מְבַקְּשִׁין מִיבָּעֵי לֵיהּ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים, דְּכוּלֵּי הַאי לָא מַסְּקָה אַדַּעְתָּהּ.

מבקשין מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] ולא כופים, שהרי נתכוונה להפקיע את עצמה ממצות ייבום. ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] באשה שיש לה בנים מבעלה בשעה שנדרה, דכולי האי לא מסקה אדעתה [שכל זה אינה מעלה על דעתה] שימותו הבנים ואחר כך ימות בעלה ותפול לפני היבם.

אֲבָל אֵין לָהּ בָּנִים, מַאי – מְבַקְּשִׁין? אַדְּתָנֵי אִם נִתְכַּוְּונָה לְכָךְ אֲפִילּוּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ, לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידָהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים, אֲבָל אֵין לָהּ בָּנִים – מְבַקְּשִׁין!

ושואלים: אבל אם אין לה בנים, מאי [מה] יהיה הדין — שמבקשין ולא כופים? אם כן, אדתני [עד שהוא שונה] דין שונה ורחוק יותר אם נתכוונה לכך אפילו בחיי בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה, ליפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בה עצמה] חלוקה זו: במה דברים אמורים — בשיש לה בנים, אבל אין לה בנים — מבקשין!

אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: לָא שְׁנָא יֵשׁ לָהּ בָּנִים, וְלָא שְׁנָא אֵין לָהּ בָּנִים – כּוֹפִין אוֹתוֹ, כְּרַב, שְׁמַע מִינָּהּ. הדרן עלך בית שמאי

אלא שמע מינה [למד מכאן]: לא שנא [אינו שונה] אם יש לה בנים, ולא שנא [ואינו שונה] אם אין לה בנים — כופין אותו, כדעת רב, שאין אומרים שהאשה התכוונה לכך אלא אם כן אמרה זאת במפורש, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] סיוע לשיטת רב.

מתני׳ חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת, וּפִקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת: אִם רָצָה לְהוֹצִיא – יוֹצִיא, וְאִם רָצָה לְקַיֵּים – יְקַיֵּים. כְּשֵׁם שֶׁהוּא כּוֹנֵס בִּרְמִיזָה – כָּךְ הוּא מוֹצִיא בִּרְמִיזָה.

פִּקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וְנִתְחָרְשָׁה, אִם רָצָה – יוֹצִיא, וְאִם רָצָה – יְקַיֵּים. נִשְׁתַּטֵּית – לֹא יוֹצִיא. נִתְחָרֵשׁ הוּא אוֹ נִשְׁתַּטָּה – אֵינוֹ מוֹצִיאָהּ עוֹלָמִית.

חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת, אם רצה כל אחד מהם להוציא (לגרש את אשתו) — יוציא בגט, ואם רצה לקיים אותה כאשתו — יקיים. מפני שהחרש, כשם שהוא כונס ברמיזה — שנישואיו אינם על ידי דיבור מפורש, אלא נסמכים על רמז — כך הוא מוציא ברמיזה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מִפְּנֵי מָה הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְחָרְשָׁה יוֹצְאָה וְהָאִישׁ שֶׁנִּתְחָרֵשׁ אֵינוֹ מוֹצִיא? אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ לְאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת, שֶׁהָאִשָּׁה יוֹצְאָה לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ, וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ.

וכן פקח שנשא פקחת ונתחרשה, אם רצה — יוציא, ואם רצה — יקיים, לפי שאין צורך בדעתה בגירושין. אם נשתטית (השתגעה) — לא יוציא, שאין הגט מועיל בה. נתחרש הוא או נשתטה אחרי הנישואין ולא החלים — אינו מוציאה עולמית, שהרי אין בו דעת לתת גט.

הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגַּדָּא עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ שֶׁהִיא יוֹצְאָה בְּגֵט. אָמְרוּ לוֹ: אַף זוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהּ.

אמר ר' יוחנן בן נורי: מפני מה אתם אומרים שהאשה שנתחרשה יוצאה, והאיש שנתחרש אינו מוציא? שכן אם אין תוקף לגיטו של מי שהיה פיקח ונתחרש — מן הדין שלא יהא לו תוקף גם כשנתחרשה היא! אמרו לו: אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת, ומדוע? — שהאשה יוצאה בין לרצונה ובין שלא לרצונה, וכיון שלענין זה איננו זקוקים לרצון האשה, הרי גם אם אין בה דעת יכול לגרשה, ואילו האיש אינו מוציא אלא לרצונו, ומי שנתחרש, שאין בו דעת — אין רצונו נחשב.

שְׁנֵי אַחִין חֵרְשִׁין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת, אוֹ לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְּחוֹת, אוֹ לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת פִּקַּחַת, אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת נְשׂוּאִין לִשְׁנֵי אַחִין פִּקְּחִין, אוֹ לִשְׁנֵי אַחִין חֵרְשִׁין, אוֹ לִשְׁנֵי אַחִין אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּיבּוּם. וְאִם הָיוּ נָכְרִיוֹת – יִכְנוֹסוּ; וְאִם רָצוּ לְהוֹצִיא – יוֹצִיאוּ.

העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה כשהיא קטנה, שנישואיה היו מתחילתם נישואין גמורים (שכן האב משיא את בתו מדין תורה) — שהיא יוצאה בגט, גם כשגדלה ושוב אינה ברשות אביה ואף שאין בה דעת. אמרו לו: אף זו כיוצא בה, כלומר, גם פיקחת שנתחרשה, דינה כקטנה שאין בה דעת ויוצאת בגט.

שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ, נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְּחוֹת, מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל הַפִּקַּחַת – מַה יַּעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל הַפִּקַּחַת? תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה.

שני אחין חרשין נשואין לשתי אחיות חרשות, או לשתי אחיות פקחות, או לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת, או שתי אחיות חרשות נשואין (נשואות) לשני אחין פקחין, או לשני אחין חרשין, או לשני אחין אחד חרש ואחד פקח — הרי אלו פטורין מן החליצה ומן הייבום, משום שכל אחת מהן היא ערוה ליבם, כיון שנישואיהן של האחיות היו שווים ובאים נישואי אשתו ומפקיעים את זיקת אחותה. ואם היו נכריות (זרות זו לזו) — יכנוסו (יתייבמו); ואם רצו אחר כך להוציא — יוציאו.

מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל הַפִּקַּחַת – מַה יַּעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל פִּקַּחַת? מוֹצִיא אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו אֲסוּרָה לְעוֹלָם.

ואולם, אם היו שני אחין, אחד חרש ואחד פקח, נשואין לשתי אחיות פקחות, אם מת החרש בעל הפקחת, מה יעשה פקח בעל הפקחת? — תצא אשת אחיו בלא ייבום וחליצה, משום אחות אשה.

שְׁנֵי אַחִין פִּקְּחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת פִּקַּחַת; מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל חֵרֶשֶׁת – מַה יַּעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת? תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת – מַה יַּעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל הַחֵרֶשֶׁת? מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט וְאֶת אֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה.

מת פקח בעל הפקחת, מה יעשה חרש בעל הפקחת? — מוציא את אשתו בגט, שהרי אחות אשתו נפלה לפניו לייבום, ותוקף נישואיה וייבומה גדול יותר מאשר נישואיו שלו, שאינם אלא מדברי סופרים, ואילו אשת אחיו אסורה לעולם, שהרי אינו יכול לכונסה משום שהיא אחות גרושתו מדברי סופרים, ואף אינו יכול לפוטרה בחליצה הואיל וחרש הוא.

שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ, נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת פִּקַּחַת, מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת – מַה יַּעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת? תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה.

היו שני אחין פקחין נשואין לשתי אחיות, אחת מהן חרשת ואחת פקחת, אם מת פקח בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? — תצא החרשת משום אחות אשה. ואם מת פקח בעל פקחת, מה יעשה פקח בעל החרשת? — מוציא את אשתו בגט, משום שהפיקחת נפלה לפניו בזיקת ייבום, ותוקף זיקתה גדול יותר מאשר נישואיו עם אשתו החרשת, ואת אשת אחיו הפיקחת יוציא בחליצה, שהרי בן דעת הוא ויכול לחלוץ לה.

מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת – מַה יַּעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת? מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו אֲסוּרָה לְעוֹלָם.

היו שני אחין, אחד חרש ואחד פקח, נשואין לשתי אחיות, אחת חרשת ואחת פקחת, אם מת חרש בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? תצא החרשת משום אחות אשה.

שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ, נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי נָכְרִיוֹת פִּקְּחוֹת; מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל פִּקַּחַת – מַה יַּעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת? אוֹ חוֹלֵץ אוֹ מְיַיבֵּם. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת – מַה יַּעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל פִּקַּחַת? כּוֹנֵס, וְאֵינוֹ מוֹצִיא לְעוֹלָם.

מת פקח בעל פקחת, מה יעשה חרש בעל חרשת? — מוציא את אשתו בגט — כשם שכנסה כך מוציאה, ואשת אחיו אסורה לעולם, שאין לה תקנה כי היא אסורה בייבום משום אחות גרושתו מדברי סופרים, ואינו יכול לחלוץ לה, שהרי חרש הוא.

שְׁנֵי אַחִין פִּקְּחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי נָכְרִיוֹת, אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת, מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל חֵרֶשֶׁת – מַה יַּעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת? כּוֹנֵס. וְאִם רָצָה לְהוֹצִיא – יוֹצִיא. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת – מַה יַּעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל חֵרֶשֶׁת? אוֹ חוֹלֵץ אוֹ מְיַיבֵּם.

היו שני אחין, אחד חרש ואחד פקח, נשואין לשתי נכריות פקחות אם מת חרש בעל פקחת, מה יעשה פקח בעל פקחת? — או חולץ או מייבם. ואם מת פקח בעל פקחת, מה יעשה חרש בעל פקחת? — לחלוץ אינו יכול מפני שהוא חרש, אלא כונס את היבמה, ואינו מוציא לעולם, שהרי זיקתה וביאתה יוצרים נישואין תקפים שאינם ניתנים להתרה על ידי גט של חרש.

שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ, נְשׂוּאִים לִשְׁתֵּי נָכְרִיוֹת, אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת פִּקַּחַת; מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת – מַה יַּעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת? כּוֹנֵס. וְאִם רָצָה לְהוֹצִיא – יוֹצִיא. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת – מַה יַּעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת? כּוֹנֵס, וְאֵינוֹ מוֹצִיא לְעוֹלָם.

היו שני אחין פקחין נשואין לשתי נכריות, אחת פקחת ואחת חרשת, אם מת פקח בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? אינה יכולה לחלוץ, שאין חרשת חולצת, אלא כונס את החרשת. ואם רצה להוציא — יוציא אחר כך בגט. מת פקח בעל פקחת, מה יעשה פקח בעל חרשת? — או חולץ או מייבם.

גמ׳ אֲמַר רָמִי בַּר חָמָא: מַאי שְׁנָא חֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת דְּתַקִּינוּ לְהוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין, וּמַאי שְׁנָא דְּשׁוֹטֶה וְשׁוֹטָה דְּלָא תַּקִּינוּ לְהוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין? דְּתַנְיָא: שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּשְׂאוּ נָשִׁים וּמֵתוּ – נְשׁוֹתֵיהֶן פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם!

היו שני אחין, אחד חרש ואחד פקח, נשואים לשתי נכריות, אחת חרשת ואחת פקחת, אם מת חרש בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? — כונס, אם רוצה, את החרשת, ואם רצה אחר כך להוציא — יוציא. מת פקח בעל פקחת, מה יעשה חרש בעל חרשת? — כונס את יבמתו ואינו מוציא לעולם, שהרי אינו יכול לגרשה.

חֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת, דְּקַיְּימָא תַּקַּנְתָּא דְּרַבָּנַן – תַּקִּינוּ לְהוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין. שׁוֹטֶה וְשׁוֹטָה דְּלָא קַיְּימָא תַּקַּנְתָּא דְּרַבָּנַן – דְּאֵין אָדָם דָּר עִם נָחָשׁ בִּכְפִיפָה אַחַת – לָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין.

אמר רמי בר חמא: מאי שנא [במה שונה] חרש וחרשת דתקינו להו רבנן [שתיקנו להם חכמים] על כל פנים נשואין מדבריהם, שהרי שנינו במשנה שצריכות לחלוץ, ומאי שנא [ובמה שונה] שוטה ושוטה שלא תקינו להו רבנן [תיקנו להם חכמים] נשואין כלל, אפילו מדבריהם? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו — נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום, שאין נישואי שוטה וקטן כלום!

וּמַאי שְׁנָא קָטָן דְּלָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין, וְחֵרֵשׁ תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין? חֵרֵשׁ, דְּלָא אָתֵי לִכְלַל נִשּׂוּאִין – תַּקִּינוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין, קָטָן, דְּאָתֵי לִכְלַל נִשּׂוּאִין – לָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין.

והוא מסביר: בנישואי חרש וחרשת, דקיימא תקנתא דרבנן [שמתקיימת תקנת חכמים], שנישואין אלה יכולים להתקיים, ולכן תקינו להו רבנן [תיקנו להם חכמים] נשואין, ואילו נישואי שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן [שאין מתקיימת תקנת חכמים] בענין זה, לפי שאין אדם יכול לחיות עם בן זוג שוטה, כפי שאומר הפתגם: אין אדם דר עם נחש בכפיפה (בסל) אחת, ולכן לא תקינו רבנן [תיקנו להם חכמים] נשואין.

וַהֲרֵי קְטַנָּה, דְּאָתְיָא לִכְלַל נִשּׂוּאִין וְתַקִּינוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין! הָתָם, שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ [בָּהּ] מִנְהַג הֶפְקֵר.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] קטן שלא תקינו רבנן [תיקנו לו חכמים] נשואין, וחרש שתקינו ליה רבנן [שתיקנו לו חכמים] נשואין? ומסבירים: חרש, שלא אתי [יבוא] בעתיד לכלל נשואין מן התורה — תקינו רבנן [תיקנו לו חכמים] נשואין, על כל פנים מדבריהם, ואילו קטן, דאתי [שבא] לכלל נשואין מן התורה, לכשיגדל — לא תקינו רבנן [תיקנו לו חכמים] נשואין.

וּמַאי שְׁנָא קְטַנָּה דִּמְמָאֲנָה, וּמַאי שְׁנָא חֵרֶשֶׁת דְּלָא מְמָאֲנָה? דְּאִם כֵּן,

ומקשים: והרי קטנה, דאתיא [שבאה] לבסוף לכלל נשואין מן התורה, ובכל זאת תקינו רבנן [תיקנו לה חכמים] נשואין, שיכולים אימה ואחיה להשיא אותה ונישואין אלה אינם אלא מדברי סופרים! ומשיבים: התם [שם] עשו תקנה זו מפני טעם אחר — שלא ינהגו בה מנהג הפקר, שאם תינשא — ישגיח עליה בעלה, ואם לא — יש חשש שינהגו ביתומה זו מנהג הפקר.