מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָן בְּמַשֶּׁהוּ. אֲבָל דָּם, דְּעַד דְּאִיכָּא רְבִיעִית, אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמָעִינַן דָּם – מִשּׁוּם דְּאִיכָּא כָּרֵת, אֲבָל שְׁרָצִים – אֵימָא לָא.

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] שכשהיתה מלחמה אין סומכים על עדותה — משום דאמרה בדדמי [שאומרת מה שנידמה לה], שהיא אומרת בליבה: סלקא דעתא [יעלה על הדעת] שבכל הני דאיקטול [אלה שנהרגו], הוא, בעלי בלבד, פליט [נמלט]? אם תימצא לומר בכל זאת, כיון ששלום בינו לבינה נטרא [שומרת, מחכה] עד דחזיא [שרואה] ממש שמת, בכל זאת זימנין דמחו ליה בגירא [פעמים שמכים אותו בחץ] או ברומחא [ברומח] וסברא [והיא סבורה] שודאי מת מחמת המכה, ובאמת אין זו הוכחה, שכן איכא דעבד סמתרי [יש מקרים שעושה מישהו תרופה לנפגע] וחיה (מתרפא) על אף המכה.

וְאִי אַשְׁמָעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי – מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָן שָׁוֶה בַּכֹּל, אֲבָל טוּמְאָה – אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמָעִינַן טוּמְאָה – כֹּהֲנִים שָׁאנֵי, מִשּׁוּם דְּרִיבָּה בָּהֶן מִצְוֹת יְתֵרוֹת, אֲבָל הָנֵי – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

סבר רבא למימר [לומר] שרעבון (רעב) אינו כמלחמה, דלא אמרה בדדמי [שאינה אומרת במה שנדמה לה]. הדר [חזר] בו אחר כך ואמר רבא: רעבון הרי הוא כמלחמה. ומה טעם חזר בו — דההיא דאתת לקמיה [שאשה אחת באה לפני] רבא, אמרה ליה [לו]: "בעלי מת ברעב". ורצה רבא לחוקרה, אמר לה: שפיר עבדת דשיזבת נפשיך [וכי יפה עשית שהצלת את עצמך וברחת] והשארת אותו שימות? סלקא דעתך דבההוא פורתא דנפפיתא דשבקת ליה הוה חיי [וכי עולה על דעתך שבאותו מעט קמח מנופה שהשארת לו יכול היה לחיות]? אמרה ליה [לו]: מר נמי ידע דכי האי גוונא [אדוני גם כן יודע שבמקרה כזה] לא חיי [יכול היה לחיות] והבין רבא מתוך הדברים הללו שבאמת לא ראתה שמת בעלה, שראתה אותו כשהוא חלוש מחמת הרעב, והיא העידה בוודאות שמת.

תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ, נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְּחוֹת, מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל פִּקַּחַת, מַה יַּעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת – תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה.

הדר [חזר] בו שוב ואמר רבא: כשיש רעבון בעולם הרי זה גריעא [גרוע] ממלחמה לענין זה. שאילו בעת מלחמה, כי אמרה [כאשר אומרת]: "מת בעלי במלחמה" הוא דלא מהימנא [שאיננה נאמנת], אבל גם בעת מלחמה, הא [הרי] אם אמרה "מת על מטתו" מסיבה אחרת — מהימנא [נאמנת], שהרי כאן אינה טועה. ואילו גבי רעבון אינה נאמנת עד שאמרה "מת וקברתיו", שאז ברור שמעידה על מותו, ולא במה שנדמה לה.

מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מַה יַּעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל פִּקַּחַת – מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו אֲסוּרָה לְעוֹלָם.

וכן מפולת הרי הוא כמלחמה, דאמרה בדדמי [שאומרת במה שנדמה לה] ואינה מדקדקת לבדוק שמא ניצל. וכן שילוח נחשים ועקרבים שהתנפלו עליהם — הרי הן כמלחמה, דאמרה בדדמי [שאומרת במה שנדמה לה].

אַמַּאי מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט? תֵּיתֵיב גַּבֵּיהּ, קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת הוּא! מִשּׁוּם אִיסּוּרָא דִּידָהּ.

אם היה דבר (או מגיפה דומה) — אמרי לה [יש אומרים] הרי הוא כמלחמה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאינו כמלחמה. ומסבירים: אמרי לה [יש אומרים] שהרי הוא כמלחמה, ומדוע — דאמרי בדדמי [שאומרת במה שנדמה לה], משום שחושבת שאם כולם מתו במגיפה, לא ייתכן שבעלה נשאר חי. ואמרי לה [ויש אומרים] שאינו כמלחמה, ומדוע — דסמכי אדאמרי אינשי [שסומכים על מה שאומרים אנשים בפתגם מקובל]: שב שנין הוה מותנא [שבע שנים היה דבר] ואינש [ואדם] בלא שני [שנותיו] לא אזיל [הלך, מת], שבדבר שהוא בידי שמים, יודעים אנשים שפעמים אין אדם נפגע כלל במגיפה, ואם מעידה האשה שמת, ודאי ראתה בבירור שמת.

תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי אַחִין פִּקְּחִין נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת, מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, מַה יַּעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת – תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מַה יַּעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל חֵרֶשֶׁת – מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה.

משום שאיסורן במשהו, שהשרץ, אם הוא בריה שלימה — אסור, ולוקים עליו אפילו הוא קטן מאוד (תוספות), אבל דם, שעד דאיכא [שיש] רביעית אין בו איסור תורה, וכיון שאיסורו קל, אימא [אמור] שלא יזהירו עליו את הקטנים. ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] רק דם היינו אומרים: החמירו בו משום דאיכא [שיש] באכילתו עונש כרת, אבל שרצים שאין באכילתם עונש כרת אימא [אמור] שלא.

וְאַמַּאי מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט? תֵּיתֵיב גַּבֵּיהּ, קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת הוּא! מִשּׁוּם אִיסּוּרָא דִּידֵיהּ.

ואי אשמעינן הני תרתי [ואילו היה משמיע לנו רק את שני אלה], היינו אומרים שהזהיר דווקא באלה משום שאיסורן שוה בכל, שהרי איסורים אלה חלים על כל אדם מישראל, אבל טומאה שהיא מצוה לכהנים בלבד אימא [אמור] שלא. ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] דין טומאה בלבד, היינו אומרים: דיני כהנים שאני [שונים] וחמורים הם יותר, משום שריבה בהן הכתוב מצות יתרות על אלה שחייבים בהם כל ישראל, אבל הני [אלה], שרצים ודם, אימא [אמור] שלא הוזהרו בהם גדולים על הקטנים, על כן צריכא [צריך] שייאמרו כולם.

אֲמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ, נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת, מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, מַה יַּעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת – תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מַה יַּעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת – מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו אֲסוּרָה לְעוֹלָם.

ומציעים עוד לפתור את בעיית קטן אוכל נבילות, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: שני אחין, אחד פקח ואחד חרש, נשואים שתי אחיות פקחות, מת החרש שהיה בעל פקחת, מה יעשה פקח בעל פקחת? — תצא זו אשת החרש משום אחות אשה, שהרי היא אחות אשתו.

וְהָא הָכָא, דְּלָאו אִיסּוּרָא דִּידָהּ אִיכָּא וְלָאו אִיסּוּרָא דִּידֵיהּ אִיכָּא, וְקָתָנֵי מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט! אָמַר רַב שְׁמַעְיָה: גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַתָּרַת יְבָמָה לַשּׁוּק. הדרן עלך חרש

מת פקח בעל פקחת, מה יעשה חרש בעל פקחת? — מוציא את אשתו בגט. שהרי זיקת הייבום חלה עליו מן התורה ואילו נישואיו אינם אלא מדברי סופרים, וכיון שחלה עליו זיקת אחות אשתו, צריך לגרש את אשתו, ואילו אשת אחיו אסורה לעולם שאינו יכול לא לייבמה ולא לחלוץ לה.

מתני׳ הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאָה וְאָמְרָה: ״מֵת בַּעֲלִי״ – תִּנָּשֵׂא: ״מֵת בַּעֲלִי״ – תִּתְיַיבֵּם.

ונברר: אמאי [מדוע] מוציא את אשתו בגט? תיתיב גביה [תמשיך ותשב אצלו], שהרי החרש בגדר קטן אוכל נבלות הוא, שאינו בר־דעת ודינו לענין זה כקטן, ואם יבוא עליה, לא תיחשב זאת עבירה! ומשיבים: אילו היה הדבר תלוי רק בו, היה באמת כך, אבל כאן צריך להוציא אותה משום איסורא דידה [האיסור שלה], שהרי היא פיקחת, וכשם שהוא אסור בה, כך אסורה היא בו.

שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּמִלְחָמָה בָּעוֹלָם, קְטָטָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאתָה וְאָמְרָה: ״מֵת בַּעֲלִי״ – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת אֶלָּא אִם כֵּן בָּאתָה בּוֹכָה וּבְגָדֶיהֶ קְרוּעִין. אָמְרוּ לוֹ: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ תִּנָּשֵׂא.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר, ששנינו: שני אחין פקחין נשואין שתי אחיות, אחת פקחת ואחת חרשת, מת פקח בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? — תצא אותה חרשת משום אחות אשה. מת פקח בעל פקחת, מה יעשה פקח בעל חרשת? — מוציא את אשתו בגט, שהרי זיקתה של אחות אשתו היא מן התורה, ואילו אשתו איננה נשואה לו אלא מדברי סופרים ולכן צריך לגרשה. ויוציא את אשת אחיו בחליצה (שהרי הוא פיקח ויכול לחלוץ לה).

גמ׳ תָּנָא שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ – מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי קְטָטָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, תָּנָא שָׁלוֹם בָּעוֹלָם מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי מִלְחָמָה בָּעוֹלָם.

ונברר: ואמאי [ומדוע] מוציא את אשתו בגט? תיתיב גביה [תשב אצלו], שהרי היא בגדר קטן אוכל נבלות הוא, שאינה בת־דעת ולא חל עליה איסור! ומשיבים: האיסור הוא לא בגללה אלא משום איסורא דידיה [האיסור שלו], שהרי הוא פיקח ואסור בה.

אֲמַר רָבָא: מַאי טַעֲמָא דְּמִלְחָמָה – מִשּׁוּם דְּאָמְרָה בִּדְדָמֵי, סָלְקָא דַּעְתָּא בְּכָל הָנֵי דְּאִיקְטוּל הוּא פָּלֵיט?! אִם תִּימְצָא לוֹמַר כֵּיוָן דְּשָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ – נָטְרָא עַד דְּחָזְיָא, זִימְנִין דְּמָחוּ לֵיהּ בְּגִירָא אוֹ בְּרוֹמְחָא, וּסְבָרָא וַדַּאי מֵת, וְאִיכָּא דַּעֲבַד סַמְתְּרֵי וְחַיָּה.

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: שני אחין, אחד חרש ואחד פקח שהיו נשואין לשתי אחיות, אחת פקחת ואחת חרשת. מת חרש בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? — תצא החרשת משום אחות אשתו. אם מת פקח בעל פקחת, מה יעשה חרש בעל חרשת? — מוציא את אשתו בגט, ואשת אחיו אסורה לעולם, שהרי אינו יכול לא לייבם ולא לחלוץ.

סָבַר רָבָא לְמֵימַר: רְעָבוֹן אֵינוֹ כְּמִלְחָמָה, דְּלָא אָמְרָה בִּדְדָמֵי. הֲדַר אֲמַר רָבָא: רְעָבוֹן הֲרֵי הוּא כְּמִלְחָמָה. דְּהַהִיא דַּאֲתַת לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אָמְרָה לֵיהּ: בַּעֲלִי מֵת בָּרָעָב. אֲמַר לָהּ: שַׁפִּיר עָבְדַתְּ דְּשֵׁיזַבְתְּ נַפְשִׁיךְ? סָלְקָא דַּעֲתָךְ דִּבְהַהוּא פּוּרְתָּא דְּנָפְפִיתָא דְּשָׁבְקַתְּ לֵיהּ הֲוָה חַיֵּי?! אָמְרָה לֵיהּ: מָר נַמִי יָדַע דְּכִי הַאי גַּוְונָא לָא חַיֵּי.

והא הכא דלאו איסורא דידה איכא ולאו איסורא דידיה איכא [והרי כאן שלא איסור שלה יש ולא איסור שלו יש] שהרי שניהם חרשים ואינם נאסרים, וקתני [ומכל מקום שנה]: מוציא את אשתו בגט! אמר רב שמעיה: אפשר לומר שמקור האיסור הוא בגזירה שגזרו חכמים משום התרת יבמה לשוק. שמצד עצמו היה יכול להשאיר את אשתו, אלא שיש לחשוש שיאמרו שהיא ממש אשתו לכל דבר, והיבמה הפיקחת מותרת לשוק משום אחות אשתו, משום כך אמרו שיוציא את אשתו בגט. ואם כן לא מצאנו ראיה גמורה לפתור את הבעיה בענין קטן אוכל נבילות.

הֲדַר אֲמַר רָבָא: רְעָבוֹן גְּרִיעָה מִמִּלְחָמָה. דְּאִילּוּ מִלְחָמָה, כִּי אָמְרָה ״מֵת בַּעֲלִי בַּמִּלְחָמָה״ – הוּא דְּלָא מְהֵימְנָא, הָא ״מֵת עַל מִטָּתוֹ״ – מְהֵימְנָא. וְאִילּוּ גַּבֵּי רְעָבוֹן, עַד דְּאָמְרָה ״מֵת וּקְבַרְתִּיו״.

מַפּוֹלֶת – הֲרֵי הוּא כְּמִלְחָמָה, דְּאָמְרָה בִּדְדָמֵי. שִׁילּוּחַ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים – הֲרֵי הֵן כְּמִלְחָמָה, דְּאָמְרָה בִּדְדָמֵי.

האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים וכשהלכו לשם היה שלום בינו לבינה, שלא היה ריב ביניהם, וגם היה שלום בעולם, שלא ידענו שיש מלחמה בעולם. ובאה האשה לבדה למקום שממנו יצאו, ואמרה: "מת בעלי" — הרי זה תנשא על סמך עדות עצמה. וכיוצא בו, אם אמרה "מת בעלי" ולא היו לו בנים, ולבעלה יש אח — תתייבם על סמך עדותה.

דֶּבֶר, אָמְרִי לָהּ: הֲרֵי הוּא כְּמִלְחָמָה, וְאָמְרִי לָהּ: אֵינוֹ כְּמִלְחָמָה. אָמְרִי לָהּ: הֲרֵי הוּא כְּמִלְחָמָה – דְּאָמְרִי בִּדְדָמֵי, וְאָמְרִי לָהּ: אֵינוֹ כְּמִלְחָמָה, דְּסָמְכִי אַדְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: שַׁב שְׁנִין הֲוָה מוֹתָנָא וֶאֱינָשׁ בְּלָא שְׁנֵי לָא אָזֵיל.

ואם היה שלום בינו לבינה כשיצאו, אבל היתה מלחמה בעולם, או שהיתה קטטה בינו לבינה ושלום בעולם, ובאתה האשה ואמרה "מת בעלי" — אינה נאמנת, שאנחנו חוששים שמא טעתה, או מטעה היא את החכמים. ר' יהודה אומר: לעולם אינה נאמנת כשמעידה שמת בעלה, אלא אם כן באתה בוכה, ובגדיה קרועין, שאז ניכר שאמת הדבר. אמרו לו: אין לחלק בכך, אלא אחת זו הבוכיה ואחת זו שאינה בוכיה תנשא בעדות עצמה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: הֶחֱזִיקָה הִיא מִלְחָמָה בָּעוֹלָם מַהוּ? מִי אָמְרִינַן מַה לָּהּ לְשַׁקֵּר,

תנא [שנה במשנה]: "שלום בינו לבינה" משום דקבעי למיתני [שרצה לשנות] בסוף: "קטטה בינו לבינה", וכן תנא [שנה] "שלום בעולם" משום דקבעי למיתני [שרצה לשנות] אחר כך: "מלחמה בעולם", ולכן הדגיש את הדברים בצורה זו.