הָיוּ לוֹ אַחִים מִן הָרִאשׁוֹן וְאַחִים מִן הַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא מֵאוֹתָהּ הָאֵם – הוּא חוֹלֵץ וּמְיַיבֵּם, וְהֵם – אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַיבֵּם.

היו לו אחים מן הראשון ואחים מן השני, שלא מאותה האם אלא מאב אחד — הוא חולץ או מייבם לנשותיהם, שאם אחיו מן האב הוא — הריהו יבם, ואם לאו — הרי היא כאשת אדם זר ומותר לו לישא אותה. והם לגבי אשתו — אחד חולץ ואחד מייבם.

הָיָה אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֵן – נוֹשֵׂא אִשָּׁה רְאוּיָה לְכֹהֵן, וְאֵין מִטַּמֵּא לַמֵּתִים, וְאִם נִטַּמָּא – אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וְאִם אָכַל – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ. וְאֵינוֹ חוֹלֵק עַל הַגּוֹרֶן, וּמוֹכֵר הַתְּרוּמָה וְהַדָּמִים שֶׁלּוֹ.

היה אחד מן הבעלים שכל אחד מהם ספק אביו ישראל ואחד כהן — נושא אשה ראויה לכהן בלבד, שמא כהן הוא, ואין מטמא למתים שמא כהן הוא. ואם נטמא — אינו סופג את הארבעים — שמא ישראל הוא. אינו אוכל בתרומה שמא הוא ישראל, ואם אכל — אינו משלם קרן וחומש כזר שאכל תרומה, שמא הוא כהן. ואינו חולק על הגורן לקבל תרומה, שמא הוא ישראל. ומוכר התרומה, שהוא מפריש מתרומתו ואף שאינו אוכל אותה — הדמים שלו, שהרי יתכן שהוא כהן ואי אפשר להוציא ממנו מספק כסף שהוא מוחזק בו.

וְאֵינוֹ חוֹלֵק בְּקָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְאֵין נוֹתְנִין לוֹ אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְאֵין מוֹצִיאִין אֶת שֶׁלּוֹ מִיָּדוֹ. וּפָטוּר מִן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּיבָה. וּבְכוֹרוֹ יְהֵא רוֹעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְנוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי כֹּהֲנִים וְחוּמְרֵי יִשְׂרְאֵלִים.

ואינו חולק בקדשי הקדשים, שהרי לא ברור אם הוא כהן, ואין נותנין לו להקריב את את הקדשים, ואין מוציאין את שלו מידו, שעורות הקדשים ושאר חלקי הקרבן הניתנים כמתנה לכהן, כשהקרבן שלו — אין מוציאים אותם מידו. ופטור מן הזרוע והלחיים והקיבה שכל ישראל נותן מבהמות החולין לכהן. ובכורו (בכור בהמה טהורה) יהא רועה עד שיסתאב (שיפול בו מום) ודמיו יהיו לו. ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים.

הָיוּ שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים – הוּא אוֹנֵן עֲלֵיהֶם וְהֵם אוֹנְנִים עָלָיו, הוּא אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶם וְהֵם אֵינָן מִטַּמְּאִים לוֹ, הוּא אֵינוֹ יוֹרֵשׁ אוֹתָן – אֲבָל הֵם יוֹרְשִׁין אוֹתוֹ.

היו שניהם (שני הבעלים, שכל אחד מהם הוא ספק אביו) כהנים — הוא אונן עליהם כשמתו, שמא אחד מהם הוא אביו, והם אוננים עליו, שמא הוא בנו של אחד מהם. הוא אינו מטמא להם — שהרי אחד מהם אינו קרובו, והם אינן מטמאים לו — שמא אינם קרוביו, הוא אינו יורש אותן, שיורשיו הוודאים של כל אחד מהם דוחים אותו, אבל הם יורשין אותו אם לא היו לו בנים, ומחלקים את ממונו ביניהם.

וּפָטוּר עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה. עוֹלֶה בְּמִשְׁמָרוֹ שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה, וְאֵינוֹ חוֹלֵק. אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמִשְׁמָר אֶחָד – נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד.

ופטור על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה. שאף שמכה ומקלל אביו ואמו חייב מיתה, כיון שלא ברור מי הוא אביו, אי אפשר לדון אותו. ולענין זמן עבודתו במקדש, עולה במשמרו של זה ושל זה, שהרי ספק הוא, ושמא הוא שייך לכל אחד מהמשמרות הללו וחייב לעבוד עמהם, ואינו חולק עמהם בקרבנות הנאכלים, שכן בני כל משמר דוחים אותו למשמר האחר. אם היו שניהם, שני האנשים שכל אחד מהם הוא ספק אביו במשמר אחד — נוטל חלק אחד, שהרי מכל מקום שייך הוא למשמר זה.

גמ׳ דַּוְקָא מִיחֲלַץ וַהֲדַר יַבּוּמֵי, אֲבָל יַבּוּמֵי בְּרֵישָׁא לָא, דְּקָא פָּגַע בִּיבָמָה לַשּׁוּק.

ומעירים: דוקא מיחלץ והדר יבומי [לחלוץ ואחר כך לייבם], אבל יבומי ברישא [לייבם בתחילה] — לא, משום דקא פגע [שהוא פוגע] ביבמה לשוק, שהרי ייתכן שהיה הספק בן של השני, והיא יבמה של אחיו מהשני, וליבמה הזו לא חלצו.

אָמַר שְׁמוּאֵל: עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים עוֹמְדִים, וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶם וּבָעַל – הַוָּלָד שְׁתוּקִי. מַאי שְׁתוּקִי? אִילֵימָא שֶׁמְּשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִנִּכְסֵי אָבִיו – פְּשִׁיטָא, מִי יָדְעִינַן אֲבוּהּ מַנּוּ! אֶלָּא – שֶׁמְּשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִדִּין כְּהוּנָּה.

אמר שמואל: היו עשרה כהנים עומדים במקום אחד, ופירש אחד מהם ואין יודעים מי הוא, ובעל אשה, ונולד ילד — הולד שתוקי. ושואלים: מאי [מה] פירוש "שתוקי" לענין זה? אילימא [אם תאמר] שמשתקים אותו מתביעה על חלק בנכסי אביו ואין נותנים לו חלק בנכסים — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא! מי ידעינן אבוה מנו [האם יודעים אנו אביו מי הוא]? אלא שמשתקין אותו גם מדין כהונה, ואין נוהגים בו ככהן גמור, אף שבוודאי אחד מן הכהנים הוא אביו.

מַאי טַעֲמָא? אָמַר קְרָא ״וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו״ – בָּעֵינַן זַרְעוֹ מְיוּחָס אַחֲרָיו, וְלֵיכָּא.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כה, יג) — "אחריו" בא ללמד כי בעינן [צריכים אנו] שיהיה זרעו מיוחס אחריו, וליכא [ואין כאן], שהרי אין ידוע למי הוא מתייחס.

מַתְקִיף לָהּ רַב פַּפָּא: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי אַבְרָהָם דִּכְתִיב ״לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ״, הָתָם מַאי קָא מַזְהַר לֵיהּ רַחֲמָנָא? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לָא תִּנְסַב גּוֹיָה וְשִׁפְחָה דְּלָא לֵיזִיל זַרְעֲךָ בַּתְרָהּ.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: אלא מעתה גבי (אצל) אברהם, דכתיב [שנאמר בו] אותו ביטוי: "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" (בראשית יז, ז), התם מאי קא מזהר ליה רחמנא [שם מה מזהירה אותו התורה], האם הכוונה שמי שאינו מיוחס איננו חייב בעבודת ה' כישראלי? ומשיבים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: לא תנסב [תישא] גויה ושפחה, שלא ליזיל [ילך, יתייחס] זרעך בתרה [אחריה] ויעזוב את עבודת ה'.

מֵיתִיבֵי: רִאשׁוֹן רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, וְהָא בָּעֵינַן זַרְעוֹ מְיוּחָס אַחֲרָיו, וְלֵיכָּא! זַרְעוֹ מְיוּחָס אַחֲרָיו דְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא, וְכִי גְּזוּר רַבָּנַן – בִּזְנוּת, בְּנִשּׂוּאִין – לָא גְּזוּר רַבָּנַן.

מיתיבי [מקשים] על דברי שמואל: שנינו בברייתא שכהן שייבם את אשת אחיו ונולד בן, ואין יודעים אם הוא בנו של הראשון שמת או של היבם — הבן הראשון שנולד מייבום זה ראוי להיות אפילו כהן גדול! ומקשים: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיהיה זרעו מיוחס אחריו וליכא [ואין כאן], שהרי אין ידוע של מי הבן! ומשיבים: "זרעו מיוחס אחריו" הוא רק תקנה דרבנן [מדברי סופרים] וקרא אסמכתא בעלמא [והכתוב שהבאנו רק סמך בלבד] הוא, ולא מקור הלכתי אמיתי, וכי גזור רבנן [וכאשר גזרו חכמים] שלא לייחס ככהן מי שאינו יודע בוודאות מי אביו — הרי זה בזנות, ואילו בנשואין כאשר האשה נישאה כדין לא גזור רבנן [גזרו חכמים].

וּבִזְנוּת מִי גְּזוּר רַבָּנַן? וְהָתְנַן: ״מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת וְיָלְדָה״,

ושואלים: ובזנות מי גזור רבנן [האם גזרו חכמים]? והתנן [והרי שנינו במשנתנו] את דין הנולד ממי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה.

מַאי ״אַחַר בַּעְלָהּ״? אִילֵימָא אַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ – אֵימָא סֵיפָא: ״הוּא אוֹנֵן עֲלֵיהֶם וְהֵם אוֹנְנִים עָלָיו״, בִּשְׁלָמָא הוּא אוֹנֵן עֲלֵיהֶם – מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ בְּנִשּׂוּאִין דְּשֵׁנִי, וְלִיקּוּט עֲצָמוֹת דְּקַמָּא. אֶלָּא הֵם אוֹנְנִים עָלָיו הֵיכִי מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ? קַמָּא הָא מִית לֵיהּ!

ונברר מאי [מה] פירוש "אחר בעלה"? אילימא [אם תאמר] אחר מיתת בעלה — אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: הוא אונן עליהם על ספק אבותיו והם אוננים עליו. בשלמא [נניח] הוא אונן עליהם — משכחת לה [יכול אתה למצוא זאת] אפילו בנשואין שלה לשנית, כלומר, ספק־אביו מן הנישואין השניים של אמו מת, והוא אונן עליו מספק, ולגבי הראשון שמת לפני שנולד הבן — מדובר בליקוט עצמות דקמא [של הראשון], שכאשר מלקטים עצמותיו של אדם לאחר שנקבר, כדי להעביר אותו למקום קבורת המשפחה — מתאבלים עליו שנית. אלא הם אוננים עליו היכי משכחת לה [איך אתה יכול למצוא זאת]? קמא הא מית ליה [הראשון הרי מת לו]!

וְאֶלָּא – בִּגְרוּשָׁה, וּמַאי ״אַחַר בַּעְלָהּ״ – אַחַר גֵּט בַּעְלָהּ, אֵימָא סֵיפָא: ״הוּא אֵין מִטַּמֵּא לָהֶם וְהֵם אֵינָן מִטַּמְּאִין לוֹ״, בִּשְׁלָמָא הֵן אֵין מִטַּמְּאִין לוֹ – לְחוּמְרָא, דְּכָל חַד וְחַד דִּלְמָא לָאו בְּרֵיהּ הוּא. אֶלָּא הוּא אֵין מִטַּמֵּא לָהֶם – אַמַּאי?

ואלא חייב אתה לומר שמדובר בגרושה, ומאי [ומה פירוש] אחר בעלה — אחר גט בעלה. אם כן אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: הוא אין מטמא להם והם אינן מטמאין לו. בשלמא [נניח] שהן אין מטמאין לו — לחומרא [להחמיר] שכל חד וחד [אחד ואחד] מהם ספק דלמא לאו בריה [שמא לא בנו] הוא, אלא הוא אין מטמא להם אמאי [מדוע]?

בִּשְׁלָמָא לַשֵּׁנִי – לָא לִיטַּמֵּי לֵיהּ, אֶלָּא לָרִאשׁוֹן – לִיטַּמֵּי לֵיהּ מִמַּה נַּפְשָׁךְ: אִי בְּרֵיהּ הוּא שַׁפִּיר קָא מִטַּמֵּא לֵיהּ וְאִי בַּר בַּתְרָא הוּא שַׁפִּיר קָא מִטַּמֵּא לֵיהּ, דְּחָלָל הוּא!

בשלמא [נניח] לשני לא ליטמי ליה [אינו נטמא לו] שהרי לא ברור שהוא בנו, ולכן אסור לו להיטמא לו, אלא לראשון ליטמי ליה [שייטמא לו] ממה נפשך, כיצד? — אי בריה [אם בנו] הוא שפיר קא מטמא ליה [יפה, ראוי, שהוא מיטמא לו] שהרי הבן, אף שהוא כהן, מיטמא לאביו, ואי בר בתרא [ואם הבן של האחרון] הוא שפיר קא [יפה הוא] מטמא ליה [לו] שהרי חלל הוא. שאם היתה אמו גרושה מבעלה, נמצא שהבעל הוא כהן שנשא גרושה, ובן כהן מגרושה — חלל הוא, ואין עליו קדושת כהונה.

אֶלָּא לָאו בִּזְנוּת, וּמַאי ״אַחַר בַּעְלָהּ״ – אַחַר בּוֹעֲלָהּ. וְקָתָנֵי סֵיפָא: ״עוֹלֶה בְּמִשְׁמָר שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה״, וּתְיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל!

אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שלא נישאה כלל אלא שנבעלה בזנות בהיותה פנויה, גם לראשון וגם לשני. ומאי [ומה פירוש] "אחר בעלה" — לא בעלה ממש, אלא אחר בועלה. שכיון שלא היה הפסק בין בועל ראשון לשני, איננה יודעת ממי הילד. וקתני סיפא [ושנינו בסופה] של המשנה: עולה במשמר של זה ושל זה. משמע שיש לו דין כהן לכל דבר, למרות שנולד מזנות ולא ברור מי אביו, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי

אָמַר רַב שְׁמַעְיָא: בִּמְמָאֶנֶת.

שמואל! אמר רב שמעיא: מדובר פה בממאנת. כלומר, קטנה שהיתה יתומה מאב והשיאוה אחיה, ולפני שבגרה מיאנה בבעלה, וכיון שהמיאון מבטל את הנישואין מעיקרם — רשאית היא להינשא גם לכהן אחר, אלא שלא שהתה אחר המיאון בבעלה הראשון שלושה חדשים, ולכן איננה יודעת למי הילד.

מְמָאֶנֶת מִי קָא יָלְדָה? וְהָתָנֵי רַב בֵּיבָי קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: שָׁלֹשׁ נָשִׁים מְשַׁמְּשׁוֹת בְּמוֹךְ: קְטַנָּה, מְעוּבֶּרֶת, וּמֵנִיקָה. קְטַנָּה – שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְתָמוּת, מְעוּבֶּרֶת – שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה עוּבָּרָהּ סַנְדָּל, מֵנִיקָה – שֶׁמָּא תִּגְמוֹל אֶת בְּנָהּ וְיָמוּת. וְאֵיזוֹ הִיא קְטַנָּה – מִבַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד עַד בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. פָּחוֹת מִיכָּן אוֹ יָתֵר עַל כֵּן – מְשַׁמֶּשֶׁת כְּדַרְכָּהּ וְהוֹלֶכֶת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

ושואלים: ממאנת מי קא ילדה [האם היא יולדת]? והתני [והרי שנה] רב ביבי קמיה [לפני] רב נחמן: שלש נשים משמשות במוך כדי שלא תתעברנה: קטנה, מעוברת, ומניקה. קטנה — שמא תתעבר ותמות, שכיון שקטנה היא עלולה הלידה לסכן אותה, מעוברת — שמא תתעבר שנית ותעשה עוברה הקודם סנדל, שיתמעך כתוצאה מהעובר השני, מניקה — שמא תגמול את בנה בזמן ההריון וייפסק חלבה וימות הבן ברעב. ואיזו היא קטנה — מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה ויום אחד. פחות מיכן או יתר על כן — משמשת כדרכה והולכת, אלו דברי ר' מאיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת כְּדַרְכָּהּ וְהוֹלֶכֶת, וּמִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה׳״!

וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו שלא תתעבר. שנאמר: "שומר פתאים ה'" (תהלים קטז, ו), ואם כן לא ייתכן שממאנת, שלפי הגדרתה היא פחות מבת שתים עשרה שנה, תהיה מעוברת ולא תמות!

מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ בְּקִידּוּשֵׁי טָעוּת, וְכִדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ אֲסוּרָה, הָא נִתְפְּשָׂה מוּתֶּרֶת.

ומשיבים: משכחת לה [יכול אתה למצוא זאת] בקידושי טעות, כגון שקידש אותה הראשון קידושין על תנאי, והתבטל התנאי, ונמצאו נישואיה הראשונים בטלים לגמרי, ובמקרה כזה רשאית להינשא לכהן. ואם לא המתינה שלושה חדשים אחר בעלה הראשון נוצר ספק של מי הילד, וכדברי רב יהודה אמר שמואל. שאמר רב יהודה אמר שמואל משום (משמו של) ר' ישמעאל, נאמר בסוטה: "והיא לא נתפשה" (במדבר ה, יג), כלומר, הסוטה היא זו שלא נתפסה (נאנסה), והיא אסורה לבעלה, הא [הרי] אם נתפשה (נאנסה) — מותרת לבעלה.

וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפְּשָׂה מוּתֶּרֶת, וְאֵי זוֹ – זוֹ שֶׁקִּדּוּשֶׁיהָ קִידּוּשֵׁי טָעוּת, שֶׁאֲפִילּוּ בְּנָהּ מוּרְכָּב לָהּ עַל כְּתֵפָהּ – מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת לָהּ.

וההדגשה בלשון "היא" באה לומר כי יש לך אחרת, שאף על פי שלא נתפשה אלא נבעלה מרצון, מותרת, כיון שביאתה נחשבת כאונס. ואי זו — זו שקדושיה קידושי טעות, שאפילו בנה מורכב לה על כתפה ממאנת בבעלה והולכת לה. ואם זנתה בהיותה נשואה — אינה נאסרת והרי היא כפנויה ומותרת לו, ואם כן אפשר להסביר את המשנה במקרה זה בלי שתהא בה סתירה לדברי שמואל.