וּמִי אִיכָּא כִּי הַאי גַּוְונָא? אִין, דְּחַזְיוּהּ רַבָּנַן לְרַב יְהוּדָה דְּנָפַק בְּחַמְשָׁא זוּזֵי מוּקֵי לְשׁוּקָא.

ומי איכא כי האי גוונא [והאם יש דבר כגון זה] שנועלים מנעל על גבי מנעל? ומשיבים: אין [כן], דחזיוה רבנן [שראו חכמים] את רב יהודה דנפק בחמשא זוזי מוקי לשוקא [שיצא פעם בחמישה זוגות נעליים, כגון נעלי בית, זה על גבי זה לשוק].

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יְבָמָה שֶׁהִגְדִּילָה בֵּין הָאַחִין – מוּתֶּרֶת לִינָּשֵׂא לְאֶחָד מִן הָאַחִין, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא חָלְצָה סַנְדָּל לְאֶחָד מֵהֶן. טַעֲמָא – דְּלָא חָזֵינַן, הָא חָזֵינַן – חָיְישִׁינַן?

ועוד הלכה אמר רב יהודה אמר רב: יבמה קטנה שהגדילה (שגדלה) בין האחין של בעלה — מותרת לינשא לאחד מן האחין, ואין חוששין שמא בזמן היותה שם חלצה סנדל לאחד מהן, ונמצא שהיתה חלוצה מאז. ומדייקים: טעמא, דלא חזינן [הטעם, דווקא, שאין אנו רואים] שחלצה, הא חזינן [הרי אם אנו רואים] — חיישינן [חוששים אנו] שדינה כחלוצה.

וְהָא תַּנְיָא: בֵּין שֶׁנִּתְכַּוֵּון הוּא וְלֹא נִתְכַּוְּונָה הִיא, בֵּין שֶׁנִּתְכַּוְּונָה הִיא וְלֹא נִתְכַּוֵּון הוּא – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, עַד שֶׁיִּתְכַּוְּונוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל גַּב דְּחָזֵינַן – אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא כִּוְּונוּ.

ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: בין שנתכוון הוא לשם חליצה ולא נתכוונה היא, בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא — חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם כאחד! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] רב יהודה: אף על גב דחזינן [אף על פי שרואים אנו] שחלצה סנדל לאחד מהם — אין חוששין שמא כוונו לשם חליצה.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: טַעֲמָא – דְּלָא חָזֵינַן, הָא חָזֵינַן חוֹשְׁשִׁין. וּדְקָא תָּנָא בָּעֵי כַּוָּונָה, הָנֵי מִילֵּי לְאִישְׁתַּרוּיֵי לְעָלְמָא, אֲבָל לָאַחִין – מִיפַּסְלָא.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את הענין באופן אחר: טעמא, דלא חזינן [הטעם, דווקא, שאין אנו רואים] שחלצה, הא חזינן [הרי אם אנו רואים] — חוששין שדינה כחלוצה אפילו אם לא היתה כוונה מיוחדת לחליצה. ודקא תנא בעי [ומה ששנה שצריך] כוונה בחליצה — הני מילי לאישתרויי לעלמא [דברים אלה אמורים כדי שתהא חליצה גמורה להתירה לכול], אבל לאחין מיפסלא [היא נפסלת] אפילו בלא כוונה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: סַנְדָּל הַתָּפוּר בְּפִשְׁתָּן אֵין חוֹלְצִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ״. וְאֵימָא: תַּחַשׁ אִין, מִידֵי אַחֲרִינָא לָא! ״נַעַל״ ״נַעַל״ רִיבָּה.

ועוד אמר רב יהודה אמר רב: סנדל התפור בפשתן, שתפרו את חלקיו זה לזה בחוט פשתן — אין חולצין בו, שנאמר "ואנעלך תחש" (יחזקאל טז, י) שהוא עור של חיה, משמע שנעל הוא דבר שעשוי כולו מעור. ומקשים: אם מ"תחש" אנו למדים, ואימא [ואמור]: נעל עשוי מעור של תחש — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא! ודוחים: "נעל" "נעל" הכתובה בתורה כמה פעמים ריבה שכל סוגי נעליים במשמע, ומכל עור שהוא.

אִי ״נַעַל״ ״נַעַל״ רִיבָּה – אֲפִילּוּ כָּל מִילֵּי נַמִי! אִם כֵּן ״תָּחַשׁ״ מַאי אַהֲנֵי לֵיהּ?

ושואלים: אי [אם] "נעל" "נעל" ריבה — אפילו כל מילי נמי [כל דבר גם כן] ייחשב לנעל, אפילו אינו עשוי כלל מעור! ומשיבים: אם כן מה שנאמר "תחש" מאי אהני ליה [מה הועיל לו], אם לא נלמד מכאן דבר? אלא ודאי למדים מכאן שצריך שיהא כולו של עור.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: הוּא שֶׁל עוֹר וּתְרֵיסִיּוֹתָיו שֶׁל שֵׂעָר מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מִי לָא קָרֵינַן בֵּיהּ: ״וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ״. אִי הָכִי כּוּלּוֹ שֶׁל שֵׂעָר נַמִי! הַהוּא קַרְקָא מִקְרֵי.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' אלעזר מרב: סנדל שעשאו כך: הוא של עור, ותריסיותיו (החלקים המחזיקים את רצועותיו) של שער כגון שנארגו משיער עזים, מהו דינו לחליצה? אמר ליה [לו]: מי לא קרינן ביה [האם אין אנו קוראים בו] בסנדל כגון זה: "ואנעלך תחש", שכיון שהוא עשוי מדבר הבא מן החי, הרי הוא כשר. ושואלים: אי הכי [אם כך] שכל הבא מן החי כשר, אפילו כולו של שער נמי [גם כן] יהיה כשר! ומשיבים: ההוא קרקא מקרי [נעל בית נקרא] ואינו קרוי "נעל".

אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לִשְׁמוּאֵל: מִמַּאי דְּהַאי ״וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ״ מִישְׁלַף הוּא? דִּכְתִיב ״וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע״.

אמר ליה [לו] רב כהנא לשמואל: ממאי דהאי [מניין שזה] הכתוב "וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה, ט) מישלף [לשלוף] הוא — דכתיב [שנאמר]: "וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע" (ויקרא יד, מ), שפירושו — יוציאו אותן ממקומן.

וְאֵימָא זֵרוּזֵי הוּא – דִּכְתִיב ״הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא״! הָתָם נַמִי: שְׁלוּפֵי מִבֵּיתָא לִקְרָבָא.

ואימא זרוזי [ואמור לשון חיזוק] הוא, דכתיב [שנאמר]: "החלצו מאתכם אנשים לצבא" (במדבר לא, ב), כלומר, יתחזקו מאתכם אנשים ויבואו לצבא! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] המשמעות העיקרית היא — הוצאת דבר ממקומו, כלומר, שלופי מביתא לקרבא [יציאה מן הבית אל הקרב].

וְהָכְתִיב ״יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ״! בִּשְׂכַר עָנְיוֹ יְחַלְּצוֹ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.

ומקשים, והכתיב [והרי נאמר]: "יחלץ עני בעניו" (איוב לו, טו), שלכאורה מובנו שהעני יתחזק בעניו. שאם היתה הכוונה להוציאו מהעוני שלו — היה צריך לומר "מ עניו "! ומשיבים: כך צריך לפרש — בשכר עניו ("בעניו") יחלצו ויוציאנו מדינה של גיהנם.

אֶלָּא הָא דִּכְתִיב ״חֹנֶה מַלְאַךְ ה׳ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם״! בִּשְׂכַר יְרֵאָיו יְחַלְּצֵם מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.

ועוד הקשה: אלא הא דכתיב [זה שנאמר] "חנה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (תהלים לד, ח), שלכאורה הכוונה היא: יחזקם! ומשיבים: כך יש לפרש — בשכר שהם יראיו — יחלצם מדינה של גיהנם.

אֶלָּא הָא דִּכְתִיב ״וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ״ וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זוֹ מְעוּלָּה שֶׁבַּבְּרָכוֹת, וַאֲמַר רָבָא: זֵרוּזֵי גַּרְמֵי! אִין, מַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי. דְּהָכָא, אִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ זֵרוּזֵי הוּא, אִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״וְחָלְצָה נַעֲלוֹ בְּרַגְלוֹ״.

והקשה עוד: אלא הא דכתיב [זה שנאמר] "ועצמתיך יחליץ" (ישעיהו נח, יא), ואמר ר' אלעזר: זו מעולה שבברכות, ואמר רבא שכוונתו: זרוזי גרמי [חיזוק עצמות], ומשתמע מכאן שלחליצה יש משמעות של חיזוק! ומשיבים: אין [כן], משמע הכי ומשמע הכי [משתמע, שזה כך, ומשתמע שזה כך]. אלא, דהכא, אי סלקא דעתך [שכאן, אם עולה בדעתך] לומר שזרוזי [חיזוק] הוא, אם כן, לכתוב רחמנא [שתאמר התורה] "וחלצה נעלו ברגלו", כלומר, תחזק את הנעל ברגלו.

אִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״בְּרַגְלוֹ״ הֲוָה אָמִינָא: ״בְּרַגְלוֹ״ אִין, בְּשׁוֹקוֹ לָא, כָּתַב רַחֲמָנָא ״מֵעַל רַגְלוֹ״ – דַּאֲפִילּוּ בְּשׁוֹקוֹ! אִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״בְּמֵעַל רַגְלוֹ״, מַאי ״מֵעַל רַגְלוֹ״ – שְׁמַע מִינָּהּ מִישְׁלָף הוּא.

ומשיבים: אי כתב רחמנא [אילו אמרה התורה] "ברגלו", הוה אמינא [הייתי אומר] "ברגלו" — אין [כן], בשוקו — לא, שאם נקטעה כף רגלו שוב אינה יכולה לחלוץ, לכן כתב רחמנא [אמרה התורה] "מעל רגלו" ללמד שאפילו בשוקו שהיא על רגלו חולצת. ומשיבים: אם כן לכתוב רחמנא [שתאמר התורה] "במעל רגלו". אלא מאי [מה פירוש] "מעל רגלו" — שמע מינה מישלף [למד מכאן כי שליפה] הוא.

אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: עַמָּא דְּחָלַץ לֵיהּ מָרֵיהּ מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב ״בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה׳ וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם״.

אגב כך מספרים: אמר ליה [לו] ההוא מינא [מין אחד] לרבן גמליאל: אתם, בני ישראל, הנכם עמא דחלץ ליה מריה מיניה [עם שחלץ לו אדוניו ממנו], שה' עזב אותו כיבם שחלץ ליבמתו, דכתיב [שנאמר]: "בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' ולא ימצאו חלץ מהם" (הושע ה, ו).

אָמַר לֵיהּ: שׁוֹטֶה! מִי כְּתִיב ״חָלַץ לָהֶם״? ״חָלַץ מֵהֶם״ כְּתִיב! וְאִילּוּ יְבָמָה דְּחָלְצוּ לָהּ אַחִין – מִידֵי מְשָׁשָׁא אִית בֵּיהּ?!

אמר ליה [לו]: שוטה, מי כתיב [האם נאמר] "חלץ להם", שהיתה כאן חליצה? "חלץ מהם" כתיב [נאמר], כביכול שהם חלצו לו, ואילו ביבמה שחלצו לה אחין — מידי מששא אית ביה [וכי ממש יש בו]? אף כאן הכוונה שישראל עזבו את ה' ואין בעזיבה זו ממש.

״בְּאַנְפִּילְיָא חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה״ כו׳. לְמֵימְרָא דְּאַנְפִּילְיָא לָאו מִנְעָל הוּא?

שנינו שאם חלץ באנפיליא — חליצתה פסולה. ושואלים: למימרא [האם לומר] שהאנפיליא לאו [לא] כמנעל הוא?

וּתְנַן נַמִי: אֵין הַתּוֹרֵם נִכְנָס לֹא בְּפַרְגּוֹד חָפוּת וְלֹא בְּאַנְפִּילְיָא, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמִנְעָל וְסַנְדָּל, לְפִי שֶׁאֵין נִכְנָסִין בְּמִנְעָל וְסַנְדָּל לַעֲזָרָה,

ותנן נמי [ושנינו גם כן]: אין התורם, המוציא חלק מן השקלים שנדבו ישראל מן הלשכה ונותן לתוך סלים כדי שישתמשו בהם, נכנס לא בפרגוד חפות (מעיל שיש בו תפר כפול) ולא באנפיליא, ואין צריך לומר שאינו נכנס במנעל וסנדל, לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה. ותיקנו כן, כדי שלא יבואו לחשוד בתורם שמא הכניס מן הכסף לתוך התפר או לתוך האנפיליא. ומכל מקום משמע מלשון המשנה שאנפיליה איננה בכלל מנעל, שהרי מותר להיכנס בה למקדש כשאין חשד.

וּרְמִינְהוּ: אֶחָד מִנְעָל וְסַנְדָּל וְאַנְפִּילְיָא לֹא יְטַיֵּיל בָּהֶן לֹא מִבַּיִת לְבַיִת, וְלֹא מִמִּטָּה לְמִטָּה!

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ששנו: אחד מנעל וסנדל ואנפיליא לא יטייל בהן לא מבית לבית ולא ממטה למטה ביום הכיפורים, משום איסור נעילת הסנדל, הרי שאנפיליה נחשבת לנעל!

אֲמַר אַבַּיֵי: דְּאִית בֵּיהּ כְּתֵיתֵי, וּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג, בְּלֹא מִנְעָל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִי אֲסִירִי? וְהָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא כָּרֵיךְ סוּדָרָא אַכַּרְעֵיהּ וְנָפֵיק! אֶלָּא אֲמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל עוֹר, כָּאן – בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד.

אמר אביי: שם בהלכות יום הכיפורים מדובר באנפיליה דאית ביה כתיתי [שיש בה סמרטוטים] ואסור הדבר משום תענוג, ביום שמצווים בו על העינוי. אמר ליה [לו] רבא: ומשום תענוג בלא נעילת מנעל ביום הכפורים מי אסירי [האם אסורים דברים]? והא [והרי] רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק [היה כורך סודר על רגליו ויוצא] ביום הכיפורים כדי שלא ינזקו רגליו, משמע שאין איסור בלבישת דבר על הרגל, כל שאיננו מנעל! אלא אמר רבא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמרו שאנפיליה דינה כנעל — הרי זה באנפיליא של עור, כאן שאין חושבים אותה למנעל — באנפיליא של בגד.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי – קַשְׁיָא יוֹם הַכִּפּוּרִים אַיּוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּתַנְיָא: לֹא יְטַיֵּיל אָדָם בְּקוֹרְדָקִיסִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אֲבָל מְטַיֵּיל הוּא בְּאַנְפִּילִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: כָּאן בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל עוֹר, כָּאן בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] שיש לחלק, דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], אם כן קשיא [קשה] ממה ששנינו ביום הכפורים על מה ששנינו ביום הכפורים עצמו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא יטייל אדם בקורדקיסין (נעלי בית) בתוך ביתו ביום הכיפורים, אבל מטייל הוא באנפילין בתוך ביתו — משמע שאנפיליה מותרת, והרי שנינו שאסורה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי כאן באנפיליא של עור — אסורה משום נעל, כאן — באנפיליא של בגד — מותר. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא: חָלְצָה בְּמִנְעָל הַנִּפְרָם שֶׁחוֹפֶה אֶת רוֹב הָרֶגֶל, בְּסַנְדָּל הַנִּפְחָת שֶׁמְּקַבֵּל אֶת רוֹב הָרֶגֶל, בְּסַנְדָּל שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל סִיב, בְּקַב הַקִּיטֵּעַ, בְּמוּק, בִּסְמִיכַת הָרַגְלַיִם, בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל עוֹר, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַגָּדוֹל,

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: חלצה במנעל הנפרם שנפתחו תפריו אלא שחופה עדיין את רוב הרגל, או בסנדל הנפחת שנפתח חלק מסולייתו, שמקבל עדיין את רוב הרגל, או בסנדל של שעם (פקק) וכן של סיב מן העץ, או חלצה בקב הקיטע (רגל עץ של קטוע רגל), במוק (נעל לבד), בסמיכת הרגלים שעושה הקיטע לרגליו כעין כיסוי, שאיננו נעל ממש לשים אליו את גדמי רגליו, או באנפיליא של עור, וכן החולצת מן הגדול, כלומר, שהיה היבם גדול,