הַנּוֹדֵר עַד הַגְּשָׁמִים, מִשֶּׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

הנודר נדר מסויים ואוסר דבר על עצמו עד הגשמים — הרי זמן הנדר משירדו הגשמים ובדיוק עד שתרד רביעה שניה, שאז בודאי קרוי הוא זמן הגשמים.

רַב זְבִיד אָמַר: לְזֵיתִים. דִּתְנַן: מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מוּתָּרִין בְּלֶקֶט, בְּשִׁכְחָה, וּבְפֵאָה? מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת. בְּפֶרֶט וּבְעוֹלֵלוֹת? מִשֶּׁיֵּלְכוּ עֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבוֹאוּ. בְּזֵיתִים? מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

רב זביד אמר: זמן רביעה שניה הוא לקבוע מועד לענין זיתים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מאימתי כל אדם מותרין בלקט בשכחה ובפאה שכל אלה הן מתנות לעניים ואסור לכל אדם שאיננו עני ליטול מהם, אלא לאחר שאין עניים באים יותר לשדות ליטלן. וזמן זה לגבי לקט שכחה ופאה הוא מוגדר; משילכו הנמושות. שלאחר שהנמושות שהם אחרוני העניים כבר עברו בשדה, ודאי שלא נותר דבר בשדה ומתייאשים שאר העניים ושוב אינם באים לאותם שדות, ומזמן זה והלאה מותר לכל אדם ליטול מהם. ובפרט ובעוללות שהם מתנות עניים מן הגפנים — משילכו עניים בכרם ויבואו פעם שניה, ואז ברור שנטלו כל מה שהם רוצים ליטול. בזיתים — מותר לכל אדם משתרד רביעה שניה.

מַאי נָמוֹשׁוֹת? אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סָבֵי דְּאָזְלִי אַתִּיגְרָא. רֵישׁ לָקִישׁ אֲמַר: לָקוֹטֵי בָּתַר לָקוֹטֵי.

כיון שהוזכרה מלה לא מובנת במשנה שואלים: מאי [מה פירוש] "נמושות"? אמר ר' יוחנן: סבי דאזלי אתיגרא [זקנים שהולכים על מקל] וכיון שהם מהלכים לאיטם ודאי ראו כל דבר, ונטלו כל צרכם. ריש לקיש אמר: "נמושות" אלה הם לקוטי בתר לקוטי [המלקטים אחר המלקטים].

רַב פַּפָּא אֲמַר: כְּדֵי לְהַלֵּךְ בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת, דְּאָמַר מָר: מְהַלְּכִין כָּל אָדָם בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

רב פפא אמר שצריך לדעת זמן רביעה שניה, כדי לדעת עד מתי מותר להלך בשבילי הרשות. שאמר מר [החכם]: מהלכין כל אדם בשבילי הרשות שבילים שבתוך השדות, שאינן דרך הרבים, אלא שמותר (כאחד מן התנאים שהתנה יהושע לישראל טרם בואם לארץ) ללכת בהם כל זמן שאין בכך נזק לשדה — עד שתרד רביעה שניה, שאם הולך אז הריהו דורס על האדמה החרושה ומזיק לצמחים.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: לְבַעֵר פֵּירוֹת שְׁבִיעִית, דִּתְנַן: עַד מָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית? עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

רב נחמן בר יצחק אמר: זמן רביעה שניה נחוץ כדי לדעת מתי לבער פירות שביעית מרשותו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: עד מתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית — עד שתרד רביעה שניה.

מַאי טַעֲמָא? דִּכְתִיב: ״וְלִבְהֶמְתֶּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ״. כָּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת בַּשָּׂדֶה, הַאֲכֵל לִבְהֶמְתְּךָ בַּבַּיִת. כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה, כַּלֵּה לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? דכתיב [שנאמר] בשנת השמיטה: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כה, ז), ולמדים מכאן: כל זמן שחיה אוכלת בשדה, שאותם פירות מצויים גם בשדות — האכל מאותו מין גם לבהמתך בבית, אולם אם כלה מין זה לחיה מן השדה שצמחים אלה כבר אינם מצויים בשדה — כלה גם לבהמתך מן הבית, ואחר זמן רביעה שניה שוב אין התבן מצוי בשדות.

אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מַאי לְשׁוֹן רְבִיעָה? דָּבָר שֶׁרוֹבֵעַ את הַקַּרְקַע, כִּדְרַב יְהוּדָה. דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה: מִיטְרָא בַּעְלָהּ דְּאַרְעָא הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם, וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב, כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ, וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ״.

ולענין הגשמים בכלל. אמר ר' אבהו: מאי [מה פירוש] לשון "רביעה" בגשמים — כוונתו: דבר שרובע (בועל) את הקרקע, ומפרה אותה. וכדברי רב יהודה, שאמר רב יהודה: מיטרא [הגשם] בעלה דארעא [של הקרקע] הוא, שנאמר: "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה" (ישעיהו נה, י), משמע שהגשם הוא שמפרה את האדמה ובועלה כבעל לאשה.

וְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה כְּדֵי שֶׁתֵּרֵד בְּקַרְקַע טֶפַח. שְׁנִיָּה כְּדֵי לָגוֹף בָּהּ פִּי חָבִית. אָמַר רַב חִסְדָּא: גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ כְּדֵי לָגוֹף בָּהֶן פִּי חָבִית אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם ״וְעָצַר״.

ואמר ר' אבהו: רביעה ראשונה שיעורה כדי שתרד בקרקע ותירטב זו עד לעומק טפח אחד. רביעה שניה שיעורה כדי לגוף בה פי חבית, שהאדמה מתרככת כל כך, שאפשר להשתמש בה כמו בטיט כדי לסתום את חיבור המגופה (הכיסוי) והחבית. אמר רב חסדא: גשמים שירדו כדי לגוף בהן פי חבית — אין בהן משום קללת "ועצר את השמים

וְאָמַר רַב חִסְדָּא: גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ קוֹדֶם ״וְעָצַר״ אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם ״וְעָצַר״.

". כלומר, אם ירדו גשמים בכמות זו, כבר אין לומר שבאותה שנה נתקיים "ועצר את השמים ולא יהיה מטר" (דברים יא, יז). ואמר רב חסדא: גשמים שירדו קודם "ועצר", כלומר, גשם שירד עוד לפני שקראו בקריאת שמע את הפסוק "ועצר את השמים", שוב אין בהן משום "ועצר את השמים

אֲמַר אַבַּיֵי: לָא אֲמָרָן אֶלָּא קוֹדֶם ״וְעָצַר״ דְּאוּרְתָּא, אֲבָל קוֹדֶם ״וְעָצַר״ דְּצַפְרָא יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם ״וְעָצַר״. דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה בַּר יִצְחָק: הָנֵי עֲנָנֵי דְּצַפְרָא לֵית בְּהוּ מְשָׁשָׁא, דִּכְתִיב: ״מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ, אֶפְרַיִם? מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ, יְהוּדָה? וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר״ וגו׳.

", גם אם לא ירדו גשמים נוספים. אמר אביי: לא אמרן [אמרנו] דבר זה, אלא קודם "ועצר" דאורתא [של הערב], כלומר שירדו ביום, קודם זמן קריאת שמע של הערב, אבל קודם "ועצר" דצפרא [של הבוקר] — יש בהם משום "ועצר", שכן אמר רב יהודה בר יצחק: הני ענני דצפרא לית בהו מששא [אלה, ענני הבוקר, אין בהם ממש], שאינם מורידים גשמים, או שמורידים רק גשם מועט. דכתיב [שנאמר]: "מה אעשה לך אפרים מה אעשה לך יהודה וחסדכם כענן בקר" (הושע ו, ד), משמע שענן כזה אין בו ממש.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: וְהָא אָמְרִי אֱינָשֵׁי: בְּמִפְתַּח בָּבֵי מִיטְרָא, בַּר חַמָּרָא, מוֹךְ שַׂקָּךְ וּגְנֵי! לָא קַשְׁיָא. הָא דִּקְטִיר בְּעִיבָא; הָא דִּקְטִיר בַּעֲנָנֵי.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי [והרי אומרים אנשים] והוא מקובל בידם: במפתח בבי מיטרא [כאשר פותחים את הדלתות בבוקר ויורד גשם] — בר חמרא, מוך שקך וגני [החמר, קפל את שקך ולך לישון], שודאי ירד גשם כל היום כולו, ותהיה זו שנה ברוכה בגשמים ויהיה מחיר התבואה זול ולא ירוויח החמר ממכירה אלא מעט. משמע שענני בוקר מביאים גשמים לכל היום כולו! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא דקטיר בעיבא [כאן שנקשרו שמים בעב] ענן אפל וכבד — יירד גשם כל היום, הא דקטיר בענני [זה שנקשרו שמים בעננים] קלים שלא יהא גשם אחריהם.

אֲמַר רַב יְהוּדָה: טָבָא לְשַׁתָּא דְּטֵבֵת אַרְמַלְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּלָא בַּיְירִי תַּרְבִּיצֵי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּלָא שָׁקֵיל שׁוּדְפָנָא. אִינִי? וְהָאֲמַר רַב חִסְדָּא: טָבָא לְשַׁתָּא דְּטֵבֵת מְנַוַּולְתָּא! לָא קַשְׁיָא. הָא דַּאֲתָא מִיטְרָא מֵעִיקָּרָא; הָא דְּלָא אֲתָא מִיטְרָא מֵעִיקָּרָא.

אמר רב יהודה: טבא לשתא [טוב לשנה] שבה חודש טבת הוא ארמלתא [אלמן], כלומר, שאין גשמים יורדים בו. ומסבירים את טעם הדבר, איכא דאמרי [יש שאומרים]: שלא ביירי תרביצי [יוברו, ייעשו שממה, הגנות], שריבוי גשמים מזיק לירקות הגינה. איכא דאמרי [יש שאומרים]: שלא שקיל שודפנא [יגיע שידפון] מחמת ריבוי גשמים. ושואלים: איני [האם כך הוא]? והאמר [והרי אמר] רב חסדא: טבא לשתא [טוב לשנה] שבה חודש טבת הוא מנוולתא [מנוול], כלומר, שהדרכים מלאים בוץ מחמת הגשמים! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה] הא דאתא מיטרא מעיקרא [זה כשבא גשם מתחילה], לפני חודש טבת, שאז לא טוב שירד גשם בטבת, הא [זה] שלא אתא מיטרא מעיקרא [בא הגשם מתחילה] שאז טובה ירידת הגשם בטבת.

וְאָמַר רַב חִסְדָּא: גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ עַל מִקְצָת מְדִינָה וְעַל מִקְצָת מְדִינָה לֹא יָרְדוּ אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם ״וְעָצַר״. אִינִי? וְהָכְתִיב: ״וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת הַגֶּשֶׁם בְּעוֹד שְׁלֹֹשָה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר, וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת, וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר, חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר״ וגו׳. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁתֵּיהֶן לִקְלָלָה!

ואמר רב חסדא: גשמים שירדו על מקצת מדינה ועל מקצת מדינה לא ירדו — אין בהן משום קללת "ועצר את השמים ". ותוהים: איני [האם כך הוא]? והכתיב [והרי נאמר]: "וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש" (עמוס ד, ז). ואמר רב יהודה אמר רב: שתיהן לקללה, בין לגבי המקום שירד בו גשם ובין לגבי המקום שלא ירד בו הגשם. ועל כל פנים למדים מכאן שגשמים היורדים רק בחלק מן המדינה סימן קללה הם!

לָא קַשְׁיָא. הָא דַּאֲתָא טוּבָא; הָא דַּאֲתָא כִּדְמִבָּעֵי לֵיהּ. אֲמַר רַב אַשִׁי: דַּיְקָא נַמִי, דִּכְתִיב: ״תִּמָּטֵר״, תְּהֵא מְקוֹם מָטָר. שְׁמַע מִינָּהּ.

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא דאתא טובא [זה שבא גשם הרבה מאוד] במקום אחד שמזיק, הא דאתא כדמבעי ליה [זה שבא כשיורד גשם כראוי לו] אז אין לומר שהיא קללה, אלא שנתברך מקום אחד. אמר רב אשי: דיקא נמי [מדויק גם כן] מלשון הכתוב שמדובר על גשמים מרובים מדי במקום אחד, דכתיב [שנאמר] שם: "תמטר" שיש להבינו: תהא מקום מטר, כלומר, מקום זה כולו מטר ומים, יותר מכפי הצורך. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים? מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה.

אמר ר' אבהו: מאימתי מברכין על הגשמים ברכת הודאה — משיצא חתן לקראת כלה. כלומר, שיורדים גשם בכמות כזו שלעומת הטיפות היורדות קופצות כנגדן טיפות מהשלוליות שבקרקע.

מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ, ה׳ אֱלֹהֵינוּ, עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן מְסַיֵּים בָּהּ הָכִי: אִילּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו כו׳, עַד: אַל יַעַזְבוּנוּ רַחֲמֶיךָ, ה׳ אֱלֹהֵינוּ, וְלֹא עֲזָבוּנוּ. בָּרוּךְ רוֹב הַהוֹדָאוֹת.

ושואלים: מאי [מה], איזו ברכה מברך על הגשמים? אמר רב יהודה אמר רב, אומרים: "מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו". ור' יוחנן מסיים בה, באותה ברכה, הכי [כך], בלשון זו: אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו וכו' (כפי שנאמר בתפילת "נשמת"), עד "אל יעזבונו רחמיך ה' אלהינו ולא עזבונו, ברוך רוב ההודאות".

רוֹב הַהוֹדָאוֹת וְלֹא כָּל הַהוֹדָאוֹת? אֲמַר רָבָא: אֵימָא: אֵל הַהוֹדָאוֹת. אֲמַר רַב פַּפָּא: הִלְכָּךְ

ותוהים: מדוע נאמר בלשון זו "רוב ההודאות" ולא "כל ההודאות"? אמר רבא: אימא [אמור] בלשון שונה: "אל ההודאות" ובכך כולל כל ההודאות. אמר רב פפא: הלכך [לכן], כיון שיש חילוקי דעות בדבר,