אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: ״כָּכָה יֵעָשֶׂה״ – כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה מְעַכֵּב. אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: מִשָּׁם רְאָיָה?! ״כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ״ – כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה בְּאִישׁ.

אמר ליה [לו] ר' אלעזר, הלא נאמר: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כה, ט), ו"ככה" לשון דיוק ועיכוב הוא, כלומר, שרק כך כשר. ונלמד מכאן כי כל דבר שהוא מעשה — מעכב. אמר ליה [לו] ר' עקיבא: וכי אתה מביא משם ראיה? הלא נאמר "ככה יעשה לאיש", כלומר, כל דבר שהוא מעשה באיש, דברים שעושים בגופו של האיש כגון החליצה, אבל היריקה שאיננה באיש אלא רק לפניו — איננה מעכבת.

הַחֵרֵשׁ שֶׁנֶּחֱלַץ, וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְחוֹלֶצֶת לְקָטָן – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה – תַּחֲלוֹץ מִשֶּׁתַּגְדִּיל, וְאִם לֹא חָלְצָה – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. חָלְצָה בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה, וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר מַכְשִׁירִין. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָלַץ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְהִכְשִׁיר.

ועוד בענין חליצה, החרש שנחלץ והחרשת שחלצה, וכן הגדולה שחולצת לקטן — חליצתה פסולה, ואיננה מועילה לפטור. קטנה שחלצה — תחלוץ שנית משתגדיל, ואם לא חלצה — חליצתה הראשונה פסולה. חלצה בשנים בפני שני דיינים, או בפני שלשה, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול מצד אחר להיות דיין — חליצתה פסולה. ר' שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירין. ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים, שלא בנוכחות דיינים, ובא מעשה זה לפני ר' עקיבא והכשיר.

גמ׳ אֲמַר רָבָא: הָשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ קְרִיאָה לָא מִיעַכְּבָא, לְפִיכָךְ, אִלֵּם וְאִלֶּמֶת שֶׁחָלְצוּ – חֲלִיצָתָן כְּשֵׁירָה.

על האמור במשנה אמר רבא: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] כי קריאה לא מעכבא [מעכבת] את חלות החליצה, ואף שלא קראה — אין הקריאה מעכבת, לפיכך, אלם ואלמת שחלצו — חליצתן כשירה. שאף שלכתחילה צריך לומר דברים, מכל מקום אין הדיבור מעכב.

תְּנַן: חֵרֵשׁ שֶׁנֶּחֱלַץ, וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַקָּטָן – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. מַאי טַעֲמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּלָא בְּנֵי קְרִיָּיה נִינְהוּ?! לָא, מִשּׁוּם דְּלָאו בְּנֵי דֵּעָה נִינְהוּ.

ומקשים: והלא תנן [שנינו במשנתנו]: חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן — חליצתה פסולה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר שהחליצה פסולה — לאו [האם לא] משום שלא בני קרייה [קריאה] נינהו [הם], שאינם מסוגלים לקרוא את מה שאומרים בחליצה ומדובר בחרש שאינו מדבר, ואם כן רואים מכאן שקריאה מעכבת! ודוחים: לא, הטעם בחרש וחרשת הוא משום דלאו [שלא] בני דעה נינהו [הם], וכיון שאין בהם דעת, אין מעשיהם נחשבים.

אִי הָכִי, אִלֵּם וְאִלֶּמֶת נַמִי! אֲמַר רָבָא: אִלֵּם וְאִלֶּמֶת בְּנֵי דֵּעָה נִינְהוּ, וּפוּמַיְיהוּ הוּא דְּכָאֵיב לְהוּ.

ושואלים: אי הכי [אם כך], אלם ואלמת נמי [גם כן] נאמר שאינם בני דעת! אמר רבא: אלם ואלמת בני דעה נינהו [הם], ואין בהם חסרון אלא שפומייהו [פיהם] הוא דכאיב להו [שכואב להם], כלומר, יש להם חסרון בכלי הביטוי, שאינם יכולים לדבר, אבל אין זה חסרון בדעתם, ולכן ראויים הם לחלוץ.

וְהָא אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּ״אָמַר״ ״וְאָמְרָה״! אֶלָּא, כִּי אִתְּמַר דְּרָבָא – אַסֵּיפָא אִתְּמַר: חֵרֵשׁ שֶׁנֶּחֱלַץ, וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַקָּטָן – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.

וחוזרים ומקשים: והא אמרי דבי [והרי אומרים חכמים מבית מדרשו] של ר' ינאי שחרש וחרשת פסולים לפי שאינו ב"אמר" הוא ("ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה". דברים כה, ח), ולא בכלל "ואמרה" היא ("ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל". שם ז), ולא משום חסרון דעת! אלא יש לחזור מדברים אלה ולומר אחרת: כי אתמר [כאשר, מה, שנאמר] בשם רבא — אסיפא אתמר [על סופה של המשנה נאמר], ששנינו: חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן — חליצתה פסולה.

אֲמַר רָבָא: הָשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ קְרִיָּיה מְעַכְּבָא, לְפִיכָךְ, אִלֵּם וְאִלֶּמֶת שֶׁחָלְצוּ – חֲלִיצָתָן פְּסוּלָה. וּמַתְנִיתִין כְּרַבִּי זֵירָא,

אמר רבא: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר], כלומר, כיון שאפשר להסיק מכאן שקרייה מעכבא [שקריאה מעכבת], לפיכך אלם ואלמת שחלצו — חליצתן פסולה. וצריך להסביר כך: ומתניתין [ומשנתנו] ששנינו בה בראשה שקריאה אינה מעכבת, ועם זאת חליצה של מי שאינו יכול לקרוא פסולה היא — יש להבינה כשיטת ר' זירא.

דַּאֲמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הָרָאוּי לְבִילָּה אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְכָל שֶׁאֵין רָאוּי לְבִילָּה – בִּילָּה מְעַכֶּבֶת.

שאמר ר' זירא: כל הראוי לבילה, כלומר, קרבן מנחה, שצריך לבלול אותו בשמן, והוא ראוי מבחינת הכמות שיבללו אותו — אין בילה מעכבת בו, שאם לא בלל — לא פסל. וכל שאין ראוי לבילה, כגון שיש כמות מרובה מדי, שאינה יכולה להיבלל — בילה מעכבת בו ופסול. ומכאן למדים הלכה כללית, שיש דברים שעשייתם בפועל איננה מעכבת כל עוד הם ראויים ומסוגלים לכך, ורק אם אינם ראויים — הרי זה מעכב. וגם בענייננו, אף שקריאה אינה מעכבת, מכל מקום חליצת אילם פסולה, משום שאינו מסוגל כלל לקריאה.

שָׁלְחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: יְבָמָה שֶׁרָקְקָה – תַּחֲלוֹץ. מִכְּלָל דְּאִיפַּסְלָא לָהּ מֵאַחִין.

שלחו ליה [לו] מארץ ישראל לאבוה [לאביו] של שמואל את ההוראה: יבמה כיון שרקקה — תחלוץ ולא תתייבם. ומעירים: מכלל הדברים אתה למד דאיפסלא [שנפסלה] לה על כל פנים מן האחין, שאף שרקיקה בלבד איננה מועילה כדי לפוטרה, מכל מקום יפה כוחה של הרקיקה כדי לפסול אותה לאחים, ולכן תחלוץ ולא תתייבם.

מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא, הָשְׁתָּא וּמַה בִּמְקוֹם מִצְוָה, דְּאִיכָּא לְמֵימַר מִידֵי דַּהֲוָה אַאֵימוּרִים, דְּכִי לֵיתְנְהוּ – לָא מְעַכְּבֵי,

ושואלים: מני [כשיטת מי היא הלכה זו]? אילימא [אם תאמר] שהיא שיטת ר' עקיבא, השתא [עכשיו, הרי] ומה במקום מצוה של חליצה, שבהקשר כזה צוותה התורה לרקוק, דאיכא למימר מידי דהוה [שיש מקום לומר שהדבר דומה הוא] לאימורים (החלב ושאר החלקים העולים למזבח), דכי ליתנהו [שכאשר אינם נמצאים כלל], שאבדו מן העולם — לא מעכבי [אינם מעכבים] את הקרבן, והמקריב יוצא ידי חובה בזריקת הדם בלבד, והכהנים מקבלים ממנו את חלקם,

וְכִי אִיתְנְהוּ – מְעַכְּבֵי,

וכי איתנהו [וכאשר הם נמצאים] ונטמאו, או אירע בהם פסול אחר — מעכבי [הרי הם מעכבים] ואין הכהנים זוכים בחלקם עד שיוקטרו האימורים, ובכל זאת

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: לָא מְעַכְּבָא – מֵאַחִין אִיפַּסְלָא?!

אמר ר' עקיבא שהרקיקה לא מעכבא [מעכבת] את החליצה, וסבור שאם לא רקקה, נפטרת בחליצה בלבד, וכיון שהוא סבור שאין הרקיקה חשובה, וכי ברקיקה זו בלבד מאחין איפסלא [נפסלה מייבום לאחים]?

וְאֶלָּא לְרַבִּי אֶלְעָזָר,

ואלא תאמר שהלכה זו לשיטת ר' אלעזר, שרקיקה מעכבת —

וְהָא שְׁנֵי דְּבָרִים הַמַּתִּירִין נִינְהוּ, וּשְׁנֵי דְּבָרִים הַמַּתִּירִין אֵין מַעֲלִין זֶה בְּלֹא זֶה!

והא [והרי] לשיטתו חליצה ורקיקה שני דברים המתירין נינהו [הם], וכלל הוא בדיני קרבנות: שני דברים המתירין — אין מעלין ומקדשים את הקרבן זה בלא זה. וכיוצא בו אינו מועיל בחליצה, אם רקקה בלבד, שהרי עשתה רק דבר אחד משני דברים שיש לעשותם!

אֶלָּא כְּרַבִּי, דְּתַנְיָא: כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת אֵין מְקַדְּשִׁין הַלֶּחֶם אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה.

אלא יש לומר שהלכה זו כשיטת רבי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כבשי עצרת שהם קרבן שלמים מיוחד, הבא בחג השבועות עם שתי הלחם — אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה, ששחיטת הכבשים גורמת שיתקדש הלחם.

כֵּיצַד? שְׁחָטָן לִשְׁמָן וְזָרַק דָּמָן לִשְׁמָן – קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שָׁחַט שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְזָרַק לִשְׁמָן – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָן לִשְׁמָן וְזָרַק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ קָדוֹשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי.

כיצד? אם שחטן את הכבשים הללו לשמן, וזרק דמן לשמן — קדש הלחם, ואם שחט שלא לשמן, כגון שאמר שמתכוון לשם קרבן אחר, ואפילו זרק לאחר מכן את הדם לשמן — לא קדש הלחם, ואם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן — קדוש ואינו קדוש, כלומר, קדוש במקצת, אלו דברי רבי.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ קָדוֹשׁ, עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט לִשְׁמָן וְיִזְרוֹק דָּמָן לִשְׁמָן.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לעולם אינו קדוש כלל עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן. ואם כן שיטת רבי היא שאף על פי שהקדושה חלה על הלחם על ידי שחיטה וזריקה, אם השחיטה בלבד היתה כראוי — יש בה כוח מספיק כדי להחיל קדושה מסויימת. וכן בענין החליצה, שאף שיש צורך ברקיקה וחליצה, אף רקיקה בלבד מועילה כדי לפסול את היבמה מן האחים.

וּמִי אֲמַר רַבִּי עֲקִיבָא רְקִיקָה לֹא פָּסְלָה? וְהָתַנְיָא: חָלְצָה וְלֹא

על סיכום זה של הדברים שואלים: ומי [והאם] אמר ר' עקיבא כי רקיקה לעצמה לא פסלה [פוסלת] את היבמה מן האחים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חלצה ולא