וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת! [אָמַר לָךְ רַב]: אָמִינָא לָךְ אֲנָא סוֹטָה וַדַּאי. וְאָמְרַתְּ לִי אַתְּ סוֹטָה סָפֵק! וּמַאי שְׁנָא סוֹטָה וַדַּאי (מַאי טַעֲמָא), מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ טוּמְאָה –

ונברר: מאי [מה פירוש] "כשרה" ומאי [ומה פירוש] "פסולה" כאן? אילימא [אם תאמר] כי "כשרה" כוונתו כשרה לעלמא [בכלל] שכשרה לכל אדם, וכן "פסולה" — פסולה לעלמא [בכלל], כגון שהיתה כבר גרושה או חללה, ואסורה לכהן, הלא אם נפרש כך שהדבר נוגע לאחרים, ולעצמו שתיהן כשרות, כיון דלדידיה חזיא [שלעצמו, עבורו היא ראויה] — מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה ומה איכפת ממנה] — אם פסולה היא או ראויה עבור אחרים?

סוֹטָה סָפֵק נַמִי טוּמְאָה כְּתִיבָא בָּהּ! דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כֵּיפַר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִן הַנִּישּׂוּאִין – אֲסוּרָה, מִן הָאֵירוּסִין – מוּתֶּרֶת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה״,

אלא לאו [האם לא] צריך לפרש כך: "כשרה" כוונתו — כשרה ליה [לו, עבורו], "פסולה" פירושו — פסולה רק ליה [לו, עבורו], ומאי ניהו [ומה הוא], כלומר, כיצד יכול להיות מקרה כזה שאשה תהיה כשרה או פסולה רק לו ולא לאדם אחר — הרי זה יכול להיות מחזיר גרושתו, שאותו אח שמת החזיר את גרושתו אחרי שנישאה לאחר, ואז היא אסורה רק לייבום, אבל אין זה אוסרה על אחרים, וקתני [ושנה] שם: ואם היה מייבם — מייבם לכשרה. משמע שהכשרה, שהיתה צרת גרושה שהוחזרה, ראויה אפילו לייבום!

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ – אֲסוּרָה. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אַחֲרֵי הֻטַּמָּאָה״ – לְרַבּוֹת סוֹטָה שֶׁנִּסְתְּרָה.

את ההוכחה הזו דוחים: לא, לעולם הכוונה היא "כשרה" — כשרה לעלמא [בכלל], "פסולה" — פסולה לעלמא [בכלל], כגון שהיתה גרושה. ודקאמרת [ומה שאמרת] כיון דלדידיה חזיא [שלו עצמו היא ראויה] כיון שהוא ישראל ואינה אסורה אלא לכהן, מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה] — הרי זה משום מה שאמר רב יוסף.

וּמַאי נִסְתְּרָה – נִבְעֲלָה, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ נִסְתְּרָה – לִישָּׁנָא מַעַלְיָא נָקַט. נִבְעֲלָה, טוּמְאָה בְּהֶדְיָא כְּתִיב בָּהּ ״וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה״!

שאמר רב יוסף: כאן שנה, כלומר, בהלכה זו שאמר במשנה שחולץ לפסולה, לימדנו רבי כלל מוסרי גדול: לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם. שאל לו לאדם לקלקל דבר — אפילו הוא שלו וברשותו — אם זה עשוי להביא תועלת לאחרים. וכך גם כאן, שאם הוא חולץ אין חשיבות עבורו למי מהן הוא חולץ, אבל אם יחלוץ לכשרה נמצא שפסלה לכהונה (שדין חלוצה כדין גרושה). ומוטב שיחלוץ לזו שהיתה פסולה לכהונה בין כה וכה, ולא יקלקל את סיכויי הנישואין של האחרת.

לְמֵיקַם עֲלָהּ בְּלָאו. וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן כֵּיפַר לָאו בְּסוֹטָה לֵית לֵיהּ, וַאֲפִילּוּ זְנַאי נַמִי.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה מברייתא אחרת, ששנינו: המחזיר גרושתו משנשאת ומת — היא וצרתה חולצת. וקודם יש לתקן את הלשון: היא וצרתה סלקא דעתך [עולה על דעתך]? שהרי חולצים רק לאחת מן הנשים ולא לשתיהן! אלא אימא [אמור, תקן]: או היא או צרתה. משמע ששתיהן אינן ראויות לייבום!

מַאי טַעֲמָא – הֲוָיָה וְאִישּׁוּת כְּתִיב בָּהּ.

ודוחים: ולאו תרוצי קמתרצת לה [וכי אין אתה מיישב ומתקן אותה] את לשון הברייתא ואינך גורס אותה כפי שהיא?! ואם כן אין מכאן ראיה, ותריץ הכי [ותקן אותה גירסה כך]: היא — חולצת, צרתה — או חולצת או מתייבמת. ואם כן, אין מכאן ראייה לפתור את בעייתו של רב יהודה.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יְהוּדָה מֵרַב שֵׁשֶׁת: הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּיסֵּת, וּמֵת, צָרָתָהּ מַהוּ? אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן כֵּיפַר לָא תִּיבָּעֵי לָךְ, כֵּיוָן דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כֵּיפַר טוּמְאָה בְּמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ הוּא דִּכְתִיבָא – צָרָתָהּ כְּמוֹתָהּ.

ובאותו ענין מסופר: אמר ר' חייא בר אבא, ר' יוחנן בעי [שאל]: המחזיר גרושתו משניסת (משנישאת) לאחר ומת, צרתה מהו הדין בייבום? אמר ליה [לו] ר' אמי: ותיבעי [ותישאל, תסתפק] לך היא גופה [עצמה]! האם היא עצמה חייבת בייבום? השיב לו: היא גופה [עצמה] לא קמיבעיא [מסופקת] לי שודאי אסורה, משום

וְאִי מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ ״תּוֹעֵבָה הִיא״, הִיא תּוֹעֵבָה וְאֵין בָּנֶיהָ תּוֹעֲבִין – הָא צָרָתָהּ תּוֹעֵבָה.

דאמרינן [שאומרים אנו] קל וחומר כך: במותר לה, כלומר, בעלה הראשון שהיה מותר בה עד שנישאת לאחר — אסורה לו משום שנישאה לאחר, באסור לה, באחי בעלה — לא כל שכן שתהא אסורה?! כי קא מיבעיא [כאשר נשאלה] לי שאלה זו, הרי זה ביחס לצרתה, מאי [מה] הדין? ומה הבעיה: מי אלים [האם תקיף, חזק] קל וחומר זה שאמרנו עד כדי למידחי [לדחות] את הצרה או לא? שהרי היא עצמה נדחית מן הייבום על ידי קל וחומר! והשאלה היא, האם דחיה זו יפה כוחה עד כדי כך שתדחה גם את צרתה כמו צרת ערוה?

כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, אַף עַל גַּב דַּאֲמוּר רַבָּנַן טוּמְאָה בְּסוֹטָה הוּא דִּכְתִיב – אֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְּשׁוּטוֹ,

רב נחמן בר יצחק מתני הכי [היה שונה מסורת זו כך]: אמר ר' חייא בר אבא, בעי ר' יוחנן: המחזיר גרושתו משניסת (משנישאת) לאחר ומת, מהו דינה בייבום? אמר ליה [לו] ר' אמי: ותיבעי [ותישאל, תסתפק] לך גם מה הדין בצרתה? והשיב: צרתה לא קמיבעיא [מסופקת] לי דלא אלים [שאין תקיף, חזק] הקל וחומר שאמרנו למידחי לדחות צרה מייבום, אלא כי קמיבעיא [כאשר נשאלה] לי, לא נשאלה לי אלא השאלה, היא גופה [עצמה] מאי [מה דינה], מי אלים [האם תקיף, חזק] קל וחומר וסומכים עליו גם במקום מצוה של ייבום, או לא?

אוֹ: דִּלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיעֲקַר – אִיעֲקַר? אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן לָא תִּיבָּעֵי לָךְ, כֵּיוָן דְּאִיתְעֲקַר – אִיעֲקַר.

ולא מתייבמת. ומכאן שיש עליה זיקת ייבום, ושלא כדברי רב! ומשיבים: אמר לך [היה יכול לומר לך] רב: אמינא לך אנא [אומר לך אני] מה שאמרתי בסוטה שזנתה ודאי, ואמרת לי את [ואתה אומר לי] בסוטה מספק! שהרי זו שנכנסה לבית הסתר אין הוכחה שבאמת זנתה, וכיון שהיא רק ספק סוטה — לכן היא חולצת. ומקשים: ומאי שנא [ובמה שונה] סוטה ודאי מאי טעמא [מה טעם] — משום דכתיב [שנאמר] בה לשון "טומאה", הלא

כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן כֵּיפַר, מַאי? אַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כֵּיפַר טוּמְאָה בְּמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ הוּא דִּכְתִיבָא – מִיעֵט רַחֲמָנָא ״הִיא תּוֹעֵבָה״ וְאֵין צָרָתָהּ תּוֹעֵבָה, אוֹ: דִּלְמָא, הִיא תּוֹעֵבָה וְאֵין בָּנֶיהָ תּוֹעֲבִין, הָא צָרָתָהּ – תּוֹעֵבָה!

סוטה מספק נמי [גם כן] לשון "טומאה" כתיבא [נאמרה] בה! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יוסי בן כיפר אומר משום (בשם) ר' אלעזר: המחזיר גרושתו מן הנישואין, לאחר שכבר נישאה לאחר ונתגרשה או נתאלמנה ממנו, כיון שאסרה התורה לאדם לשאת שוב את גרושתו לאחר שנישאה לאחר — אסורה לבעלה, אולם אם היתה זו מן האירוסין שרק נתארסה לאחר ומת — מותרת, משום שנאמר: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה" (דברים כד, ד), וזו שרק נתארסה, הרי לא נטמאה, שכן לא היה ביניהם יחסי אישות.

אָמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: הָיְתָה אַחַת כְּשֵׁרָה וְאַחַת פְּסוּלָה, אִם הָיָה חוֹלֵץ – חוֹלֵץ לַפְּסוּלָהּ, וְאִם הָיָה מְיַיבֵּם – מְיַיבֵּם לַכְּשֵׁרָה.

וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו, בין שנישאה ובין שנתארסה לאחר — אסורה לבעלה הראשון. אלא מה אני מקיים את דברי הכתוב "אחרי אשר הטמאה" — אין כתוב זה מדבר בעניינו, בדין אשה הנישאת לאחר כדין, שבזו אין להשתמש בלשון טומאה, אלא בא כתוב זה לרבות סוטה שנסתרה, שעל זו נאמר שהיא אסורה לבעלה, מחשש ביאה של ניאוף. ומכל מקום נלמד מכאן לענייננו כי סוטה שנסתרה, קרויה לשיטה זו, "טמאה"!

מַאי כְּשֵׁרָה וּמַאי פְּסוּלָהּ? אִילֵימָא כְּשֵׁרָה – כְּשֵׁרָה לְעָלְמָא, פְּסוּלָהּ – פְּסוּלָהּ לְעָלְמָא, כֵּיוָן דִּלְדִידֵיהּ חַזְיָא מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינָּהּ?

ודוחים: ומאי [ומה פירוש] "נסתרה" האמור כאן — כוונתו נבעלה ודאי. ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לה] "נסתרה" ולא אמר נבעלה — לישנא מעליא נקט [לשון מעולה, נקיה, תפס] והכוונה היא לזו שנבעלה ממש. ותוהים: אם באשה שנבעלה — הלא לשון "טומאה" בהדיא כתיב [במפורש נאמר] בה, בפרשת סוטה, ומדוע צריך ללמוד ממקור רחוק שהיא קרויה "טמאה", שהרי נאמר בהקשר זה "ונסתרה והיא נטמאה" (במדבר ה, יג)?

אֶלָּא לָאו: כְּשֵׁרָה – כְּשֵׁרָה לֵיהּ, פְּסוּלָהּ – פְּסוּלָהּ לֵיהּ. וּמַאי נִיהוּ – מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ. וְקָתָנֵי: וְאִם הָיָה מְיַיבֵּם – מְיַיבֵּם לַכְּשֵׁרָה!

ומשיבים: לימוד זה מן הכתוב "לא יוכל... לשוב לקחתה" אינו כדי להודיענו שהדבר קרוי "טומאה", אלא ללמוד מכאן הלכה למיקם עלה בלאו [לעמוד, לעבור, עליה באיסור לא תעשה], שאם בעל בא על אשתו אחרי שנבעלה לאחר — הריהו עובר עליה בלאו. ומעירים: ור' יוסי בן כיפר המעמיד את הפסוק במחזיר גרושתו — איסור לאו בסוטה לית ליה [אין לו] בכלל, שלדעתו אין הבעל עובר אם בא על אשתו שסטתה בעודה נשואה לו, ואפילו זנאי [זנתה] ודאי, נמי [גם כן].

לָא, לְעוֹלָם כְּשֵׁרָה – כְּשֵׁרָה לְעָלְמָא, פְּסוּלָהּ – פְּסוּלָהּ לְעָלְמָא. וּדְקָאָמְרַתְּ כֵּיוָן דִּלְדִידֵיהּ חַזְיָא מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינָּהּ – מִשּׁוּם דְּרַב יוֹסֵף.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מפני שלדעתו הכתוב שהזכיר "אחרי אשר הוטמאה" אינו מדבר בסוטה, אלא באשה שנתגרשה כדין מבעלה הראשון ונישאה כדין לבעל אחר. וראיה לדבר, כי "הויה" ו"אישות" כתיב [נאמר] בה, שנאמר: "והיתה לאיש אחר" (דברים כד, ב), ונאמר: "כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה" (שם ג), משמע שמדובר שם ביחסים של נישואין כהלכתם. ואילו הסוטה מעולם לא "היתה" (כלומר, לא נישאה), שאינה יכולה להיות נשואה לאיש אחר בעודה אשת איש.

דְּאָמַר רַב יוֹסֵף, כָּאן שָׁנָה רַבִּי: לֹא יִשְׁפּוֹךְ אָדָם מֵי בּוֹרוֹ וַאֲחֵרִים צְרִיכִים לָהֶם.

באותו נושא דנים לענייננו, בעא מיניה [שאל אותו] רב יהודה מרב ששת: המחזיר גרושתו משניסת (משנישאת) לאחר ומת בלא בנים, צרתה, מהו לענין ייבום? אליבא [לפי שיטתו] של ר' יוסי בן כיפר — לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, כיון שאמר ר' יוסי בן כיפר כי כיון ש"טומאה" במחזיר גרושתו הוא דכתיבא [שנאמרה] — הרי דין צרתה כמותה.

תָּא שְׁמַע: הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת – הִיא וְצָרָתָהּ חוֹלֶצֶת. הִיא וְצָרָתָהּ סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! [אֶלָּא] אֵימָא: אוֹ הִיא אוֹ צָרָתָהּ.

ואי [ואם] משום דכתיב [שנאמר] בה "תועבה היא" (שם כד, ד) וההדגשה "היא" באה לצמצם את תחום האיסור ואפשר היה לפרש דווקא היא ולא צרתה, והרי מהמלה "היא" כבר דרשו: היא תועבה ואין בניה תועבין, שאם בכל זאת עבר וחזר ונשאה — אין הבנים שיוולדו ממנה פסולים. אבל אין "היא" מצמצם את הדין מן הצרה, ומכאן: הא [הרי] צרתה תועבה היא כמותה לענין ייבום, ולכן בודאי פטורה מן הייבום.

וְלָאו תֵּרוּצֵי קָמְתָרְצַתְּ לָהּ? תְּרֵיץ הָכִי: הִיא חוֹלֶצֶת, צָרָתָהּ – אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת.

כי תיבעי לך אליבא דרבנן [כאשר יסתפק לך הדבר, הרי זה על פי שיטת חכמים], האם נאמר: אף על גב דאמור רבנן [אף על פי שאמרו חכמים] "טומאה" בסוטה הוא דכתיב [שנאמר], האם נאמר כי בכל זאת אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואף שאמרו חכמים שההלכה בפסוק מתייחסת לענין סוטה, מכל מקום אין לעקור את פשט הכתוב לגמרי, וכיון שמדובר שם בענין מחזיר גרושתו, נלמד מכאן שיש בה טומאה,

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, רַבִּי יוֹחָנָן בָּעֵי: הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּיסֵּת, צָרָתָהּ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמִי: וְתִיבָּעֵי לָךְ הִיא גּוּפָהּ! הִיא גּוּפָהּ לָא קָמִיבָּעֲיָא לִי,

או דלמא [שמא] כיון דאיעקר [שנעקר] הדין ממקומו — איעקר [נעקר] לגמרי, ואין עוד לפרשו כקשור לענין שהוא כתוב בו, אלא לענין סוטה בלבד. איכא דאמרי [יש אומרים] שלא כך היתה השאלה, אלא היא נוסחה בצורה הפוכה: אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים] לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, כיון דאיתעקר [שנעקר] דבר ממשמעו — איעקר [נעקר], ולכן אין במחזיר גרושתו טומאה, לא בה ולא בצרתה.

דְּאָמְרִינַן: קַל וָחוֹמֶר: בַּמּוּתָּר לָהּ אֲסוּרָה, בְּאָסוּר לָהּ – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! כִּי קָא מִיבָּעֲיָא לִי – צָרָתָהּ מַאי? מִי אַלִּים קַל וָחוֹמֶר לְמִידְחֵי צָרָה, אוֹ לָא?

כי תיבעי לך [כאשר תישאל לך] שאלה זו — הרי זה אליבא [על פי שיטת] ר' יוסי בן כיפר, מאי [מה] הדין? האם נאמר אף על גב [אף על פי] שאמר ר' יוסי בן כיפר כי "טומאה" במחזיר גרושתו הוא דכתיבא [שנאמרה], יש לשאול: האם כאשר כתבה התורה "היא", מיעט רחמנא [מיעטה התורה] את צרתה, ומשמעות הכתוב: היא תועבה ואין צרתה תועבה, או דלמא [שמא] בא הכתוב להשמיענו כי היא תועבה ואין בניה תועבין, ולצד הזה נדייק: הא [הרי] צרתה, בניגוד לבניה, תועבה היא?

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי הָכִי: אֲמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּיסֵּת מַהוּ? אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַמִי: וְתִיבָּעֵי לָךְ צָרָתָהּ? צָרָתָהּ לָא קָמִיבָּעֲיָא לִי, דְּלָא אַלִּים קַל וָחוֹמֶר לְמִידְחֵי צָרָה. אֶלָּא, כִּי קָמִיבָּעֲיָא לִי – הִיא גּוּפָהּ מַאי, מִי אַלִּים קַל וָחוֹמֶר בִּמְקוֹם מִצְוָה, אוֹ לֹא?

אמר ליה [לו] רב ששת: תניתוה [למדתם אותה], שיש לנו ראיה לדבר מן הברייתא, ששנינו בה: אם נפלו לפני אדם שתי יבמות, והיתה אחת כשרה ואחת פסולה, אם היה חולץ — חולץ לפסולה, ואם היה מייבם — מייבם לכשרה.