אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חֲלִיצַת קָטָן כְּלוּם.

אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר' מאיר, שחליצה זו יש בה ממש, אלא שהיא פסולה ואין בה כדי להתירה לשוק, אבל חכמים אומרים: אין חליצת קטן כלום.

״קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה״ וכו׳. אֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. דַּאֲמַר: ״אִישׁ״ כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה, וּמַקְּשִׁינַן אִשָּׁה לְאִישׁ.

שנינו במשנה: קטנה שחלצה — תחלוץ משתגדיל, ואם לא עשתה כן — חליצתה פסולה. אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר' מאיר, שאמר: "איש" כתוב בפרשה ("ואם לא יחפוץ האיש". דברים כה, ז), משמע — מבוגר, ומקשינן [ומקישים, משווים אנו] אשה לאיש, שגם האשה צריכה להיות בוגרת בזמן החליצה.

אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: ״אִישׁ״ כְּתִיב בַּפָּרָשָׁה, אִשָּׁה – בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה.

אבל חכמים אומרים: אמנם "איש" כתיב [נאמר] בפרשה, ומשמע גדול דווקא, אבל אשה החולצת, כיון שלא נאמר שם "אשה" אלא "יבמה" סתם הרי זה בין גדולה בין קטנה.

מַאן חֲכָמִים – רַבִּי יוֹסֵי הִיא. דְּרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי הָווּ יָתְבִי, פָּתַח חַד מִינַּיְיהוּ וְאָמַר: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים״,

ושואלים: מאן [מי הם] חכמים אלה החולקים על ר' מאיר? ומשיבים: שיטת ר' יוסי היא. ומביאים מעשה שממנו למדים שדבר זה הוא דעת ר' יוסי. שר' חייא ור' שמעון בר (בנו של) רבי הוו יתבי [היו יושבים] מחוץ לבית המדרש ועסקו בתורה. פתח חד מינייהו [אחד מהם] ואמר: המתפלל, צריך בזמן התפילה, שיתן עיניו למטה, לכיוון ארץ ישראל, משום שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א', ט, ג), כלומר, שהשכינה היא בארץ ישראל, וצריך לכוון עיניו לארץ הקודש.

וְחַד אָמַר: עֵינָיו לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם״. אַדְּהָכִי אֲתָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי לְגַבַּיְיהוּ, אֲמַר לְהוּ: בְּמַאי עָסְקִיתוּ? אָמְרוּ לֵיהּ: בִּתְפִלָּה. אֲמַר לְהוּ: כָּךְ אֲמַר אַבָּא, הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה וְלִבּוֹ לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּימוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ.

וחד [ואחד מהם] אמר, שצריך שיתן עיניו למעלה, לכיוון השמים, משום שנאמר: "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" (איכה ג, מא). אדהכי אתא [בינתיים בא] ר' ישמעאל בר' יוסי לגבייהו [אצלם]. אמר להו [להם]: במאי עסקיתו [במה עוסקים אתם]? אמרו ליה [לו]: בתפלה, שאנחנו מתווכחים איך לעמוד בתפילה. אמר להו [להם]: כך אמר אבא, ר' יוסי: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו יכוון למעלה, כדי שיתקיימו שני המקראות הללו.

אַדְּהָכִי אֲתָא רַבִּי לִמְתִיבְתָּא. אִינְהוּ, דְּהָווּ קַלִּילֵי, יְתִיבוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, אַגַּב יוֹקְרֵיהּ, הֲוָה מְפַסַּע וְאָזֵיל.

אדהכי [בינתיים], עד שהם משוחחים, אתא [בא, נכנס] רבי למתיבתא [לישיבה] והיו צריכים הכל להתיישב במקומותיהם הקבועים להם. אינהו דהוו קלילי, יתיבו בדוכתייהו [הם שהיו קלים בהליכתם, מיהרו וישבו במקומותיהם], ואילו ר' ישמעאל בר' יוסי אגב יוקריה הוה מפסע ואזיל [מתוך כובדו, שהיה שמן מאוד, היה פוסע והולך לאט], כאשר כבר ישבו הכל במקומותיהם על הארץ, והיה צריך לעבור מעל ראשיהם של היושבים.

אֲמַר לֵיהּ אַבְּדָן: מִי הוּא זֶה שֶׁמְּפַסֵּעַ עַל רָאשֵׁי עַם קָדוֹשׁ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, שֶׁבָּאתִי לִלְמוֹד תּוֹרָה מֵרַבִּי. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי אַתָּה הָגוּן לִלְמוֹד תּוֹרָה מֵרַבִּי?

אמר ליה [לו] אבדן (אבא יודן) שהיה תלמידו ושמשו של רבי: מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קדוש! שהדבר נראה כזלזול בישראל שהוא פוסע מעל ראשיהם. אמר ליה [לו]: אני ישמעאל בר' יוסי שבאתי ללמוד תורה מרבי. אמר ליה [לו] אבדן: וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי שבגלל זה אתה מזלזל באחרים?

אֲמַר לֵיהּ: וְכִי מֹשֶׁה הָיָה הָגוּן לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה? אֲמַר לֵיהּ: וְכִי מֹשֶׁה אַתָּה? אֲמַר לֵיהּ: וְכִי רַבְּךָ אֱלֹהִים הוּא? אֲמַר רַב יוֹסֵף: שְׁקַלֵיהּ רַבִּי לְמִטַּרְפְּסֵיהּ, דְּקָאָמַר לֵיהּ ״רַבְּךָ״ וְלָא ״רַבִּי״.

אמר ליה [לו]: וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה (הקדוש ברוך הוא)? אלא ודאי שאין הכרח שיהא התלמיד חשוב כמו רבו. אמר ליה [לו]: וכי משה אתה? אמר ליה ר' ישמעאל: וכי רבך אלהים הוא? על קטע זה במעשה אמר רב יוסף: שקליה [קיבל] רבי כאן למטרפסיה [את גמולו] על ששתק כל אותו זמן ולא מיחה בתלמידו על שביזה את ר' ישמעאל, ומהו הגמול — דקאמר ליה [שאמר לו] ר' ישמעאל לאבדן: "רבך" ולא אמר "רבי" שנראה הדבר כאילו אינו מקבל עליו את מרותו.

אַדְּהָכִי אָתְיָא יְבָמָה לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְאַבְּדָן: פּוֹק בְּדַקָהּ. לְבָתַר דִּנְפַק, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּךְ אֲמַר אַבָּא: ״אִישׁ״ כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה, אֲבָל אִשָּׁה – בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה.

אדהכי אתיא [בינתיים באה] יבמה לקמיה [לפני] רבי, שהיתה קטנה סמוך לבגרותה, וחלצו לה, ולא היה ברור אם החליצה כשירה. אמר ליה [לו] רבי לאבדן: פוק בדקה [צא ובדוק אותה] אם כבר הגיעה לבגרות. לבתר דנפק [לאחר שיצא] אבדן, אמר ליה [לו] ר' ישמעאל לרבי: כך אמר אבא בענין חליצת קטנה: "איש" כתוב בפרשה, אבל אשה — בין גדולה בין קטנה, חליצתה כשרה.

אֲמַר לֵיהּ: תָּא, לָא צְרִיכַתְּ, כְּבָר הוֹרָה זָקֵן. קָמְפַסַּע אַבְּדָן וְאָתֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: מִי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ עַם קָדוֹשׁ – יְפַסַּע עַל רָאשֵׁי עַם קָדוֹשׁ. מִי שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹ עַם קָדוֹשׁ – הֵיאָךְ יְפַסַּע עַל רָאשֵׁי עַם קָדוֹשׁ?

אמר ליה [לו] רבי לאבדן: תא, לא צריכת [בוא, אין אתה צריך] לבדוק, כבר הורה זקן (ר' יוסי) בענין זה, ויש לנו כבר הלכה פסוקה שאין צורך בבדיקה. קמפסע אבדן ואתי [היה אבדן פוסע ובא] מעל ראשי האנשים כדי לחזור למקומו. אמר ליה [לו] ר' ישמעאל בר' יוסי: מי שצריך לו עם קדוש — יפסע על ראשי עם קדוש, מי שאין צריך לו עם קדוש, שהרי אין כבר צורך בבדיקה, היאך יפסע על ראשי עם קדוש?

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְאַבְּדָן: קוּם בְּדוּכְתֵּיךְ. תָּאנָא: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִצְטָרַע אַבְּדָן, וְטָבְעוּ שְׁנֵי בָנָיו, וּמֵאֲנוּ שְׁתֵּי כַלּוֹתָיו. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דִּכְסַפֵיהּ לְאַבְּדָן בְּהַאי עָלְמָא.

אמר ליה רבי לאבדן: קום בדוכתיך [עמוד במקומך] ואל תלך יותר! תאנא [שנה החכם]: באותה שעה נצטרע אבדן כעונש על שהעליב את ר' ישמעאל בר' יוסי, וטבעו שני בניו שהיו נשואים זה לא מכבר, ומאנו שתי כלותיו שהיו נשואות לאותם בנים וביטלו את הנישואין. אמר רב נחמן בר יצחק: בריך רחמנא דכספיה [ברוך ה' שבייש אותו] את אבדן בהאי עלמא [בעולם הזה], ולא ייענש עוד לעולם הבא, שנמחלו כל עוונותיו על ידי יסורים אלה.

אָמַר רַבִּי אַמִי: מִדְּבָרָיו שֶׁל בְּרַבִּי נִלְמוֹד: קְטַנָּה חוֹלֶצֶת בִּפְעוּטוּת. רָבָא אָמַר: עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים. וְהִלְכְתָא: עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.

אמר ר' אמי: מדבריו של ברבי (האיש הגדול, ר' יוסי), נלמוד: קטנה חולצת אפילו כשהיא בגיל הפעוטות, כבת שש ושבע. רבא אמר: אינה חולצת עד שתגיע לעונת נדרים, כבת אחת עשרה, שיש בה דעת עד שמסוגלת להבין משמעות של נדר. אולם מסכמים: והלכתא [והלכה פסוקה]: אינה חולצת עד שתביא שתי שערות.

״חָלְצָה בִּשְׁנַיִם״ וכו׳. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי אָמַר רַב נַחְמָן: אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג. וְהָא אֲמַר רַב נַחְמָן חֲדָא זִימְנָא! דַּאֲמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי אֲמַר רַב נַחְמָן: חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה!

שנינו במשנה: אם חלצה בשנים, או בשלושה, ונמצא אחד מהם פסול — ר' שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירים. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אין הלכה כאותו הזוג שהכשיר. ושואלים: והא [והרי כבר] אמר רב נחמן אותה הלכה חדא זימנא [פעם אחת]. שאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: חליצה בשלשה, ומכאן נלמד שאי אפשר בפחות מכך!

צְרִיכִי, דְּאִי אִיתְּמַר הַךְ קַמָּיְיתָא הֲוָה אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי – לְכַתְּחִילָּה, אֲבָל דִּיעֲבַד – אֲפִילּוּ תְּרֵי, קָא מַשְׁמַע לָן: אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג. וְאִי אַשְׁמוּעִינַן אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג אֶלָּא כְּתַנָּא קַמָּא, הֲוָה אָמִינָא: דִּיעֲבַד, אֲבָל לְכַתְּחִילָּה לִיבָּעֵי חֲמִשָּׁה, צְרִיכָא.

ומשיבים: צריכי [צריכים] שני הדברים להיאמר, דאי איתמר הך קמייתא [שאילו נאמרה רק זו הראשונה], "חליצה בשלושה", הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לכתחלה, אבל בדיעבד יספיקו אפילו תרי [שניים], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הלכה כאותו הזוג ובשניים חליצתה פסולה אפילו בדיעבד. ולהיפך: אי אשמועינן [אילו היה משמיע לנו] רק שאין הלכה כאותו הזוג, אלא כתנא קמא, הוה אמינא [הייתי אומר] שרק בדיעבד נאמרו הדברים שכשרה בשלושה, אבל לכתחילה ליבעי [שיצטרכו] חמשה, כדעת ר' יהודה, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם.

״מַעֲשֶׂה שֶׁחָלְצוּ״ כו׳. בֵּינוֹ לְבֵינָהּ מִי יָדַעֲנָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְעֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ מִבַּחוּץ.

מסופר במשנה שמעשה שחלצו בינו לבינה. ושואלים: בינו לבינה מי ידענא [האם אנו יודעים]? הרי לא היתה עדות בדבר, ומה מועילה חליצה כזאת? אמר רב יהודה אמר שמואל: וצריך להוסיף שעדים היו רואין אותו מבחוץ, אבל לא השתתפו במעשה עצמו.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מַעֲשֶׂה שֶׁחָלְצוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אַבְּרָאִי, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא בְּבֵית הָאֲסוּרִין, אוֹ דִּלְמָא: מַעֲשֶׂה שֶׁחָלְצוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּבֵית הָאֲסוּרִין? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּבֵית הָאֲסוּרִין הָיָה מַעֲשֶׂה, וּלְבֵית הָאֲסוּרִין בָּא מַעֲשֶׂה.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים בבית המדרש שאלה בהבנת לשונה של משנתנו: האם המעשה היה שחלצו בינו לבינה אבראי [בחוץ] במקום אחר, ובא מעשה זה לפני ר' עקיבא כאשר היה הוא אסור בבית האסורין, או דלמא [שמא] מעשה שחלצו בינו לבינה כשהיו היבם והאשה בבית האסורין, ואותו מעשה בא לפני ר' עקיבא? אמר רב יהודה אמר רב: בבית האסורין היה מעשה החליצה, וגם לבית האסורין בא מעשה כשהיה ר' עקיבא במאסר.