שְׁקוּלָה כִּשְׁתַּיִם וּמַאי נִיהוּ – עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב ״כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים״. וּכְתִיב בְּהוּ ״כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וגו׳ הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל״.

שקולה כשתים, ומאי ניהו [ומה זו] — עבודה זרה, דכתיב [שנאמר] בה: "כי שתים רעות עשה עמי אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארות נשברים" (ירמיהו ב, יג). וכתיב בהו [ונאמר בהם] בישראל "כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וראו הן היתה כזאת. ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל" (ירמיהו י-יא).

תָּנָא: כּוּתִיִּים עוֹבְדִים לָאֵשׁ, וְקֵדָרִיִּים עוֹבְדִין לַמַּיִם. וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהַמַּיִם מְכַבִּין אֶת הָאֵשׁ – לֹא הֵמִירוּ אֱלֹהֵיהֶם, ״וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל״.

תנא [שנה החכם], שכוונת הנביא לומר כך: כותיים (תושבי איי כתים) עובדים לאש, וקדריים (הגרים בקדר) עובדין למים, ואף על פי שיודעים שהמים מכבין את האש מכל מקום לא המירו אלהיהם, ואולם "עמי המיר כבודו בלוא יועיל".

וַאֲמַר לֵיה רַב נַחְמָן לְרַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל״ וּמִי סִיב שְׁמוּאֵל כּוּלֵּי הַאי? וְהָא בַּר חֲמִישִּׁים וּשְׁתַּיִם הֲוָה, דְּאָמַר מָר: מֵת בַּחֲמִישִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה – זֶהוּ מִיתָתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי!

ואמר ליה [לו] רב נחמן לר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר], מה פירוש הכתוב: "ויהי כאשר זקן שמואל" (שמואל א' ח, א) ומי סיב [והאם זקן] שמואל כולי האי [כל כך]? והא בר חמישים ותרתין הוה [והלא בן חמישים ושתים שנה היה] שמואל במותו, שאמר מר [החכם]: מי שמת בן חמישים ושתים שנה — אין זה סימן רע לו, שאין זו מיתה בקיצור שנים כעין מיתת כרת, כי זהו מיתתו של שמואל הרמתי.

אֲמַר לֵיה: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זִקְנָה קָפְצָה עָלָיו, דִּכְתִיב ״נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל״. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁקַלְתַּנִּי כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, דִּכְתִיב ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ״, מַה מֹּשֶׁה וְאַהֲרֹן – לֹא בָּטְלוּ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם בְּחַיֵּיהֶם, אַף אֲנִי לֹא יִתְבַּטֵּל מַעֲשֵׂה יָדַי בְּחַיַּי!

אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: זקנה קפצה עליו, על שמואל, שהלבין שערו ונראה היה זקן מגילו, דכתיב [שנאמר]: "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים ויחר לשאול ויזעק אל ה' כל הלילה" (שמואל א' טו, יא). אמר לפניו שמואל: רבונו של עולם! אתה שקלתני כמשה ואהרן, דכתיב [שנאמר]: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו" (תהלים צט, ו), מה משה ואהרן — לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם, שמה שעשו, נשאר על כל פנים קיים בחייהם, אף אני לא יתבטל מעשה ידי בחיי וכיון שהמלכתי את שמואל — לא תתבטל מלכותו.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵיכִי אַעֲבִיד? לֵימוּת שָׁאוּל – לָא קָא שָׁבֵיק שְׁמוּאֵל, לֵימוֹת שְׁמוּאֵל אַדְּזוּטָר – מְרַנְּנֵי אַבַּתְרֵיהּ, לָא לֵימוֹת שָׁאוּל וְלָא לֵימוֹת שְׁמוּאֵל – כְּבָר הִגִּיעָה מַלְכוּת דָּוִד, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא.

אמר הקדוש ברוך הוא: היכי אעביד [איך אעשה]? לימות [שימות] שאול עכשיו — לא קא שביק [יניח] לי שמואל לעשות כן, שהרי הוא מתפלל שלא ימות, לימות [שימות] שמואל אדזוטר [בעודו צעיר] וימות שאול מיד אחר כך — מרנני אבתריה [ירננו אנשים אחריו] שמא עבירה שהיתה בשמואל גרמה שימות בקיצור ימים. לא לימות [ימות] שאול ולא לימות [ימות] שמואל, הרי כבר הגיעה תקופת מלכות דוד, ואין מלכות נוגעת בחברתה ונוטלת ממנה אפילו כמלא נימה (חוט).

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַקְפִּיץ עָלָיו זִקְנָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת הָאֵשֶׁל בָּרָמָה״ וְכִי מָה עִנְיַן גִּבְעָה אֵצֶל רָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: מִי גָּרַם לְשָׁאוּל שֶׁיֵּשֵׁב בַּגִּבְעָה שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה – תְּפִלָּתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי.

אמר הקדוש ברוך הוא: אקפיץ עליו זקנה, שילבינו שערותיו ויחשבו כולם שהוא זקן מאוד. היינו דכתיב [והוא שנאמר]: "ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה" (שמואל א' כב, ו), ולכאורה: כי מה ענין גבעה (גבעת בנימין) אצל רמה (הר אפרים), שהרי אינן באותו מקום? אלא לומר לך: מי גרם לשאול שישב בגבעה שתי שנים ומחצה — תפלתו של שמואל הרמתי.

וּמִי מִידְחִי גַּבְרָא מִקַּמֵּי גַּבְרָא? אִין, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״עַל כֵּן חָצַבְתִּי בַּנְּבִיאִים הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי פִי״, בְּמַעֲשֵׁיהֶם לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּ״אִמְרֵי פִי״, אַלְמָא: מִידְחִי גַּבְרָא מִקַּמֵּי גַּבְרָא.

ושואלים: ומי מידחי גברא מקמי גברא [האם נדחה אדם בפני אדם]? כלומר, האם משום שהגיע זמנו של דוד למלוך יידחה שמואל מלפניו? ומשיבים: אין [כן] הוא, שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי" (הושע ו, ה) "במעשיהם" — לא נאמר, אלא "באמרי פי", משמע, שפעמים בגלל גזירת ה' ("אמרי פי") חייב אדם למות, אף אם אין מעשיו מצדיקים זאת, אלמא [מכאן]: מידחי גברא מקמי גברא [שנדחה אדם בפני אדם].

רַב נַחְמָן וְרַבִּי יִצְחָק הָווּ יָתְבִי בִּסְעוּדָתָא, אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַבִּי יִצְחָק: לֵימָא מָר מִילְּתָא! אָמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְסִיחִין בַּסְעוּדָּה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לַוֵּשֶׁט וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה.

אגב שאלות אלה של רב נחמן לר' יצחק, מסופר עוד: רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא [היו יושבים בסעודה] ואוכלים יחד, אמר ליה [לו] רב נחמן לר' יצחק: לימא מר מילתא [יאמר אדוני דבר תורה]. אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: אין מסיחין (מדברים) בזמן הסעודה, שמא יקדים קנה לושט שהרי האוכל נכנס לושט, אבל תוך כדי שיחה נפתח גם הקנה, ויכול להיכנס לתוכו מאכל ויבא לידי סכנה של חנק.

בָּתַר דִּסְעוּד אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי בִּכְדִי סְפַדוּ סַפְדָּנַיָא וְחָנְטוּ חַנְטַיָיא וְקָבְרוּ קַבְּרַיָיא? אֲמַר לֵיהּ מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה׳ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם״, מַקִּישׁ הוּא לְזַרְעוֹ, מַה זַּרְעוֹ בַּחַיִּים – אַף הוּא בַּחַיִּים.

בתר דסעוד [אחרי שסעדו] אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה [לו] רב נחמן בתמיהה: וכי בכדי [לחינם] ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא [ספדו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים]? שהרי לדבריך יעקב אבינו לא מת! אמר ליה [לו]: מקרא אני דורש, שנאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" (ירמיהו ל, י), מקיש (משווה) בפסוק זה הוא לזרעו, מה זרעו בחיים — אף הוא בחיים, משמע שהוא עצמו לא מת.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הָאוֹמֵר רָחָב רָחָב מִיָּד נִקְרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אֲנָא אָמִינָא, וְלֹא אִיכְפַּת לִי! אֲמַר לֵיהּ כִּי קָאָמִינָא – בְּיוֹדְעָהּ וּבְמַכִּירָהּ.

ועוד אמר ר' יצחק: כל האומר "רחב" "רחב" מיד נקרי [רואה קרי] מחמת תאווה, ללמד כמה יפה היתה. אמר ליה [לו] רב נחמן: אנא אמינא [אני אומר] "רחב" ולא איכפת לי, שלי אין הזכרה זו גורמת דבר! אמר ליה [לו]: כי קאמינא [כאשר אמרתי] זאת, הרי זה דווקא באדם שהיה יודעה ומכירה, שכיון שהכירוה פעם, הרי הזכרת שמה בלבד גרמה להם להתאוות לה.

כִּי הָווּ מִיפַּטְרִי מֵהֲדָדֵי אֲמַר לֵיהּ: לִיבָרְכָן מָר! אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה – לְאָדָם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְהָיָה רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא, וּמָצָא אִילָן שֶׁפֵּירוֹתָיו מְתוּקִין וְצִלּוֹ נָאֶה, וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו. אָכַל מִפֵּירוֹתָיו, וְשָׁתָה מִמֵּימָיו, וְיָשַׁב בְּצִילּוֹ.

ומסופר: כי הוו מיפטרי מהדדי [כאשר נפרדו זה מזה] אמר ליה [לו] רב נחמן לרבי יצחק: ליברכן מר [יברכני אדוני]! אמר ליה [לו] רבי יצחק: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא, ומצא שם אילן שפירותיו מתוקין וצלו נאה, ואמת (תעלת) המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו של אותו אילן, ושתה ממימיו של המעין וישב בצילו של האילן.

וּכְשֶׁבִּיקֵּשׁ לֵילֵךְ, אָמַר: אִילָן אִילָן, בַּמָּה אֲבָרֶכְךָ? אִם אוֹמַר לְךָ שֶׁיְּהוּ פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין – הֲרֵי פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין, שֶׁיְּהֵא צִילְּךָ נָאֶה – הֲרֵי צִילְּךָ נָאֶה, שֶׁתְּהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ – הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ, אֶלָּא: יְהִי רָצוֹן שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנּוֹטְעִין מִמְּךָ

וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין — הרי כבר פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה — הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך — הרי אמת המים כבר עוברת תחתיך, אלא ברכה זו אברכך: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך