נֶאֶמְרָה עֲצִירָה בְּאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עָצֹר עָצַר ה׳ בְּעַד כָּל רֶחֶם״. וְנֶאֶמְרָה עֲצִירָה בִּגְשָׁמִים, דִּכְתִיב: ״וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם״.

נאמרה עצירה באשה שאינה יולדת, שנאמר: "כי עצר עצר ה' בעד כל רחם" (בראשית כ, יח), ונאמרה עצירה בגשמים, דכתיב [שנאמר]: "ועצר את השמים" (דברים יא, יז).

נֶאֱמַר לֵידָה בְּאִשָּׁה וְנֶאֱמַר לֵידָה בִּגְשָׁמִים. נֶאֱמַר לֵידָה בְּאִשָּׁה, דִּכְתִיב: ״וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן״. וְנֶאֱמַר לֵידָה בִּגְשָׁמִים דִּכְתִיב: ״וְהוֹלִידָהּ, וְהִצְמִיחָהּ״.

כיוצא בו נאמר לידה באשה ונאמר לידה בגשמים, נאמר לידה באשה כגון האמור ברחל שפתח ה' את רחמה, דכתיב [שנאמר]: "ותהר ותלד בן" (בראשית ל, כג), ונאמר לידה בגשמים, דכתיב: "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה" (ישעיהו נה, י).

נֶאֱמַר פְּקִידָה בְּאִשָּׁה, וְנֶאֱמַר פְּקִידָה בִּגְשָׁמִים. נֶאֱמַר פְּקִידָה בְּאִשָּׁה, דִּכְתִיב: ״וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה״. וְנֶאֱמַר פְּקִידָה בִּגְשָׁמִים, דִּכְתִיב: ״פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ; רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם״.

וכיוצא בזה נאמר פקידה באשה, ונאמר פקידה בגשמים. נאמר פקידה באשה, דכתיב [שנאמר]: "וה' פקד את שרה" (בראשית כא, א), ונאמר פקידה בגשמים, דכתיב: "פקדת הארץ ותשקקה רבת תעשרנה פלג אלהים מלא מים" (תהלים סה, י).

מַאי: ״פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם״? תָּנָא: כְּמִין קוּבָּה יֵשׁ בָּרָקִיעַ, שֶׁמִּמֶּנָּה גְּשָׁמִים יוֹצְאִין.

על פסוק זה שואלים: מאי [מה] פירוש "פלג אלהים מלא מים"? תנא [שנה החכם]: כמין קובה (חדר קטן) יש ברקיע שממנה גשמים יוצאין.

אֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: מַאי דִּכְתִיב: ״אִם לְשֵׁבֶט, אִם לְאַרְצוֹ, אִם לְחֶסֶד, יַמְצִאֵהוּ״? ״אִם לְשֵׁבֶט״, בֶּהָרִים וּבִגְבָעוֹת. ״אִם לְחֶסֶד יַמְצִאֵהוּ לְאַרְצוֹ״, בְּשָׂדוֹת וּבִכְרָמִים.

אמר ר' שמואל בר נחמני: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בגשמים: "כל אשר יצום על פני תבל ארצה אם לשבט אם לארצו אם לחסד ימצאהו" (איוב לז, יב-יג), כוונתו: "אם לשבט", אם גזר הדין הוא לרעה — הרי יורד הגשם בהרים ובגבעות, "אם לחסד ימצאהו לארצו" — בשדות ובכרמים.

״אִם לְשֵׁבֶט״, לְאִילָנוֹת. ״אִם לְאַרְצוֹ״, לִזְרָעִים. ״אִם לְחֶסֶד יַמְצִאֵהוּ״, בּוֹרוֹת, שִׁיחִין, וּמְעָרוֹת.

או באופן אחר: "אם לשבט" — יורד הגשם במטר עז הטוב רק לאילנות, "אם לארצו" — יורד לזרעים, "אם לחסד ימצאהו" — אלו גשמים היורדים לבורות, שיחין (בורות מרובעים), ומערות (בורות מקוריים) שהמים מספיקים גם לימות החמה.

בִּימֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי הֲוָה כַּפְנָא וּמוֹתָנָא. אָמְרִי: הֵיכִי נַעֲבֵיד? נִיבָּעֵי רַחֲמֵי אַתַּרְתֵּי? לָא אֶפְשָׁר. אֶלָּא, לִיבָּעֵי רַחֲמֵי אַמּוֹתָנָא, וְכַפְנָא נִיסְבּוֹל. אֲמַר לְהוּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: נִיבָּעֵי רַחֲמֵי אַכַּפְנָא, דְּכִי יָהֵיב רַחֲמָנָא שׂוֹבְעָא, לְחַיֵּי הוּא דְּיָהֵיב, דִּכְתִיב: ״פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן״.

מסופר: בימי ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא [היה רעב ודבר], אמרי: היכי נעביד [אמרו החכמים: איך נעשה]? ניבעי רחמי אתרתי [נבקש רחמים, נתפלל על שתיהם] — לא אפשר, שאין מבקשים על שני דברים כאחד. אלא ליבעי רחמי אמותנא, וכפנא ניסבול [נבקש רחמים על הדבר ואת הרעב נסבול]. אמר להו [להם] ר' שמואל בר נחמני: ניבעי רחמי אכפנא, דכי יהיב רחמנא שובעא — לחיי הוא דיהיב [נבקש רחמים על הרעב, שכאשר נותן ה' שובע — לחיים הוא שנותן] ואם תישמע תפילתנו, ממילא תיעצר המגפה, דכתיב [שנאמר]: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמה, טז).

וּמְנָלַן דְּלָא מְצַלֵּינַן אַתַּרְתֵּי? דִּכְתִיב: ״וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת״. מִכְּלָל דְּאִיכָּא אַחֲרִיתֵי. בְּמַעַרְבָא אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חַגַּי מֵהָכָא: ״וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל רָזָא דְּנָה״. מִכְּלָל דְּאִיכָּא אַחֲרִיתֵי.

ומסבירים: ומנלן דלא מצלינן אתרתי [ומניין לנו שאין מתפללים על שתיים] בבת אחת — דכתיב [שנאמר]: "ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת" (עזרא ח, כג) — מן ההדגשה "על זאת" נלמד: מכלל דאיכא אחריתי [מכאן שהיתה גם צרה אחרת] אבל לא התפללו עליה וזאת לפי שאין מתפללים אלא על אחת. במערבא אמרי משמיה [בארץ ישראל היו אומרים משמו] של חגי מהכא [ראייה מכאן]: "ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנא" [ורחמים לבקש מלפני אלוהי השמים על סוד זה] (דניאל ב, יח), וההדגשה הזאת מלמדת: מכלל דאיכא אחריתי [מכאן שיש אחר] שלא התפלל עליו, אלא על זה בלבד.

בִּימֵי רַבִּי זֵירָא, גְּזוּר שְׁמָדָא, וּגְזוּר דְּלָא לְמֵיתַב בְּתַעֲנִיתָא. אֲמַר לְהוּ רַבִּי זֵירָא: נְקַבְּלֵיהּ עִילָּוָון, וּלְכִי בָּטֵיל שְׁמָדָא, לִיתְבֵיהּ.

קצת בדומה לזה מסופר: בימי ר' זירא גזור שמדא, וגזור דלא למיתב בתעניתא [גזרו שמד על ישראל, וגזרו גם שלא לשבת בתענית] וממילא לא יכלו לקבוע תענית ולהתפלל על ביטול הגזירה. אמר להו [להם] ר' זירא: נקבליה עילוון, ולכי בטיל שמדא ליתביה [נקבל את התענית עלינו וכאשר יתבטל השמד נחזירנו] את יום התענית הזה שקיבלנו עכשיו ולא יכולנו לעשות.

אָמְרִי לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לְהוּ: דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי: אַל תִּירָא, דָּנִיֵּאל, כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין, וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ״.

אמרי ליה [אמרו לו]: מנא לך הא [מניין לך דבר זה] שתענית שמקבל על עצמו, אף שאינו מתענה עדיין, נחשבת? אמר להו [להם]: דכתיב [שנאמר]: "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך" (דניאל י, יב), הרי שכבר מהיום שנתן לבו להתענות נשמעו דבריו.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֲפִילּוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, אֵינָן אֶלָּא סִימַן קְלָלָה. הַיְינוּ דַּאֲמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: קָשֶׁה יוֹמָא דְּמִיטְרָא כְּיוֹמָא דְּדִינָא. אֲמַר אַמֵימָר: אִי לָא דִּצְרִיךְ לִבִרְיָּיתָא, בָּעֵינַן רַחֲמֵי וּמְבַטְּלִינַן לֵיהּ.

ושוב לענין הגשמים. אמר ר' יצחק: אפילו שנים כשני אליהו שגזר הקדוש ברוך הוא שלא ירד גשם, וירדו בהם גשמים בערבי שבתות — אינן אלא סימן קללה, שכן הגשם היורד אז רק מפריע לבריות להכין את צרכי השבת, ונמצא שאינו בא לברכה להם. היינו [הוא] שאמר רבה בר שילא: קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא [קשה יום המטר כיום הדין]. ובאותו ענין אמר אמימר: אי לא דצריך לברייתא [אם לא שהיה צריך הגשם לבריות], בעינן רחמי ומבטלינן ליה [היינו מבקשים רחמים ומבטלים אותו] שלא ירד גשם, מפני הטרדות שהוא גורם.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה לַעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֲפִילּוּ פְּרוּטָה שֶׁבַּכִּיס מִתְבָּרֶכֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ״.

ואמר ר' יצחק: שמש בשבת — הרי זו צדקה לעניים, שהם יכולים לצאת ולהתענג בחוץ, ואינם סובלים מן הצינה. שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא" (מלאכי ג, כ). ואמר ר' יצחק: גדול יום הגשמים, שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו ולא גידולי קרקע בלבד. שנאמר: "לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך" (דברים כח, יב).

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״.

ובענין ברכה אמר עוד ר' יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין ולא בדבר הנראה לכל, שנס גלוי לעין כל מתרחש רק במקרים נדירים, שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך" (דברים כח, ח), משמע: אין הברכה חלה אלא בדבר המצוי באסם ולא גלוי לכל. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך".

תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכנָס לָמוֹד אֶת גָּרְנוֹ אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַּעֲשֵׂה יָדֵנוּ. הִתְחִיל לָמוֹד, אוֹמֵר: בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה. מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּירַךְ, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה, לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן.

וכיוצא בו תנו רבנן [שנו חכמים]: הנכנס למוד (למדוד) את גרנו אומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידנו", שתתרבה התבואה ממה שהיתה. התחיל למוד אומר: "ברוך השולח ברכה בכרי הזה". מדד ואחר כך בירך ברכה זו — הרי זו תפלת שוא והברכה לא תבוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, שהרי באלה יהא הריבוי בכלל נס גלוי, אלא בדבר הסמוי מן העין.

קִבּוּץ; גְּיָיסוֹת; צְדָקָה; מַעֲשֵׂר; פַּרְנָס; סִימָן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כְּיוֹם קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה ה׳ אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב״. וְאֵין ״אֲפִיקִים״ אֶלָּא מָטָר, שֶׁנֶאֱמַר: ״וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם״.

המימרות הבאות של ר' יוחנן — קבוץ (גלויות), (ביטול) גייסות, (פוסקי) צדקה, (מעשה) מעשר, מינוי פרנס הוא הסימן להם. אמר ר' יוחנן: גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות, שנאמר: "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב" (תהלים קכו, ד), ואין "אפיקים" אלא מטר, שנאמר: "ויראו אפקי ים" (שמואל ב' כב, טז).

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֲפִילּוּ גְּיָיסוֹת פּוֹסְקוֹת בּוֹ, שֶׁנֶאֱמַר: ״תְּלָמֶיהָ רַוֵּה; נַחֵת גְּדוּדֶיהָ״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִין אֶלָּא בִּשְׁבִיל פּוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים וְאֵין נוֹתְנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְשִׂיאִים וְרוּחַ, וְגֶשֶׁם אָיִן, אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר״.

ואמר ר' יוחנן: גדול יום הגשמים, שאפילו גייסות (חילות צבא) פוסקות בו, שהרי אין אנשי הצבא מהלכים בימות הגשם ובבוץ, שנאמר: "תלמיה רוה נחת גדודיה" (תהלים סה, יא), שהוא מפרשו, שכאשר רווים התלמים מים הגדודים נחים במקומם. ואמר ר' יוחנן: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ולבסוף אין נותנין, שנאמר: "נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר" (משלי כה, יד)

וַאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב:

ואמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: