לֹא פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנָה. וְכֵן שְׁתֵּי חֵרְשׁוֹת.

לא פסל את הראשונה בביאתה של השניה, וכן אם היו שתי חרשות — אין ביאת השניה על ידי היבם פוסלת את הראשונה, כיון שביאת שתיהן שווה.

קְטַנָּה וְחֵרֶשֶׁת: בָּא יָבָם עַל הַקְּטַנָּה, וְחָזַר וּבָא עַל הַחֵרֶשֶׁת, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת – פָּסַל אֶת הַקְּטַנָּה;

ולכן: אם היתה הראשונה קנויה לבעלה — קנויה היא גם ליבם, ואם לאו, שאינה אשת אחיו — הרי נעשתה כאשתו, ואין ביאת השניה פוסלתה, ואף שאסור היה לו מהספק לבוא עליה. אם היו קטנה וחרשת; בא יבם על הקטנה, וחזר ובא על החרשת, או שבא אחיו על החרשת — הרי זה פסל את הקטנה, כפי שהסברנו, גזירה משום זה שבא תחילה על החרשת.

בָּא יָבָם עַל הַחֵרֶשֶׁת, וְחָזַר וּבָא עַל הַקְּטַנָּה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַקְּטַנָּה – פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת.

בא יבם על החרשת, וחזר ובא על הקטנה, או שבא אחיו על הקטנה — פסל את החרשת, שכן נישואיהם אינם נישואין גמורים. וביאת היבם איננה נחשבת לביאה הקונה ופוטרת, ולכן הביאה השניה פוסלת את הראשונה.

פִּקַּחַת וְחֵרֶשֶׁת: בָּא יָבָם עַל הַפִּקַּחַת, וְחָזַר וּבָא עַל הַחֵרֶשֶׁת, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת – לֹא פָּסַל אֶת הַפִּקַּחַת;

היתה אחת פקחת ואחת חרשת ובא יבם על הפקחת, וחזר ובא על החרשת, או שבא אחיו על החרשת — לא פסל את הפקחת, הואיל וקניינה לבעלה הוא קניין גמור, וביאת היבם עליה קנתה אותה לו קניין גמור ונפטרה צרתה, וביאתו על החרשת היתה בעילת זנות.

בָּא יָבָם עַל הַחֵרֶשֶׁת, וְחָזַר וּבָא עַל הַפִּקַּחַת, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַפִּקַּחַת – פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת.

בא יבם על החרשת וחזר ובא על הפקחת, או שבא אחיו על הפקחת — הרי זה פסל את החרשת, הואיל ואין קניינה קניין שלם, וביאת צרתה הפיקחת דוחה אותה ופוסלתה.

גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, בָּא יָבָם עַל הַגְּדוֹלָה, וְחָזַר וּבָא עַל הַקְּטַנָּה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַקְּטַנָּה – לֹא פָּסַל אֶת הַגְּדוֹלָה; בָּא יָבָם עַל הַקְּטַנָּה, וְחָזַר וּבָא עַל הַגְּדוֹלָה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַגְּדוֹלָה – פָּסַל אֶת הַקְּטַנָּה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְלַמְּדִין הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן בּוֹ.

היו לאח המת שתי נשים, אחת גדולה ואחת קטנה, שנישואיה מדברי סופרים בלבד, ובא יבם על הגדולה, וחזר ובא אחר כך על הקטנה, או שבא אחיו על הקטנה — לא פסל את הגדולה, שהרי ביאת הגדולה בנישואיה ביאה גמורה היתה ופטרה את צרתה. אם בא יבם על הקטנה וחזר ובא על הגדולה. או שבא אחיו על הגדולה — פסל את הקטנה. ר' אלעזר אומר: מלמדין הקטנה שתמאן בו ותעקור נישואיה מעיקרם, ותהא אף הקטנה מותרת לכל אדם.

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' אלעזר, שמלמדים את הקטנה שתמאן בו. וכן אמר האמורא ר' אלעזר בן פדת: הלכה כר' אלעזר בן שמוע, התנא במשנתנו.

וּצְרִיכָא: דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא קַמָּיְיתָא – בְּהַךְ קָאָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִשּׁוּם דְּלֹא קִיֵּים מִצְוַת יִיבּוּם. אֲבָל בְּהָא, דְּאִיקַּיַּים מִצְוַת יִיבּוּם – אֵימָא תַּרְוַיְיהוּ לִפְּקוּ בְּגֵט.

ואומרת הגמרא: וצריכא [והוצרכה] הלכה זו להיאמר גם במקרה זה וגם במקרה הראשון — בשתי אחיות נשואות ואחת מהן קטנה ונפלה הגדולה לייבום לפני בעל הקטנה. דאי איתמר בהא קמייתא [שאילו היה נאמר פסק הלכה זה רק במקרה זה הראשון], הייתי אומר: בהך קאמר [בזו אומר] שמואל הלכה כר' אליעזר — משום שלא קיים מצות ייבום בגדולה, וכדי שיוכל לקיים בה מצות ייבום, מלמדים את הקטנה למאן בו, אבל בהא [בזו] דאיקיים [שהתקיימה] מצות ייבום בגדולה — אימא תרוייהו לפקו [אמור ששתיהן תצאנה] בגט. ולהיפך,

וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא – מִשּׁוּם דִּגְדוֹלָה רַמְיָא קַמֵּיהּ, אֲבָל אִידָךְ לָא, צְרִיכָא.

אי אשמעינן בהא [אילו היה משמיע לנו רק בזו], הייתי אומר: משום שהגדולה מכל מקום רמיא קמיה [מוטלת לפניו] לייבום, ומשום כך הייתי אומר מוטב שיידחו נישואיה של הקטנה על ידי מיאון. אבל אידך [האחרת]— לא, שכל זמן שלא מיאנה הרי היא אחות אשתו, ואין בה חובת ייבום כלל. על כן צריכא [צריך] שייאמר פסק הלכה זה בשני המקרים.

מתני׳ יָבָם קָטָן שֶׁבָּא עַל יְבָמָה קְטַנָּה – יִגְדְּלוּ זֶה עִם זֶה; בָּא עַל יְבָמָה גְּדוֹלָה – תְּגַדְּלֶנּוּ.

יבם קטן, שבא על יבמה שגם היא קטנה — יגדלו זה עם זה יחד, כזוג נשוי. ואינו יכול לגרשה, שהרי קטן הוא. אם בא על יבמה גדולה — תגדלנו, תמתין לו עד שיגדל, ואינו יכול לפוטרה קודם לכן.

הַיְבָמָה שֶׁאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם ״לֹא נִבְעַלְתִּי״ – כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ; לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – מְבַקְּשִׁין הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ. וּבִזְמַן שֶׁהוּא מוֹדֶה – אֲפִילּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ.

היבמה שכנסה היבם לשם ייבום, ואמרה בתוך שלשים יום לכניסתה "לא נבעלתי" — כופין אותו שיחלוץ לה. ואם אמרה זאת לאחר שלשים יום, והוא אומר שבא עליה — מבקשין הימנו שיחלוץ לה, לפי שיש מקום להאמין לו שבא עליה. ובזמן שהוא מודה שלא בא עליה — אפילו לאחר שנים עשר חדש כופין אותו שיחלוץ לה.

הַנּוֹדֶרֶת הֲנָאָה מִיבָמָהּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ – כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ; לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ – מְבַקְּשִׁין הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ. וְאִם נִתְכַּוְּונָה לְכָךְ – אֲפִילּוּ בְּחַיֵּי בַעְלָהּ, מְבַקְּשִׁין הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ.

אשה הנודרת הנאה מיבמה, שנדרה עוד בחיי בעלה שלא תיהנה ממנו כל הנאה — כופין אותו שיחלוץ לה, שהרי אסור לה להיבעל לו, וממילא אין לה תקנה אלא בחליצה. אם נדרה ממנו הנאה לאחר מיתת בעלה — רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה. ואם נתכוונה לכך, שרצתה לפטור עצמה לעתיד, לאחר מות בעלה, מחובת הייבום — אפילו נדרה בחיי בעלה, רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה.

גמ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר. דְּתַנְיָא: קָטָן וּקְטַנָּה – לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מִתְיַיבְּמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

ומציעים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כדעת ר' מאיר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: קטן וקטנה — לא חולצין ולא מתייבמין, אלו דברי ר' מאיר. וטעמו: שמא יימצא הקטן סריס, או הקטנה תימצא איילונית, ואז אין מצוות ייבום חלה עליהם, אבל יש בכך איסור ערות אשת אח. ואילו כאן נראה, שמניחים לקטן ולקטנה לחיות זה עם זו!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר: כִּי אֲמַר רַבִּי מֵאִיר – גְּדוֹלָה לְקָטָן, וּקְטַנָּה לְגָדוֹל, דְּחַד מִינַּיְיהוּ בִּיאָה דְּאִיסּוּרָא הוּא, אֲבָל קָטָן הַבָּא עַל הַקְּטַנָּה, דְּתַרְוַיְיהוּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ – לָא אֲמַר.

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר היא, שכן כי [כאשר] אמר ר' מאיר את דינו לאיסור, הרי זה במקרה של גדולה לקטן, וקטנה לגדול, דחד מינייהו [שלגבי אחד מהם] ביאה דאיסורא [של איסור] הוא, שהרי יש כאן ספק איסור ערוה, ואם כי הקטן אינו חייב, מכל מקום השותף המבוגר חייב על איסור ביאת ערוה גם עם שותף קטן. אבל קטן הבא על הקטנה דתרוייהו כי הדדי נינהו [ששניהם זה כמו זה הם], ושניהם עדיין אינם חייבים במצוות, בזה לא אמר.

וְהָא קָתָנֵי: בָּא עַל יְבָמָה גְּדוֹלָה – תְּגַדְּלֶנּוּ! אֲמַר רַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה: בָּא – שָׁאנֵי. וְהָא תְּגַדְּלֶנּוּ קָאָמַר, דְּכָל בִּיאָה וּבִיאָה דְּאִיסּוּרָא הוּא! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר.

ומקשים: והא קתני [והרי שנה] במשנתנו: בא הקטן על יבמה גדולה — תגדלנו, ומשמע גם במקרה שאחד מהם גדול! אמר ר' חנינא חוזאה: בא — שאני [שונה], שאם כבר בא עליה, אף שלכתחילה אינו מייבם — מוטב שתגדלנו. ומקשים: והא [והרי] תגדלנו קאמר [אמר], משמע שיחיו יחד כל הזמן חיי נישואין אף שכל ביאה וביאה דאיסורא [של חשש איסור] הוא לדעת ר' מאיר! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כי מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' מאיר היא. לעצם הענין שואלים, ובאמת מדוע יוכל הקטן לייבם?

קְרֵי כָּאן ״לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם״, וְהַאי לָאו בַּר הָכִי הוּא! אֲמַר אַבַּיֵי: אָמַר קְרָא ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ – כָּל דְּהוּ.

קרי [קרא] כאן עליו את הכתוב "להקים לאחיו שם" (דברים כה, ז), והאי לאו בר הכי הוא [וזה הקטן אינו מסוגל לכך], שהרי אינו יכול להוליד! אמר אביי, אמר קרא [הכתוב]: "יבמה יבא עליה" (שם ה) — לרבות כל דהו [שהוא], אפילו זה שאינו מוליד.

רָבָא אֲמַר: בְּלָאו הָכִי נַמִי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, מִי אִיכָּא מִידֵי דְּהָשְׁתָּא אֲסִירָא לֵיהּ וּלְבָתַר שַׁעְתָּא שַׁרְיָא? וְהָא אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: כָּל יְבָמָה שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בִּשְׁעַת נְפִילָה ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ – הֲרֵי הִיא כְּאֵשֶׁת אָח שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים, וַאֲסוּרָה.

רבא אמר: בלאו הכי נמי לא מצית אמרת [גם בלא נימוק זה אינך יכול לומר] שיש חשש איסור בדבר זה, שכן מי איכא מידי דהשתא אסירא ליה ולבתר שעתא שריא [האם יש דבר, מקרה בייבום, שעכשיו היא אסורה לו ולאחר זמן תהיה מותרת]? והא [והרי] אמר רב יהודה אמר רב: כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה לייבום "יבמה יבא עליה" (שם), וכגון שיש סיבה הלכתית שאסור לו לייבם — הרי היא נעשית לאחיו כאשת אח שיש לו בנים, ואסורה לעולם.

וְאֵימָא הָכִי נַמִי! אָמַר קְרָא ״כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו״ – אֲפִילּוּ בֶּן יוֹם אֶחָד.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן], שתהיה אסורה לעולם אם נפלה לפני יבם קטן! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "כי ישבו אחים יחדו" (שם ה), משמע שדין זה חל בכל האחים החיים יחדיו באותו זמן, אפילו היה האח בן יום אחד.

״יְבָמָה שֶׁאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם״ וכו׳, מַאן תַּנָּא דְּעַד תְּלָתִין יוֹמִין מוֹקִים אִינִישׁ אַנַּפְשֵׁיהּ?

שנינו במשנה שיבמה שאמרה בתוך שלשים יום "לא נבעלתי" — כופים אותו שיחלוץ, ואם אמרה לאחר שלושים — מבקשים הימנו שיחלוץ. ושואלים: מאן [מי הוא] התנא הסבור שעד תלתין יומין [שלושים יום] מוקים איניש אנפשיה [מעמיד אדם את עצמו ומתאפק] ואינו בא על אשה שהוא חי איתה?

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי מֵאִיר הִיא. דְּתַנְיָא: טַעֲנַת בְּתוּלִים – כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אמר ר' יוחנן: דעת ר' מאיר היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: טענת בתולים, שיכול אדם לבוא לבית דין ולטעון שכנס אשה בחזקת שהיא בתולה, ובעלה, ומצא שאיננה בתולה — כל שלשים יום מן החופה, במשך כל תקופה זו, יכול לטעון זאת, כיון שעד אז יכול להיות שלא בעל והוא בא וטען טענה זו מיד לאחר בעילה ראשונה, אלו דברי ר' מאיר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִסְתְּרָה – לְאַלְתַּר, לֹא נִסְתְּרָה – אַף לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים.

ר' יוסי אומר: אם נסתרה, כלומר, אם היו במקום צנוע הראוי לביאה — יכול לטעון טענת בתולים רק לאלתר (מיד), אבל אם לא נסתרה ולא היו יחד — יכול לטעון כן אף לאחר כמה שנים. משמע, שר' מאיר הוא הסבור כי עד שלושים יום אפשר לומר שאדם לא בא על אשתו.

רַבָּה אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם – אֶלָּא בַּאֲרוּסָתוֹ, דְּגִיס בָּהּ, אֲבָל אֵשֶׁת אָחִיו

רבה אמר: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת ר' יוסי. אלא, עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יוסי התם [שם] אלא בארוסתו דגיס [שגס לבו, רגיל] בה, ולכן אם יתייחד עימה בודאי יבוא עליה. אבל אשת אחיו, היבמה שהיתה אשת אחיו —