רָעָה הִיא אֵצֶל צַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע״. בִּשְׁלָמָא רַע – לְחַיֵּי, אֶלָּא טוֹב – אַמַּאי לָא? אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: טוֹבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים רָעָה הִיא אֵצֶל צַדִּיקִים.

רעה היא אצל צדיקים, שהצדיק אינו נהנה כלל מטובה זו. וראיה לדבר, ממה שנאמר בדברי ה' ללבן: "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בראשית לא, כד) בשלמא [נניח] רע — לחיי [לחיים, בסדר], שאנחנו מבינים שהזהיר אותו ה' שלא ידבר רע ליעקב, אלא טוב — אמאי [מדוע] לא? אלא שמע מינה [למד מכאן] שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים.

בִּשְׁלָמָא הָתָם, דִּלְמָא מַדְכַּר לֵיהּ שְׁמָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא הָכָא, מַאי רָעָה אִיכָּא?

ושואלים: בשלמא התם [נניח שם] בדברי לבן ליעקב יש צד מגונה ומאוס כאשר הוא מדבר איתו טובות, דלמא מדכר ליה שמא [שמא יזכיר לו שם] של עבודה זרה בתוך דבריו, שאף שהוא מתכוון לטובה, הרי זה פוגע ביעקב. אלא הכא [כאן], מאי [מה] רעה איכא [יש בכך], והרי נהנית היא?

דְּקָא שָׁדֵי בָּהּ זוּהֲמָא. דַּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הִטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא. יִשְׂרָאֵל, שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי, פָּסְקָה זוּהֲמָתָן, גּוֹיִם, שֶׁלֹּא עָמְדוּ בְּהַר סִינַי, לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָתָן.

ומשיבים: דקא שדי [שהוא מטיל] בה זוהמא [זוהמה], שמזהם אותה בזרעו. וזוהמה זו עושה רושם במקבל אותה, שכך גם אמר ר' יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה (וכך פירשו "הנחש השיאני". בראשית ג, יג — לשון אישות), הטיל בה זוהמא וזוהמה זו נשארה בבני האדם, ומזהמת את נפשם, וישראל שעמדו על הר סיני — פסקה זוהמתן שניטלה מהם אותה זוהמה של נחש, גוים שלא עמדו אז בהר סיני במתן תורה — לא פסקה זוהמתן.

״חָלְצָה בְּמִנְעָל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״נַעֲלוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא נַעֲלוֹ, נַעַל שֶׁל כָּל אָדָם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נַעַל״ ״נַעַל״ – מִכָּל מָקוֹם.

שנינו במשנה: אם חלצה במנעל שאינו שלו — החליצה כשירה. תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "...וחלצה נעלו מעל רגלו..." (דברים כה, ט) — אין לי אלא אם חלצה את נעלו השייך לו, ואולם אם חלצה נעל של כל אדם שהוא נעול בה, מנין שעשתה כדין — תלמוד לומר: "נעל" ("וחלצה נעלו") "נעל" ("חלוץ הנעל". שם י) מכל מקום, לרבות כל נעל.

אִם כֵּן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״נַעֲלוֹ״ – נַעֲלוֹ הָרָאוּי לוֹ, פְּרָט לְגָדוֹל שֶׁאֵין יָכוֹל לַהֲלוֹךְ בּוֹ, וּפְרָט לְקָטָן שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה רוֹב רַגְלוֹ, וּפְרָט לְסַנְדָּל הַמְּסוּלְיָים שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב.

ואם כן, מה תלמוד לומר "נעלו", המתייחס לו? — כוונתו "נעלו" — הראוי לו, פרט למנעל גדול שאין הוא יכול להלוך בו, ופרט לקטן שאינו חופה (מכסה) את רוב רגלו, ופרט לסנדל המסוליים שיש לו סוליה בלבד ואין לו עקב, ואינו ראוי להלך בו.

אַבַּיֵי הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲתַאי יְבָמָה לַחֲלוֹץ. אֲמַר לֵיהּ: הַב לֵיהּ סַנְדָּלָךְ, יָהֵיב לֵיהּ סַנְדָּלָא דִּשְׂמָאלָא. אָמַר לֵיהּ: אֵימַר דַּאֲמוּר רַבָּנַן דִּיעֲבַד, לְכַתְּחִלָּה מִי אֲמַוּר?

מסופר: אביי הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] רב יוסף, אתאי [באה] יבמה לחלוץ. אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: הב ליה [תן לו] ליבם סנדלך שיחלוץ בו, יהיב ליה סנדלא דשמאלא [נתן לו את הסנדל השמאלי], אמר ליה [לו] רב יוסף: אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] שמותר בשל שמאל, הרי זה בדיעבד, אולם לכתחלה מי אמור [האם אמרו]?

אָמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, סַנְדָּל שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ נַמִי, אֵימַר דַּאֲמוּר רַבָּנַן דִּיעֲבַד, לְכַתְּחִלָּה מִי אֲמוּר? אָמַר לֵיהּ הָכִי קָאָמִינָא לָךְ הַב לֵיהּ וְאַקְנֵי לֵיהּ.

אמר ליה [לו]: אי הכי [אם כך], סנדל שאין שלו נמי [גם כן], אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] שאפשר לחלוץ בו בדיעבד, אולם לכתחלה מי אמור [האם אמרו] שמותר לחלוץ בשאינו שלו? אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: הכי קאמינא לך [כך אני אמרתי לך, לזאת היתה כוונתי]: הב ליה ואקני ליה [תן לו את סנדלך והקנה לו אותו לפי שעה] שיהא שלו, ועל ידי כך ייעשה הדבר באופן שיהיה כשר לכתחילה.

״סַנְדָּל שֶׁל עֵץ״. מַאן תַּנָּא? אֲמַר שְׁמוּאֵל: רַבִּי מֵאִיר הִיא. דִּתְנַן: הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בַּקַּב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: בִּמְחוּפֵּה עוֹר, וְדִבְרֵי הַכֹּל.

שנינו במשנה שאם חלצה בסנדל של עץ — החליצה כשירה. ושואלים: מאן [מי הוא] התנא הסבור כן? אמר שמואל: דעת ר' מאיר היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הקיטע יוצא בקב שלו בשבת, אלו דברי ר' מאיר, משמע שלדעתו הקב, רגל העץ, חשובה כנעל. ור' יוסי אוסר. ואילו אבוה [אביו] של שמואל אומר: שכאן מדובר בסנדל עץ המחופה עור, ואם כן הלכה זו דברי הכל היא, שגם ר' יוסי מסכים שזה קרוי סנדל.

אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר לֹא תַּחֲלוֹץ בּוֹ, וְאִם חָלְצָה – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. סַנְדָּל הַמּוּחְלָט לֹא תַּחֲלוֹץ בּוֹ, וְאִם חָלְצָה – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָהּ.

אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: סנדל המוסגר שנראה בו נגע צרעת, אבל עדיין לא החליט הכהן שהוא טמא ממש, אלא שנמצא בשבוע של הסגר — לא תחלוץ בו אשה, ואם חלצה — חליצתה כשרה. סנדל המוחלט שפסקו שיש בו נגע צרעת — לא תחלוץ בו, ואם חלצה — חליצתה פסולה. כיון שהסנדל עומד לשריפה, הרי זה כאילו הוא כבר שרוף, ואין בו ממש.

רַב פַּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אֲמַר: אֶחָד סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר וְאֶחָד סַנְדָּל הַמּוּחְלָט לֹא תַּחֲלוֹץ בּוֹ, וְאִם חָלְצָה – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.

ואילו רב פפא משמיה [משמו] של רבא אמר: אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל המוחלט — לא תחלוץ בו לכתחילה, ואם חלצה בו — חליצתה כשרה.

מֵיתִיבֵי: בַּיִת הַמּוּסְגָּר – מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ, מוּחְלָט – מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו, וְזֶה וְזֶה מְטַמְּאִין בְּבִיאָה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: בית המוסגר שנראה בו כנגע צרעת והסגירו את הבית עד שיתברר אם נגע הוא או לא — הרי הוא מטמא מתוכו, שאם נוגעים בתוכו הוא מטמא, ואם היה זה בית שמוחלט כנגוע בצרעת — הרי הוא מטמא מתוכו ומאחוריו, וזה וזה מטמאין בביאה, שאם בא אדם לתוך בית זה הרי הוא נטמא, אפילו כשאינו נוגע בקירות.

וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ כִּדְמִכְתַּת דָּמֵי – וְהָא בָּעֵינַן ״וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת״ וְלֵיכָּא!

ואי סלקא דעתך כדמכתת דמי [ואם עולה על דעתך לומר שדבר שהוא מוחלט בצרעת נחשב כאילו שהיה כתות ושבור] — והא בעינן [והרי אנו צריכים] שיתקיים בו: "והבא אל הבית... יטמא" (ויקרא יד, מו) וליכא [ואין כאן], שהרי לשיטה זו הבית נחשב כאילו לא היה קיים!

שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא ״וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת״, אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת נְתִיצָה קָרוּי בַּיִת.

ומשיבים: שאני התם, דאמר קרא [שונה שם, שאמר הכתוב]: "ונתץ את הבית" (שם, מה), ללמד שאפילו בשעת נתיצה עדיין הוא קרוי בית, עד שייהרס ממש.

תָּא שְׁמַע: מַטְלִית שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כַּזַּיִת, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס רוּבָּהּ לְבַיִת טָהוֹר טִמְּאַתְהוּ, מַאי לָאו – מוּחְלֶטֶת? לָא, מוּסְגֶּרֶת.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר: מטלית שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות, שיש בה נגע צרעת, אף על פי שאין בו שיעור נפח כזית, כיון שנכנס רובה של מטלית לבית טהור — טמאתהו כדין מצורע. מאי לאו [האם לא] מדובר במטלית מוחלטת בנגע צרעת, ומשמע שאנחנו מחשיבים את שיעורה, אפילו כשהיא מוחלטת ומיועדת לשריפה! ודוחים: לא, מדובר פה במטלית מוסגרת.

אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: הָיוּ בָּהּ כַּמָּה זֵיתִים, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס מִמֶּנָּה כַּזַּיִת לְבַיִת טָהוֹר – טִמְּאַתְהוּ.

ומקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך אתה מפרש, אמור את סופה] של אותה הברייתא: היו בה במטלית שיעור כמה זיתים, כיון שנכנס ממנה כזית (אפילו אם זה מיעוט המטלית) לבית טהור — טמאתהו, ומעתה

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוּחְלֶטֶת, הַיְינוּ דְּאִיתְקַשׁ לְמֵת, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מוּסְגֶּרֶת – אַמַּאי אִיתְקַשׁ לְמֵת?

אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמדובר במטלית מוחלטת — היינו דאיתקש [הרי זה משום שהוקש, הושווה] מצורע מוחלט למת, וכיון שכך, כל כזית ממנה מטמא. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר במטלית מוסגרת, אמאי איתקש [מדוע הוקש, הושווה] למת? וכדי שתטמא צריך שתיכנס המטלית כולה או רובה!

שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא ״וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד״: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת שְׂרֵיפָה קָרוּי בֶּגֶד.

ומשיבים: אכן, מדובר במטלית מוחלטת, ובכל זאת מחשיבים שיש בה שיעור, אולם שאני התם [שונה שם] דין בגד שיש בו נגע, שאמר קרא [הכתוב]: "ושרף את הבגד" (שם יג, נב), לומר שאפילו בשעת שריפה קרוי עדיין בגד.

וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ! אִיסּוּר מִטּוּמְאָה לָא גָּמְרִינַן.

ושואלים: אם כן, וליגמר מיניה [ונלמד ממנו] גם לגבי סנדל ושאר דברים, שגם לאחר שהוחלט כנגוע בצרעת עדיין נשאר שמו עליו! ומשיבים: איסור מטומאה לא גמרינן [לומדים אנו], שהלכות טומאה שונות מהלכות איסור והיתר ואין ביניהן שוויון.

אֲמַר רָבָא: הִלְכְתָא: אֶחָד סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר וְאֶחָד סַנְדָּל שֶׁמּוּחְלָט, וְאֶחָד סַנְדָּל שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה – לֹא תַּחֲלוֹץ, וְאִם חָלְצָה – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. שֶׁל תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה,

אמר רבא הלכתא [הלכה] היא: אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל שמוחלט, ואחד סנדל של עבודה זרה, כלומר, סנדל שמנעילים בו פסל של עבודה זרה — לא תחלוץ בו אשה, ואם חלצה — חליצתה כשרה. סנדל של תקרובת עבודה זרה, שהביאו אותו כמתנה וקרבן לעבודה זרה,