אִי לָאו דַּעְתָּא צִילּוּתָא – וּלְעוֹלָם חֲדָא דַּעְתָּא הוּא. אוֹ דִּלְמָא: פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּדַעְתֵּיהּ קְלִישְׁתָּא וְלָאו דַּעְתָּא צִילּוּתָא הוּא. וְהָכָא הַיְינוּ טַעֲמָא: כֵּיוָן דְּעִתִּים חָלִים וְעִתִּים שׁוֹטֶה.

אי לאו דעתא צילותא [או שאין זו דעה צלולה] ואין הוא מגיע להבנה ברורה ושלימה, ומכל מקום, לדעתו לעולם חדא דעתא [דעה אחת] הוא, כלומר, החרש עומד כל ימיו בדרגה אחת של דעת. או דלמא פשיטא ליה דדעתיה קלישתא ולאו דעתא צילותא [שמא פשוט לו שדעתו קלושה ולא דעה צלולה] היא, והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] של הספק: כיון של עתים הוא חלים [בריא] ודעתו צלולה ועתים שוטה ואין דעתו צלולה, שאינו כל ימיו באותה דרגת הבנה, וזו משתנה מפעם לפעם, יש לפיכך להסתפק במעמדו.

לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ – לְהוֹצִיא אִשְׁתּוֹ בְּגֵט. אִי אָמְרַתְּ חֲדָא דַּעְתָּא הוּא – כְּקִדּוּשִׁין כָּךְ גֵּירוּשִׁין.

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה]? מה ההבדל אם מגדירים את דעת החרש בדרך זו או אחרת? — לענין להוציא אשתו בגט. אי אמרת חדא דעתא הוא [אם אומר אתה שדעת חרש דעה אחת היא] — אם כן כקדושין כך גירושין, וכיון שבקידושין היתה לו דעה קלושה, אף בגירושין היתה לו דעה כזאת, ויכול לגרשה.

וְאִי אָמְרַתְּ עִתִּים חָלִים וְעִתִּים שׁוֹטֶה – קִדּוּשֵׁי מָצֵי מְקַדֵּשׁ, גֵּרוּשֵׁי לָא מָצֵי מְגָרֵשׁ. מַאי? תֵּיקוּ.

ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] שעתים חלים [בריא] ועתים שוטה — אם כן קדושי מצי מקדש [לקדש יכול הוא], כי אנו מחמירים וחוששים שמא בריא וצלול היה באותה שעה, אבל גרושי לא מצי מגרש [לגרש אינו יכול], שאין להתיר את אשתו, מפני החשש שמא בשעה זו שוטה היה. ואם כן מאי [מה] הפתרון לשאלה? והואיל שלספק זה לא נמצא פתרון נשארה השאלה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

״נִשְׁתַּטֵּית״ וכו׳. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: דְּבַר תּוֹרָה שׁוֹטָה מִתְגָּרֶשֶׁת, מִידֵי דַּהֲוָה אַפִּקַּחַת בְּעַל כָּרְחָהּ. וּמַה טַּעַם אָמְרוּ אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת? שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר.

שנינו במשנה, כי מי שנשתטית אשתו — אינו מוציא אותה. אמר ר' יצחק: דבר תורה שוטה מתגרשת, מידי דהוה [כמו שהדבר הוא] אצל הפקחת, שמתגרשת בעל כרחה. וכיון שאין צורך בדעת האשה בגירושין, הרי חסרון דעתה של השוטה אינו גורם מעכב בגירושיה. ואולם, מה טעם אמרו חכמים אינה מגורשת? שלא ינהגו בה אנשים מנהג הפקר, שכיון שאין בה דעת, ואין לה בעל שישמור אותה — יש לחשוש שינהגו בה מנהג הפקר.

הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּיוֹדַעַת לִשְׁמוֹר גִּיטָּהּ וְיוֹדַעַת לִשְׁמוֹר עַצְמָהּ – מִי נָהֲגִי בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר? אֶלָּא: דְּאֵין יוֹדַעַת לִשְׁמוֹר לֹא גִּיטָּהּ וְלֹא עַצְמָהּ.

ומבררים: היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק]? מה טיבה של שוטה זו? אילימא [אם תאמר] שהיא כזו שיודעת לשמור את גיטה, שמבינה מהו ענין הגט, ויודעת גם לשמור את עצמה — מי נהגי [האם נוהגים] בה מנהג הפקר? הרי יודעת היא לשמור את עצמה! אלא צריך לומר, שמדובר באשה שאין יודעת לשמור לא את גיטה ולא את עצמה.

דְּבַר תּוֹרָה שׁוֹטָה מִתְגָּרֶשֶׁת?! וְהָא אָמַר דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: ״וְנָתַן בְּיָדָהּ״ – מִי שֶׁיֵּשׁ לָהּ יָד לְגָרֵשׁ עַצְמָהּ, יָצְתָה זוֹ – שֶׁאֵין לָהּ יָד לְגָרֵשׁ עַצְמָהּ!

ואולם, האם אפשר לומר במקרה כזה כי דבר תורה שוטה מתגרשת? והא [והרי] אמר דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' ינאי, נאמר: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד, ג), כלומר, מי שיש לה יד, דהיינו, שהיא אישיות בעלת דעת לגרש עצמה, לקבל את גיטה, יצתה (יצאה) זו, שוטה גמורה, שאין לה יד לגרש עצמה.

וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ״ – מִי שֶׁמְּשַׁלְּחָהּ וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת, יָצְתָה זוֹ שֶׁמְּשַׁלְּחָהּ וְחוֹזֶרֶת!

ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל באופן שונה במקצת, נאמר שם: "ושלחה מביתו", כלומר, שיכול לגרש את מי שמשלחה מביתו ואינה חוזרת, יצתה זו, השוטה, שמשלחה וחוזרת, שאינה מבינה מהו ענין הגירושין.

לָא צְרִיכָא, דְּיוֹדַעַת לִשְׁמוֹר גִּיטָּהּ וְאֵינָהּ יוֹדַעַת לִשְׁמוֹר עַצְמָהּ, דְּבַר תּוֹרָה שׁוֹטָה מִתְגָּרֶשֶׁת – דְּהָא יוֹדַעַת לִשְׁמוֹר גִּיטָּהּ, וַאֲמוּר רַבָּנַן לָא לֵיפְּקָא, שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] ההלכה של ר' יצחק אלא באשה שיודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה, שעל פי דבר תורה שוטה כזו מתגרשת, דהא [שהרי] יודעת לשמור גיטה, ואמור רבנן [ואמרו חכמים] שלא ליפקא [יוציא, יגרש], כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, שהרי אינה יודעת לשמור עצמה.

אֲמַר אַבַּיֵי דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי גַּבֵּי דִּידָהּ: נִשְׁתַּטֵּית – לֹא יוֹצִיא, וְגַבֵּי דִּידֵיהּ: לֹא יוֹצִיא עוֹלָמִית. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי עוֹלָמִית וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּלָא קָתָנֵי עוֹלָמִית? אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: הָא – דְּאוֹרַיְיתָא, הָא – דְּרַבָּנַן.

אמר אביי: דיקא נמי [מדוייק גם כן], שכך צריך להבין את המשנה, דקתני גבי דידה [ששנה לגביה] "נשתטית לא יוציא", וגבי דידיה [ולגביו] שנה אם נשתטה הוא "לא יוציא עולמית", ויש להבין, מאי שנא הכא דקתני [במה שונה הענין כאן ששנה] "עולמית" ומאי שנא התם [ובמה שונה הענין שם] שלא קתני [שנה] "עולמית"? אלא האם לא שמע מינה [תלמד מכאן], כי הא [זו] שאין שוטה יכול לגרש — דאורייתא [מן התורה], הא [זו] כשהיא שוטה — דרבנן [מדברי סופרים], שמפני גזירת חכמים לא יגרשנה, ולכן לא הוסיף "עולמית".

״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי״ וכו׳. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי – אִישׁ פְּשִׁיטָא לֵיהּ וְאִשָּׁה קָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ, אוֹ דִּלְמָא: אִשָּׁה פְּשִׁיטָא לֵיהּ וְאִישׁ קָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ?

שנינו במשנה, שאמר ר' יוחנן בן נורי: מפני מה אשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו מוציא? ועל כך איבעיא להו [נשאל להם ללומדים] מה כוונת הדברים? האם ר' יוחנן בן נורי, לגבי איש שהוא חרש, פשיטא ליה [פשוט לו] שאינו יכול לגרש, ולגבי אשה קמיבעיא ליה [מסופק לו] האם אפשר לגרשה כשהיא חרשת. או דלמא [שמא], אשה חרשת פשיטא ליה [פשוט לו] שאפשר לגרש אותה, ולענין איש חרש קמיבעיא ליה [נסתפק לו] מדוע אינו יכול לגרש.

תָּא שְׁמַע: מִדְּקָאָמְרוּ לֵיהּ אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ לָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת – שֶׁהָאִשָּׁה יוֹצֵאת לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ, וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ – שְׁמַע מִינָּהּ: אִישׁ קָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ. אַדְּרַבָּה, מִדְּקָאָמְרוּ לֵיהּ אַף זוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהּ – שְׁמַע מִינָּהּ: אִשָּׁה קָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ!

ומביאים הוכחה, תא שמע [בוא ושמע]: מדקאמרו ליה [ממה שאמרו לו] לר' יוחנן בן נורי כהסבר להבדל: אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת — שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו — שמע מינה [למד מכאן] כי בענין איש קמיבעיא ליה [נסתפק לו] ולא לגבי האשה. שאם היה מסופק לו בענין האשה, אם כן היה להם לנקוט בלשון "אינה דומה האשה לאיש וכו'". ודוחים: אדרבה (להיפך), מדקאמרו ליה [ממה שאמרו לו] חכמים בהמשך המשנה "אף זו כיוצא בה", שמע מינה [למד מכאן] כי בענין אשה קמיבעיא ליה [נסתפק לו].

אֶלָּא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְדִבְרֵיהֶם קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי, כִּי הֵיכִי דְּאִישׁ לָא מָצֵי מְגָרֵשׁ – אִשָּׁה נַמִי לָא מִיגָּרְשָׁא, אֶלָּא לְדִידְכוּ – מַאי שְׁנָא אִשָּׁה וּמַאי שְׁנָא אִישׁ? אָמְרוּ לֵיהּ: אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ לָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת.

אלא כך צריך לפרש: ר' יוחנן בן נורי לדבריהם של חכמים קאמר להו [אמר להם], ולפי שיטתם. וכך צריך להבין את שאלתו: לדידי, כי היכי [לשיטתי, כמו] שהאיש לא מצי מגרש [אינו יכול לגרש] — אשה חרשת נמי לא מיגרשא [גם כן אינה מתגרשת], אלא לדידכו [לשיטתכם], מאי שנא [במה שונה] אשה ומאי שנא [ובמה שונה] איש! אמרו ליה [לו]: אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת.

״הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן״ וכו׳. אָמַר רָבָא: מֵעֵדוּתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגַּדָּא, אָמַר לְעֵדִים: ״רְאוּ גֵּט זֶה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן,״ וְאָמַר לָהּ: ״כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה״ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת.

שנינו במשנה: העיד ר' יוחנן בן גודגדא על קטנה חרשת שהשיאה אביה, ונישואיה תופסים מן התורה, ובכל זאת יוצאת בגט כשבגרה אף שאינה בת דעת. אמר רבא: מתוך עדותו זו של ר' יוחנן בן גודגדא נלמד שאם אמר לעדים: "ראו גט זה שאני נותן לאשתי ", ובפועל אמר לה בלשון זה: "כנסי (קחי) שטר חוב זה" — הרי זו מגורשת, אף שבשעת נתינת הגט לא ידעה האשה שהוא גט.

מִי לָא אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגַּדָּא לָא בָּעֵינַן דַּעֲתָהּ – הָכָא נַמִי לָא בָּעֵינַן דַּעֲתָהּ. פְּשִׁיטָא!

וכך הוא למד: מי [האם] לא אמר ר' יוחנן בן גודגדא כי לא בעינן [צריכים אנו] את דעתה, ואין צורך שהאשה תבין שהיא מקבלת גט — הכא נמי [כאן גם כן] לא בעינן [צריכים אנו] את דעתה, ואפילו היא חושבת שזה שטר חוב — מגורשת. ושואלים: הרי לכאורה פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאין צורך בדעת האשה, ומה איפוא חידש רבא?

מַהוּ דְּתֵימָא: מִדְּאָמַר לָהּ ״כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה״ בַּטּוּלֵי בַּטְּלֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן אִי אִיתָא דְּבַטְּלֵיהּ – לְעֵדִים הֲוָה קָאָמַר לְהוּ; וּמִדְּלָא אֲמַר לְעֵדִים – לָא בַּטְּלֵיהּ וְלָא מִידֵי, וְהַאי דְּקָאָמַר הָכִי – מֵחֲמַת כִּיסּוּפָא הוּא דְּקָאָמַר לְהוּ.

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] מכיון שאמר לה "כנסי שטר חוב זה" — שמא בטולי בטליה [ביטל אותו את הגט], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אנו רואים בזה נוסח של ביטול. שכן אי איתא דבטליה [אם אכן ביטלו] — לעדים הוה קאמר להו [היה אומר להם], ומכיון שלא אמר לעדים — לא בטליה [ביטלו] ולא מידי [כלום]. והאי דקאמר הכי [וזה שאמר כך] "כנסי שטר חוב" — מחמת כיסופא [בושה] הוא דקאמר להו [שאמר להם, לה, כך], שבאמת התכוון לגרשה, ואמר לה באופן כזה שלא תדע בשעת מעשה מה הוא עושה.

רַב יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא אִירְכְּסוּ לֵיהּ מַפְתְּחֵי דְּבֵי מִדְרָשָׁא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּשַׁבְּתָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי פְּדָת. אֲמַר לֵיהּ: זִיל

מסופר: רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא [אבדו לו מפתחות של בית המדרש] ברשות הרבים בשבתא [בשבת], ואי אפשר היה לפתוח את בית הכנסת, כי לא יכלו להביא את המפתח מכיון שאסור לטלטל ברשות הרבים, אתא לקמיה [בא לפני] ר' פדת לשאול מה לעשות. אמר ליה [לו] ר' פדת: זיל [לך]