְתִיב בְּהוּ: חֲבַי בַּר נַנַאי וְנַנַאי בַּר חֲבַי, וְאַגְבֵּי בְּהוּ רָבָא בַּר אֲבוּהּ זוּזֵי. וְהָא חֲבַי בַּר נַנַאי וְנַנַאי בַּר חֲבַי בִּמְחוֹזָא שְׁכִיחִי טוּבָא. וְאַבַּיֵי,

אמר רבא: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה, את דעתי] שאין חוששים לשניים ששמותיהם שווים — דהנהו תרי שטרי דנפקי [שאותם שני שטרות שיצאו] בעיר מחוזא וכתיב בהו היו כתובים בהם] השמות: חבי בר ננאי וננאי בר חבי. ואגבי בהו [והגבה בהם] רבא בר אבוה זוזי [זוזים, כספים] ולא חשש שמא של אחרים הם. והא [והרי] השמות חבי בר ננאי וננאי בר חבי בעיר מחוזא שכיחי טובא [מצויים הרבה], ובוודאי יש אנשים אחרים בעלי שם זה, ובכל זאת אין אנו חוששים לכך. ושואלים: ואביי, מה משיב הוא על הוכחה זו?

רש"י

ואם איתא דחיישינן יבדק כל העולם מיבעי ליה שמא אנדרולינאי אחר היה בנהרדעא והלך לו:

משום כבודו שלא להחזיקו כטועה ושואל דבר שאין צריך:

תוספות

אמר רבא מנא אמינא לה דהנהו תרי שטרי כו' וא"ת ואמאי לא מייתי רבא מרבה רביה דאמר בפ"ק דב"מ (דף יח: ושם) ובפרק כל הגט (גיטין דף כז.) גבי גיטא דאשתכח בבי דינא דרב הונא ואמר דיחזיר משום דלא הוחזקו אפי' בשיירות מצויות וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה לאיתויי ראיה מאמוראי קמאי:

והא חבי בר ננאי כו' וא"ת היכי פשיט רבא איסורא מממונא דהכי פרכי' על רבה בפ"ק דב"מ (דף כ: ושם) גבי גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא ועוד הא בהוחזקו תרי יצחק מודה רבא כדפי' לעיל והכא בהוחזקו שני חבי בר ננאי וי"ל דמדמה רבא ממונא היכא דהוחזקו לאיסורא דלא הוחזקו: