שֶׁנֶּאֱמַר ״כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ״. וְאִידָךְ, הַהוּא ״לְעֵינֵי״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא לְכִדְרָבָא הוּא דְּאָתָא, דַּאֲמַר רָבָא: צְרִיכִי דַּיָּינֵי לְמֶיחֱזֵי רוֹקָא דְּקָא נָפֵיק מִפּוּמָא דִּיבָמָה, דִּכְתִיב ״לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים…וְיָרְקָה״.

שנאמר "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד, ז), ואם הוצרכו לומר שהזקנים בחליצה לא יהיו סומים, משמע שאינם דיינים ממש, אלא אף הדיוטות, שבהם לא נאמרה כרגיל הגבלה זו. ושואלים: ואידך [והאחר, תנא קמא] את הכתוב ההוא שנאמר "לעיני" מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו, בו]? ומשיבים: הכתוב ההוא לכ מו שאמר רבא הוא דאתא [שבא]. שאמר רבא: צריכי דייני למיחזי רוקא דקא נפיק מפומא [צריכים הדיינים לראות את הרוק שהוא יוצא מפי] היבמה, דכתיב [שנאמר]: "לעיני הזקנים... וירקה" (דברים כה, ט).

וְאִידָךְ נַמִי, מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא! אִין הָכִי נַמִי וְאֶלָּא הֶדְיוֹטוֹת מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא מִ״בְּיִשְׂרָאֵל״ – יִשְׂרָאֵל כָּל דְּהוּ.

ושואלים: אם כן ואידך נמי מיבעי ליה [והאחר, ר' יהודה, גם כן הרי צריך אותו "לעיני"] לכ מו שאמר רבא?! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך זה גם כן], שהפסוק "לעיני" לענין זה נאמר, ואלא שדי לחליצה שתהיה בהדיוטות מנא ליה [מניין לו]? נפקא [יוצא, נלמד] לו הדבר ממה שנאמר "בישראל", שכוונתו — ישראל כל דהו [שהוא].

וְאִידָךְ, הַאי ״יִשְׂרָאֵל״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: ״בְּיִשְׂרָאֵל״ – בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁל גֵּרִים.

ושואלים: ואידך [והאחר, תנא קמא], האי [זה הכתוב] "ישראל" מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו, בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] לכדתני [לכ פי ששנה] רב שמואל בר יהודה: מה שנאמר "בישראל" (שם ז) — כוונתו בבית דין של ישראל, ולא בבית דין של גרים, שמצות חליצה חייבת להיעשות בפני ישראל מיוחסים, ולא בגרים שמבחינה זו אינם שייכים לישראל.

וְאִידָךְ? ״בְּיִשְׂרָאֵל״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְאִידָךְ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִין לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן וּבָאָה יְבָמָה לַחֲלוֹץ, וְאָמַר לָנוּ: עֲנוּ כּוּלְּכֶם ״חֲלוּץ הַנָּעַל״.

ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יהודה] הלכה זו מניין לו? ומשיבים: "בישראל" אחרינא כתיב [אחר, נוסף, נאמר] שם, פעם שניה (שם י). ואידך [והאחר, תנא קמא] מה עושה הוא בביטוי מיותר זה? ומסבירים: מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לכ פי ששנינו בברייתא], אמר ר' יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני ר' טרפון, ובאה יבמה לחלוץ, ואמר לנו: ענו כולכם אחר המעשה: "חלוץ הנעל". שכך הוא מפרש את הכתוב "ונקרא שמו בישראל חלוץ הנעל" (שם י).

וְאִידָךְ? מִ״וְּנִקְרָא״ נָפְקָא.

ושואלים: ואידך [האחר, ר' יהודה], מהיכן למד הוא הלכה זו? ומשיבים: מ"ונקרא" נפקא [יוצא, נלמד] הדבר, שצריך בפועל לקרוא כך.

אֶלָּא מֵעַתָּה: ״וְקָרְאוּ״ – שְׁנַיִם: ״וְדִבְּרוּ״ – שְׁנַיִם, הָכִי נַמִי לְרַבִּי יְהוּדָה הֲרֵי כָּאן תִּשְׁעָה, לְרַבָּנַן הֲרֵי כָּאן שִׁבְעָה!

ואף במחלוקת בענין מספר הדיינים שואלים: אלא מעתה, שאנו דורשים כל לשון רבים הכתובה בפרשה שבא להוסיף דיינים נוספים, אם כן מה שנאמר "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו" (שם ח), "וקראו" — הרי שנים, "ודברו" — שנים, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלשיטת ר' יהודה — הרי כאן תשעה דיינים, ולרבנן [לחכמים] הרי כאן שבעה!

הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְקָרְאוּ לוֹ״ – וְלֹא שְׁלוּחָם: ״וְדִבְּרוּ אֵלָיו״ – מְלַמֵּד שֶׁמַּשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ: שֶׁאִם הָיָה הוּא יֶלֶד וְהִיא זְקֵנָה, הוּא זָקֵן וְהִיא יַלְדָּה, אוֹמְרִים לוֹ: מַה לְּךָ אֵצֶל יַלְדָּה, מַה לְּךָ אֵצֶל זְקֵנָה? כַּלֵּךְ אֵצֶל שֶׁכְּמוֹתְךָ וְאַל תַּכְנִיס קְטָטָה לְתוֹךְ בֵּיתְךָ.

ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לדבר אחר כפי ששנינו בברייתא]: "וקראו לו" כוונתו — הם עצמם, ולא שלוחם, "ודברו אליו" — מלמד שמשיאין (נותנים) לו עצה ההוגנת לו לענין הנישואין. כגון שאם היה הוא ילד (צעיר) והיא זקנה, או הוא זקן והיא ילדה — אומרים לו שלא ייבם, כי: מה לך אצל ילדה אם זקן אתה, מה לך אצל זקנה אם צעיר אתה, כלך (לך-לך) אצל שכמותך קרובה לגילך, ואל תכניס קטטה לתוך ביתך, שהשוני בגיל בוודאי יגרום אחר כך לחוסר הסכמה ולקטטה.

אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה, חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה, הוֹאִיל וְסָתַם לָן תַּנָּא כְּוָותֵיהּ. אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: אִי הָכִי מֵיאוּן נַמִי, דִּתְנַן: הַמֵּיאוּן וְהַחֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה,

אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה היא בענין זה חליצה בשלשה, הואיל וסתם לן [לנו] התנא כוותיה [כשיטתו] של תנא קמא, והלכה כסתם משנה. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן לאחר ששמע דבר זה מפיו: אי הכי [אם כך], מיאון נמי [גם כן] נעשה אותו בשלושה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: המיאון והחליצה — בשלשה.

וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי – וְהָתַנְיָא: מֵיאוּן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בֵּית דִּין מוּמְחִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּבֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁצָּרִיךְ שְׁלֹשָׁה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי מַכְשִׁירִין בִּשְׁנַיִם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג!

וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך זה גם כן], שחייבים להיות שלושה בעת המיאון, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מיאון, בית שמאי אומרים שהוא נעשה רק על ידי בית דין מומחין, ובית הלל אומרים: בבית דין של מומחים, וגם שלא בבית דין. אלו ואלו מודים שצריך על כל פנים שיהיו בשעת המיאון שלשה. ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' יוסי מכשירין גם בשנים, שלענין מיאון אין צורך בבית דין, אלא די בשני עדים. ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה כאותו הזוג. הרי יש סתם משנה, ומכל מקום אין אנחנו פוסקים כמותה.

הָתָם חַד סְתָמָא, וְהָכָא תְּרֵי סְתָמֵי. הָתָם נַמִי תְּרֵי סְתָמֵי נִינְהוּ! דִּתְנַן: מֵיאֲנָה אוֹ שֶׁחָלְצָה בְּפָנָיו – יִשָּׂאֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבֵית דִּין!

ומשיבים: התם חד סתמא [שם בענין מיאון יש רק סתם אחד], שאומר שהמיאון בשלושה, והכא תרי סתמי [וכאן יש שני סתמים], כי דין זה של חליצה בשלושה נאמר כסתם משנה פעמיים, גם כאן וגם באותה משנה במסכת סנהדרין. ומקשים: התם נמי תרי סתמי נינהו [שם גם כן בענין מיאון שני סתמים הם]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מיאנה או שחלצה בפניו של חכם ישאנה חכם זה אם רצונו בכך, ואין חושדים בו, מפני שהוא בית דין. משמע שאין מיאון אלא בבית דין!

אֶלָּא: הָתָם תְּרֵי סְתָמֵי, הָכָא תְּלָתָא סְתָמֵי.

אלא, התם תרי סתמי [שם יש שני סתמים] והכא [כאן] יש תלתא סתמי [שלושה סתמים], יש עוד סתם האומר שחליצה בשלושה.

מִכְּדִי, הָא סְתָמָא וְהָא סְתָמָא, מַה לִּי חַד סְתָם, מַה לִּי תְּרֵי סְתָם, מַה לִּי תְּלָתָא? אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הוֹאִיל וּסְתָם בִּמְקוֹם מַחֲלוֹקֶת,

ושואלים: מכדי הא סתמא והא סתמא [הרי זהו סתם וזהו סתם], מה לי אם זהו חד סתם [סתם אחד] מה לי אם זה תרי [שני] סתם מה לי או זה תלתא [שלוש פעמים]? אלא אמר רב נחמן בר יצחק: הטעם הוא הואיל וסתם זה, שחליצה בשלושה, נאמר במקום מחלוקת, כלומר, בענין שנחלקו בו, שר' יהודה חולק בה,

דִּתְנַן: סְמִיכַת זְקֵנִים וְעֶגְלָה עֲרוּפָה בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה. הַחֲלִיצָה וְהַמֵּיאוּנִין בִּשְׁלֹשָׁה, וְלָא קָפָלֵיג רַבִּי יְהוּדָה, שְׁמַע מִינָּהּ הֲדַר בֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה, שְׁמַע מִינָּהּ.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: סמיכת זקנים ועגלה ערופה בשלשה, אלו דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר: בחמשה. החליצה והמיאונין בשלשה. ולא קפליג [חלק] ר' יהודה בענין זה — שמע מינה [למד מכאן] שהדר ביה [חזר בו] ר' יהודה מדעתו בענין חליצה בחמישה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שחזר בו, וסיכום ההלכה שדי בשלושה.

אֲמַר רָבָא: צְרִיכִי דַּיָּינֵי לְמִיקְבַּע דּוּכְתָּא, דִּכְתִיב ״וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים״. רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ עָבְדֵי עוּבְדָא בַּחֲמִשָּׁה. כְּמַאן, כְּרַבִּי יְהוּדָה?! וְהָא הֲדַר בֵּיהּ! לְפַרְסוּמֵי מִילְּתָא.

ובפרטי הלכות חליצה אמר רבא: צריכי דייני למיקבע דוכתא [צריכים הדיינים לקבוע מקום] מראש, לעשות בו את החליצה, דכתיב [שנאמר]: "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים" (דברים כה, ז), שמובן שיש מקום קבוע וידוע ("השער") למושב בית הדין. מסופר: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע עבדי עובדא [עשו מעשה] בחמשה דיינים שבפניהם חלצו. ושואלים: כמאן [כדעת מי] עשו זאת — כדעת ר' יהודה, והא הדר ביה [והרי הוכחנו כבר שחזר בו] ר' יהודה! ומשיבים: עשו זאת רק לפרסומי מילתא [לפרסם את הדבר] ולא מפני שמספר זה של דיינים נחוץ.

רַב אַשִׁי אִיקְלַע לְבֵי רַב כָּהֲנָא, אֲמַר לֵיהּ: סָלֵיק מָר לְגַבָּן לְמַלּוּיֵי בֵּי חֲמִשָּׁה. אֲמַר רַב כָּהֲנָא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה וַאֲמַר לִי: תָּא סַק לְזִירְזָא דְּקָנֵי לְאִיצְטָרוּפֵי בֵּי חֲמִשָּׁה. אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה לִי חֲמִשָּׁה? אֲמַר לְהוּ: כִּי הֵיכִי דְּלִיפַּרְסֵם מִילְּתָא.

עוד מסופר: רב אשי איקלע לבי [הזדמן לבית] רב כהנא, אמר ליה [לו]: סליק מר לגבן למלויי בי [יעלה אדוני אלינו למלא מספר] חמשה שבפניהם יחלצו. אמר רב כהנא: הוה קאימנא [הייתי עומד] קמיה [לפני] רב יהודה, ואמר לי: תא סק לזירזא דקני [בוא עלה לחבילה של קנים], שעשו שם מקום מוגבה למושב בית דין, לאיצטרופי בי [להצטרף למנין] חמשה שיחלצו בפניהם. אמרו לו: למה לי שיהיו חמשה? והלא די בשלושה! אמר להו [להם]: כי היכי דליפרסם מילתא [כדי שיתפרסם הדבר], ולא מפני שהוא חובה מצד הדין.

רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אֲמַר לֵיהּ: סַק תָּא לְזִירְזָא דְּקָנֵי לְאִצְטָרוּפֵי בֵּי חֲמִשָּׁה, לְפַרְסוּמֵי מִילְּתָא. אֲמַר לֵיהּ: תָּנֵינָא ״בְּיִשְׂרָאֵל״ – בְּבֵית דִּין יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁל גֵּרִים, וַאֲנָא גֵּר אֲנָא.

מסופר: רב שמואל בר יהודה הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] רב יהודה, אמר ליה [לו]: סק תא לזירזא דקני לאצטרופי בי [עלה, בוא לחבילת הקנים להצטרף למנין] חמשה לפרסומי מילתא [כדי לפרסם את הדבר של החליצה]. אמר ליה [לו] רב שמואל בר יהודה: תנינא [שנינו], נאמר "בישראל" (שם י) — וכוונתו בבית דין של ישראל גמורים ולא בבית דין של גרים, ואנא [ואני] גר אנא [אני], שגם הוא וגם אביו התגיירו.

אֲמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה מַפֵּיקְנָא מָמוֹנָא אַפּוּמֵּיהּ. מַפֵּיקְנָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! וְהָא ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא: מָרַעֲנָא שְׁטָרָא אַפּוּמֵּיהּ.

אמר רב יהודה: כגון אדם הגון כמו רב שמואל בר יהודה, הגם שמספר דבר כזה על עצמו, מפיקנא ממונא אפומיה [אני מוציא ממון על פיו] כי בטוחני בו שהוא נאמן בכל דבר. ותוהים: מפיקנא סלקא דעתך [מוציא אני עולה על דעתך לומר]? והא [והרי] "על פי שנים עדים" אמר רחמנא [אמרה תורה] (שם יז, ו), ובפחות משני עדים אין זו עדות! אלא הכוונה היא מרענא שטרא אפומיה [מרע אני כוחו של שטר על פיו], שאם יבוא הוא לבדו ויאמר ששטר מסויים פרוע, שוב אין אני נזקק לדון בו, שאני מאמין לו, אף שהשטר עומד לפנינו.

אָמַר רָבָא:

אגב הזכרת דינו של גר בענייננו, אמר רבא: