הָיְתָה אִמּוֹ אֲנוּסַת אָבִיו, וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו מֵאָבִיו וּמֵת – זוֹ הִיא אִמּוֹ שֶׁפּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ.

היתה אמו אנוסת אביו, ונשאת לאחיו מאביו ומת — זו היא אמו שפוטרת צרתה. שהרי לדעת חכמים נישואין אלה מותרים, ואפילו לר' יהודה אף על פי שאלו נישואין אסורים, מכל מקום אם עבר ונשאה קידושין תופסין בה, ונמצא שהאם וצרתה נופלות לפני הבן לייבום. וכיון שהאם היא ערוה עליו — הריהי פוטרת צרתה.

וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים בְּמִשְׁנָתֵנוּ ״חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה״, יֵשׁ לָנוּ לְהוֹסִיף שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, כְּגוֹן זוֹ. אָמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִיש לְרַבִּי יוֹחָנָן: לְלֵוִי דְּאָמַר ״דְּאִי״ נַמִי קָתָנֵי, לִתְנֵי: הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ וּמֵת בְּלֹא בָּנִים, דְּמִגּוֹ דְּאִיהִי אֲסוּרָה – צָרָתָהּ נַמִי אֲסִירָא!

ואף על פי ששנו חכמים במשנתנו "חמש עשרה", יש לנו להוסיף שש עשרה כגון זו. אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: לפי שיטת לוי זו שאמר כי "דאי" ["שאם"] נמי קתני [גם כן שונה], כלומר, שהכניס במשנה גם מקרים שאינם לכתחילה, אלא נוצרו על ידי מעשה איסור, שאם שיטת המשנה היא כר' יהודה שאסור באנוסת אביו, ושנה דין העוסק במקרה שהאח עבר ונשא אשה זו האסורה לו — אם כן לתני [שישנה] עוד מקרה: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה, שאמנם עבר בכך על איסור, שלאחר שחלץ לה אסור בה לעולם, אבל מאחר שתופסים בה הקידושין, כיון שאינו אלא איסור לאו, ומת בלא בנים, דמיגו דאיהי [שמתוך שהיא] אסורה, שהרי אסורה היא על כל האחים לאחר שחלץ לה האח שמת ואין הקידושין תופסים בה שהרי היא עליהם באיסור כרת — צרתה נמי אסירא [גם כן אסורה], ולפי זה יהיה לנו מקרה נוסף!

אָמַר לֵיהּ: לְפִי שֶׁאֵינָהּ בְּצָרַת צָרָה.

אמר ליה [לו] לפי שאינה בצרת צרה. כלומר, מקרה זה לעצמו אפשר היה לשנות, ולא מנו אותו במשנה משום שאיננו נכנס לתוך כללי הדברים ששנינו במשנתנו, שהרי במשנתנו מדובר על צרותיהן וצרות צרותיהן, ובמקרה זה אי אפשר שיהיה כך, שהרי אותו איסור חל בשווה על כל האחים, וכיון שאף אחד מהם אינו יכול לשאתה, שכן עליהם היא באיסור כרת, שוב אין שייכת כאן צרת צרה.

וְלֵימָא לֵיהּ: חַיָּיבֵי לָאוִין הִיא, וְחַיָּיבֵי לָאוִין בְּנֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם נִינְהוּ?

ושואלים על דברי ר' יוחנן: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יוחנן טעם אחר, שבכלל אין מקום לשאלתו, שהרי הנושא את חלוצתו לא עבר על איסור שיש בו כרת ואף האחים אינם חייבים לשיטתו כרת אלא לדעתו רק חייבי לאוין הן, שעברו על לא תעשה בלבד, וחייבי לאוין — בני חליצה ויבום נינהו [הם], שמצות ייבום חלה עליהם, ואף שלמעשה יש לחלוץ לאשה — אינה פטורה לגמרי מן הייבום ואינה פוטרת את צרתה.

לִדְבָרָיו קָאָמַר לֵיהּ: לְדִידִי חַיָּיבֵי לָאוִין הֵם, וְחַיָּיבֵי לָאוִין בְּנֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם נִינְהוּ, אֶלָּא לְדִידָךְ חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת נִינְהוּ, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּצָרַת צָרָה.

ומשיבים: לדבריו ולשיטתו של ריש לקיש קאמר ליה [אמר לו], וכך אמר: לדידי [לשיטתי שלי] חייבי לאוין הם, וממילא חייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו [הם], ולכן אין מקום לשאלתך, אלא לדידך [לשיטתך שלך] שחייבי כריתות נינהו [הם] שלשיטתך החלוצה יש בנישואיה לאחי החולץ איסור כרת, הרי יש לתרץ לשיטתך: לפי שאינן בצרת צרה.

אִיתְּמַר, הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ. אָמַר רֵישׁ לָקִיש: הוּא אֵין חַיָּיב עַל הַחֲלוּצָה כָּרֵת,

ולגופה של אותה מחלוקת שהוזכרה קודם ברמז איתמר [נאמר]: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה, אמר ריש לקיש: הוא, החולץ עצמו, אין חייב על החלוצה כרת משום אשת אח, שלגביו אין בה איסור אשת אח, אף שאסורה עליו ב"לא תעשה".

וְהָאַחִין חַיָּיבִין עַל הַחֲלוּצָה כָּרֵת. עַל הַצָּרָה – בֵּין הוּא וּבֵין הָאַחִים חַיָּיבִין עַל הַצָּרָה כָּרֵת.

והאחין שלא חלצו לה — חייבין על החלוצה כרת, שלגביהם לאחר חליצה אין בה היתר יבמה, ונשארה באיסור אשת אח. על הצרה של האשה שנחלצה, שנפטרה מזיקת הייבום בחליצת חברתה, כיון שלא נעשה בה אפילו מעשה חליצה, בין הוא (החולץ) ובין האחים — חייבין על הצרה כרת, שהיא אסורה עליהם באיסור אשת אח.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּין הוּא וּבֵין הָאַחִין אֵינָן חַיָּיבִין לֹא עַל הַחֲלוּצָה כָּרֵת וְלֹא עַל הַצָּרָה כָּרֵת. מַאי טַעֲמָא דְּרֵישׁ לָקִיש? אֲמַר קְרָא ״אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה״ כֵּיוָן שֶׁלֹּא בָּנָה – שׁוּב לֹא יִבְנֶה.

ור' יוחנן אמר: בין הוא ובין האחין אינן חייבין לא על החלוצה כרת, ולא על הצרה כרת. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] דברי ריש לקיש? אמר קרא [הכתוב] שעל החולץ ליבמתו אומרים: "אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כה, ט), ואנחנו למדים מכאן כיון שלא בנה (לא ייבם) וחלץ לה — שוב לא יבנה. ומבינים את הכתוב לא רק כביטוי של שלילה אלא גם מניעה ואיסור, שאסור לו לבנות שוב, כלומר, אשה זו אסורה עליו.

אִיהוּ הוּא דְּקָאֵי בְּ״לֹא יִבְנֶה״, אֲבָל אֶחָיו – כִּדְקָיְימֵי קָיְימֵי,

אולם, איהו הוא דקאי [שעומד] עכשיו באיסור של "לא יבנה" שאיסור הכרת בטל ממנו, וחל עליו האיסור של "לא יבנה". אבל אחיו — כדקיימי קיימי [כמו שעמדו קודם — עומדים עתה], שכשם שאשה זו היתה אסורה עליהם משום אשת אח לולא מצות הייבום, כיון שבטל חיוב הייבום, עומדים גם עכשיו באותו איסור, ולכן לגבי האחים יש כאן חיוב כרת.

וַעֲלָהּ דִּידָהּ הוּא דְּקָאֵי בְּ״לֹא יִבְנֶה״, הָא צָרָה – כִּדְקָיְימֵי קָיְימֵי.

ועוד: וכמו כן עלה דידה [ועליה עצמה], על החלוצה, הוא דקאי [שעומד] רק באיסור של "לא יבנה", הא [הרי] הצרה שלא חלץ לה — כדקיימי קיימי [כמו שעומדים עליה קודם באיסור כרת, עדיין עומדים באיסור כרת] לאחר חליצת צרתה ואין החולץ נבדל בזה משאר האחים.

וְרַבִּי יוֹחָנָן: מִי אִיכָּא מִידֵי דְּמֵעִיקָּרָא, אִי בָּעֵי הַאי חָלֵיץ וְאִי בָּעֵי הַאי חָלֵיץ, וְאִי בָּעֵי לְהַאי חָלֵיץ וְאִי בָּעֵי לְהַאי חָלֵיץ, וְהָשְׁתָּא קָאֵי עֲלָהּ בְּכָרֵת?

ור' יוחנן טוען: מי איכא מידי [האם יש דבר] בהלכה דמעיקרא [שמתחילה] לפני החליצה אי בעי האי [אם היה רוצה אח זה] — חליץ [היה חולץ], ואי בעי האי [ואם היה רוצה אח זה] — חליץ [היה חולץ], ואי בעי [ואם היה רוצה] — להאי חליץ [לאשה זו היה חולץ], ואי בעי [ואם היה רוצה] — להאי חליץ [לזו היה חולץ], ואם כן יוצא שכל נשי האח המת היו עבור כל האחים בנות חליצה וייבום ובטל לגביהן איסור כרת של אשת אח, והשתא [ועכשיו] לאחר החליצה קאי עלה [יעמדו עליה] בכרת? שכיון שאיסור אשת אח בטל עם מות האח בלי בנים — כיצד יכול לחזור שוב איסור זה?

אֶלָּא: אִיהוּ שְׁלִיחוּתָא דְּאַחִים קָעָבֵיד, אִיהִי שְׁלִיחוּתָא דְּצָרָה קָעָבְדָה.

אלא, איהו שליחותא דאחים קעביד [הוא, החולץ, שליחות האחים עושה] וכשחולץ לה פוטר אותה מזיקת ייבום גם משאר האחים, וכן איהי שליחותא [היא את השליחות] של הצרה קעבדה [היא עושה], שבחליצתה של האחת נפטרת גם האחרת. והרי זה כאילו חלצו כל האחים לכל הנשים, ושוב אין כאן חיוב כרת.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִיש: הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ, וּמֵת – צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמִינָא חַיָּיבֵי לָאוִין נִינְהוּ, הַיְינוּ דִּצְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין.

ומביאים את המשא ומתן בין החכמים: איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש מברייתא: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת — צריכה חליצה מן האחין. ומעתה, בשלמא לדידי [נניח לפי שיטתי] דאמינא [שאני אומר] כי רק חייבי לאוין נינהו [הם], שיש רק איסור לאו על כל האחים לגבי החלוצה, היינו [זהו] הטעם לכך שהיא צריכה חליצה מן האחין, שלפי הכללים, אשה שיש לגביה איסור לא תעשה שאין בו כרת איננה מתייבמת, אבל חייבת בחליצה.

אֶלָּא לְדִידָךְ, אַמַּאי צְרִיכָה חֲלִיצָה?

אלא לדידך [לשיטתך] שיש כאן חיוב כרת, אמאי [מדוע] צריכה חליצה כלל?

וּלְטַעֲמִיךְ, אֵימָא סֵיפָא: עָמַד אֶחָד מִן הָאַחִין וְקִדְּשָׁהּ – אֵין לָהּ עָלָיו כְּלוּם. וְאִי חַיָּיבֵי לָאוִין נִינְהוּ – אַמַּאי אֵין לָהּ עָלָיו כְּלוּם?

ענה לו ריש לקיש: ולטעמיך, אימא סיפא [ולטעמך, לשיטתך שכך אתה מבין את הברייתא, אמור את סופה], ששנינו בה: עמד אחד מן האחין וקדשה, אין לה עליו כלום. כלומר, הקידושין אינם תופסים בה כלל. ואי [ואם] חייבי לאוין בלבד נינהו [הם] אמאי [מדוע] אם כן אין לה עליו כלום? הלא באיסורי לאו הקידושין חלים, ואילו לשיטתי שיש בכך חיוב כרת — הדבר מובן, שאין קידושין חלים במקום איסור כרת. מכל מקום יש סתירה בין ראשיתה של הברייתא לסופה! וכיצד אפשר להביא ראיה מברייתא הנראית משובשת בנוסחה?

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: סֵיפָא אֲתַאן לְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: אֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּיבֵי לָאוִין. וְלִיתְנֵי: לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא אֵין לוֹ עָלָיו כְּלוּם!

אמר רב ששת בתירוץ סתירה זו: סיפא אתאן [בסופה של הברייתא הגענו] לשיטה אחרת, שיטת ר' עקיבא. שאמר: אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. שלדעת ר' עקיבא אין הבדל כזה בין איסור לא תעשה ואיסור כרת, שבשניהם אין הקידושין תופסים. ומקשים: אם כך הוא, שבתחילה מדובר לשיטת חכמים ובסוף לשיטה אחרת, וליתני [ושישנה] במשנה במפורש: לדברי ר' עקיבא אין לו עליו כלום, שכן שיטה אחרת היא!