Ta'anit

תענית‎

Hoshea was an evil king, as Rashi notes, as the verse states that Hoshea, son of Ela, “did what was evil in the sight of the Lord, yet not as the kings of Israel who were before him” (II Kings 17:2). Hoshea was not considered as evil as the kings before him because he removed Jeroboam’s guards, who were stationed to prevent people from ascending to Jerusalem on the pilgrimage Festivals. However, he was evil nevertheless, as he let the people choose whether to go to Jerusalem or attend the idolatrous sanctuaries in Bethel and Dan. In the Jerusalem Talmud, it is stated that Hoshea was punished for presenting the people of Israel with this choice. During his reign. Shalmaneser, king of Assyria, put an end to the kingdom of Israel.

They may ascend to wherever they wish

לְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצוּ יַעֲלוּ

וראה ברש"י שמסביר את מקור הדבר במקרא. ובתלמוד הירושלמי נאמר, כי העובדה שבימיו בטלה מלכות ישראל הוא כעונש, שכיון שביטל את הגזירה אבל לא המריץ את ישראל לעשות תשובה הוריד את הקולר והאשמה מצוארו ותלאם על הציבור כולו, ולכן נענש.

לאיזה שירצו יעלו

עיונים

 הושע בן אלה רשע היה דכתיב (מלכים ב י״ז:ב׳) ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל והיינו דקאמר רק שבטל את הפרוסדאות ואמר לאיזה שירצו יעלו:

לאיזה שירצה יעלו 

that they may ascend to wherever they wish, <note data-assoc="n"/>i.e., they may go to Jerusalem, Bethel, or Dan.

לאיזה שירצו יעלו, שאם ירצו — יעלו לירושלים, ירצו — ילכו לבית אל או לדן.

לְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצוּ יַעֲלוּ.

Some commentaries ask: The fifteenth of Av was evidently celebrated as a holiday during the Second Temple period, as the baraita cited below describes how the daughters of the High Priest, his deputy, and the priest anointed for war would each borrow clothing from each other on that day, and these priestly offices ceased with the destruction of the Temple. How, then, could the holiday celebrated on the fifteenth of Av have been instituted to commemorate the interment of the slain of Beitar, a joyous event that took place only after the destruction of the Temple? The Gevurat Ari suggests that the baraita is referring to the celebration that accompanied Yom Kippur, whereas the holiday celebrated on the fifteenth of Av was in fact instituted after the Temple was destroyed. Alternatively, the holiday was indeed instituted in the time of the Second Temple, and Rav Mattana is saying that because several joyous events had already occurred on the fifteenth of Av, another joyous event took place on that same date. Moreover, he explains why the day is observed as a semi-holiday even nowadays.

The day that the slain of Beitar were brought to burial

יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתָר לִקְבוּרָה

After his final suppression of the bar Kokheva revolt, the Roman emperor Hadrian issued a lengthy series of decrees against Jews and Judaism. These are the so-called decrees of apostasy that are mentioned in many places. One of these decrees was a prohibition against burying those slain in the war. These decrees were in force for at least three years, until Hadrian’s death in 138 CE. The decrees were rescinded only in the reign of the following emperor. This dissolution, along with the gradual cancellation of all the decrees, was commemorated for future generations in several ways.

The slain of Beitar

הֲרוּגֵי בֵיתָר

The Sages of the Mishna in Yavne instituted the blessing: Who is good and does good, the fourth blessing of Grace after Meals, after those who died at Beitar were brought to burial (Rambam Sefer Ahava, Hilkhot Berakhot 2:1).

They instituted, Who is good and does good, at Yavne

תִּקְּנוּ בְּיַבְנֶה הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב

ומקשה בגבו"א: הרי חמישה עשר באב נחוג כבר בזמן הבית? (ועיי"ש). ואולי בא לומר שגלגלו זכות ליום זכאי, ועוד שהוא טעם מפני מה עושים בו מקצת שמחה אפילו בזמן הזה.

נתנו הרוגי ביתר לקבורה

הרוגי ביתר
לאחר דיכויו הסופי של מרד ברכוכבא גזר הקיסר אדריינוס שורה ארוכה של גזירות נגד היהדות והיהודים (והם ימי ה"שמד" הנזכרים במקומות רבים). בין הגזירות הללו היתה אחת שלא לקבור את ההרוגים במלחמה. גזירה זו נשארה בתוקפה לפחות שלוש שנים, עד מותו של אדריינוס (138) ורק בימי הקיסר שלאחריו בוטלה גזירה זו, ואת ההיתר הזה, וכן גם ביטולן ההדרגתי של גזירות השמד כולן, הנציחו לדורות בכמה דרכים.

הרוגי ביתר

החיים

 בפרק הניזקין (גיטין דף נז.):

הרוגי ביתר 

Rav Mattana said: There was an additional salvation on this day, as it was the day that the slain of Beitar <note data-assoc="b"/>were brought to burial, <note data-assoc="n"/>several years after the battle at Beitar (see Gittin 57a). And Rav Mattana said: On the same day that the slain of Beitar were brought to burial, they instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne. <note data-assoc="h"/>Who is good, thanking God that the corpses did not decompose while awaiting burial, and does good, thanking God that they were ultimately brought to burial.

רב מתנה אמר: יום זה היתה בו ישועה נוספת, כי הוא יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, שהתירו השלטונות הרומיים לקבור אותם, לאחר זמן רב (ראה גיטין נז, א). ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה ברכת "הטוב והמטיב", "הטוב" — על שלא הסריחו, "והמטיב" — על

רַב מַתְנָה אָמַר: יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתָר לִקְבוּרָה. וְאָמַר רַב מַתְנָה: אוֹתוֹ יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתָר לִקְבוּרָה תִּקְּנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. ״הַטּוֹב״ שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ. ״וְהַמֵּטִיב״ שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה.

 פירוש בברכת המזון ומש"ה תקנו יותר על היין הטוב והמטיב טפי מבשאר דברים לפי שהיו [כמו] גדר בכרם ולא נסרחו:

תיקנו ביבנה הטוב והמטיב

The fifteenth of Av can occur on various dates of the solar year, between July 30 and August 21. This coincides with the hottest period of the year, when humidity is low in mountainous regions. From August onward, the strength of the sun grows weaker, i.e., the average temperatures decrease and humidity rises. For wood to dry out sufficiently for use on the altar, a few months of dry climate and low humidity are required. Since moist wood will attract the attention of bugs even after it has been chopped down, during this period the priests would stop cutting down wood for the altar.

The strength of the sun grows weaker

תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה

ט"ו באב חל בתקופת החמה בתאריכים שונים (בין 30 ליולי ל21 באוגוסט) עד זמן זה הוא תקופת השיא של החום, ובאיזורי ההר יש מיעוט לחות. מחודש אוגוסט והלאה "תשש כוחה של חמה", הטמפרטורות הממוצעות יורדות, ומידת הלחות עולה.
כדי לייבש את העצים למערכה צריכים לחודשים אחדים של יובש ולמעט לחות, ולפי שיש חיפושיות הרוחשות אף בקליפות עצים כרותים, אם הם לחים, הפסיקו מזמן זה לכרות עצים למערכה.

תשש כוחה של חמה

העולם

 לפי שהן לחין ומאותו הזמן אין כח בחמה לייבשן וחיישינן מפני התולעת לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה כדאמרינן (מדות פרק ב' משנה ה'):

מלכרות 

It is Rabba and Rav Yosef who both say: The fifteenth of Av was the day on which they stopped chopping down trees for the arrangement of wood that burned on the altar, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: From the fifteenth of Av <note data-assoc="h"/>onward, the strength of the sun grows weaker, <note data-assoc="b"/>and from this date they would not cut additional wood for the arrangement, as they would not be properly dry, and they would therefore be unfit for use in the Temple.

שנתנו לקבורה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: חמישה עשר באב הוא יום שפסקו מלכרות עצים למערכה שעורכים על המזבח, והיו משתמשים בעצים ישנים. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולכן לא היו כורתין מתאריך זה והלאה עצים למערכה, לפי שאינן יבשין כל צרכם ועץ שאינו יבש כל צרכו לעיתים יש בו תולעים ופסול למערכה (מדות פ"ב מ"ה).

רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: יוֹם שֶׁפָּסְקוּ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, לְפִי שֶׁאֵינָן יְבֵשִׁין.

Since the Torah is called “your life and the length of your days” (Deuteronomy 30:20), one who neglects its study is effectively proving that he does not seek life (Mikhtam).

And he who does not add will be gathered

וּדְלָא מוֹסִיף יֵאָסֵף

כי התורה היא "חייך ואורך ימיך" ומי שמתרשל בלימודה, מראה בעצמו שאינו חפץ חיים (מכתם).

דלא מוסיף יאסף

 שבירת הגרזן שפסק החוטב מלחטוב עצים:

יום תבר מגל 

 מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו:

מכאן ואילך 

דלא יוסיף 

תקבריה אימיה 

Rav Menashya said: And they called the fifteenth of Av the day of the breaking of the scythe, as from this date onward no more trees were cut down, and therefore it was a celebration for the trees. The Gemara adds: From the fifteenth of Av onward, when the days begin to shorten, one who adds to his nightly Torah study will add years to his life, and he who does not add [ mosif ] will be gathered [ ye’asef ]. <note data-assoc="n"/>The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: He will be gathered? Rav Yosef said: It means that his mother will bury him, as he will be gathered to his grave (see Genesis 49:33).

אמר רב מנשיא: וקרו ליה [וקוראים לו] ליום זה, יום תבר [שבירת] המגל, ששוב אין חוטבים עצים בגרזן וכאילו לכבוד העצים עושים חגיגה זו, משום הפסקת כריתת העצים. ומעירים: מכאן ואילך, מיום זה והלאה, מי שמוסיף בלימוד התורה בלילות, שמתחילים להאריך מיום זה והלאה — יוסיף חיים, ודלא [ומי שלא] מוסיף — יאסף. ושואלים: מאי [מה פירוש] יאסף? תני [שנה] רב יוסף: תקבריה אימיה [תקברנו אמו]. כלומר, ימות בלא זמנו.

אֲמַר רַב מְנַשְׁיָא: וְקָרוּ לֵיהּ יוֹם תְּבַר מַגָּל. מִכָּאן וְאֵילָךְ דְּמוֹסִיף יוֹסִיף, וּדְלָא מוֹסִיף יֵאָסֵף. מַאי יֵאָסֵף? אֲמַר רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֵיהּ אִימֵּיהּ.

 פירוש שמונעין מלכרות עצים למערכה פירוש משום שחלש כחה של חמה ומגדלין התולעים באילנות ועצים מתולעים פסולים למערכה כדאמר [במדות] (פ"ב מ"ה) שהכהנים בעלי מומין הם מנקרים העצים ומסירין העצים מתולעים שפסולות למערכה:

יום תבר מגל

 פי' אותו שאינו מוסיף מן הלילות על הימים יאסף:

 תימה וכי היה מסופק מאי יאסף אלא נראה לומר דלא מוסיף יסיף ומיהא קבעי גמרא מאי יסיף אבל לעולם הוה ידע דיאסף הוא לשון מיתה כדכתיב (בראשית מ״ט:ל״ג) ויגוע ויאסף אל עמיו: 

 מאי יאסף תקבריה אימיה

Ordinarily, one borrows from someone of a higher economic and social status. In this case, however, the Sages arranged that the daughter of a man of higher status should borrow from the daughter of someone of lower status, so that nobody would be embarrassed to borrow and everyone would be dressed in similar clothing (Sefat Emet).

The daughter of the king borrows from the daughter of the High Priest

בַּת מֶלֶךְ שׁוֹאֶלֶת מִבַּת כֹּהֵן גָּדוֹל

ותיקנו זאת, כי כרגיל כל אשה שואלת מעשירה ממנה, ושינו את הסדר הנהוג כדי שלא תתביישנה לשאול, ויהיו הבגדים דומים זה לזה (שפ"א).

בת מלך מבת כהן גדול

 אף על פי שהיה לה שואלת מבת כהן גדול כו' שלא לבייש את השואלת מתוך שאין לה:

בת מלך 

 שהוא קרוב וסמוך למלכות:

מבת כהן גדול 

 כהן חשוב ממונה תחת כהן גדול להיות תחתיו ביום הכפורים אם יארע פסול בכהן גדול ביום הכפורים ישמש זה הסגן תחתיו:

סגן 

 הוא הכהן המכריז במלחמה מי האיש הירא ורך הלבב וגו' (דברים כ׳:ח׳):

משוח מלחמה 

§ The mishna taught: As on them the daughters of Jerusalem would go out in white clothes, and on the fifteenth of Av they would go out to the vineyards and dance. The Sages taught this tradition in greater detail: The daughter of the king borrows white garments from the daughter of the High Priest; <note data-assoc="n"/>the daughter of the High Priest borrows from the daughter of the deputy High Priest; the daughter of the deputy High Priest borrows from the daughter of the priest anointed for war, i.e., the priest who would read verses of Torah and address the army as they prepared for battle; the daughter of the priest anointed for war borrows from the daughter of a common priest; and all the Jewish people borrow from each other. Why would they all borrow garments? They did this so as not to embarrass one who did not have her own white garments.

שנינו במשנה: שבהן בנות ירושלים יוצאות במחולות בכרמים. תנו רבנן [שנו חכמים] בפירוט: בת מלך שואלת בגדי לבן מבת כהן גדול, בת כהן גדול שואלת מבת סגן שהוא בדרגה נמוכה יותר, ובת סגן מבת כהן משוח מלחמה, שהוא הכהן הקורא את דברי התורה לאנשי הצבא היוצאים למלחמה, ובת משוח מלחמה שואלת מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה. וכל כך למה? כדי שלא יתבייש את מי שאין לו בגדים, ולכך תיקנו שיהיו כולם שואלים בגדים זה מזה.

״שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם״, כו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: בַּת מֶלֶךְ שׁוֹאֶלֶת מִבַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, בַּת כֹּהֵן גָּדוֹל מִבַּת סְגָן, וּבַת סְגָן מִבַּת מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, וּבַת מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מִבַּת כֹּהֵן הֶדְיוֹט, וְכָל יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֲלִין זֶה מִזֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.

Most early commentaries explain that the clothes the young women borrowed from each other required ritual immersion because they might have contracted ritual impurity by being worn by a woman who was ritually impure. Even clothes that had been folded away in boxes required ritual immersion, so as not to embarrass those women who were indeed ritually impure and whose clothes needed to be immersed. Furthermore, the Sages wished to avoid a situation in which those who were more meticulous about ritual impurity would refrain from borrowing clothes from those who were less scrupulous in this regard (Rashi; Rid; Rabbeinu Yehonatan). The Jerusalem Talmud, as cited by the Ra’avad and others, explains this regulation differently: The Sages enacted that all clothes must undergo ritual immersion so that the young women would be more willing to lend them. Once the garments had been taken out of storage and immersed (Ritva) they were wet (Mikhtam) and no longer pristine. Therefore, women who would otherwise have preferred not to lend their clothes would be ready to exchange them for others.

Require immersion

טְעוּנִין טְבִילָה

From the Greek <greek>κάψα</greek>, kapsa, or the Latin <latin>capsa</latin>, meaning a box or container.

Box [kufsa]

קוּפְסָא

וניתנו טעמים שונים לדבר, אם מחשש שמא היתה אחת מהן נדה, שהרי אין אחת בקיאה בחברותיה (ראה רש"י ורי"ד), או שכדי שלא לבייש את הצריכה טבילה, תיקנו שיהיו הכל מטבילים (רש"י, רי"ד), וכדי שלא יימנעו מלשאול בגדי עם הארץ, וכדי שלא תתבייש הטמאה לספר שטמאה היא ולא תטבול (רבינו יהונתן). ובתלמוד הירושלמי מובא טעם חדש, שכיון שמצריכים להטביל את הבגדים, שוב אין חוששות להן ונותנות אותן בהשאלה, שהרי כבר נרטבו ונתקלקלו קצת על ידי הטבילה (וכן כתב הראב"ד).

טעונין טבילה

מקור המלה מן הלטינית <eng>capsa</eng> או מן היוונית <eng>êá€öá</eng> — תיבה, קופסה.

קופסא

לשון

 כולן שלא לבייש את שצריכה טבילה:

צריכין טבילה 

אפילו מקופלין ומונחין בקופס' 

The mishna further taught: All the garments that the women borrowed require immersion, <note data-assoc="n"/>as those who previously wore them before might have been ritually impure. Rabbi Elazar says: Even if the garments were folded and placed in a box [ kufsa ], <note data-assoc="l"/>an indication that they had not been touched for a long time, they nevertheless require ritual immersion before being worn.

שנינו במשנה: כל הכלים (הבגדים) השאולים הללו טעונין טבילה, שמא לבשה אותן אשה נידה. אמר ר' אלעזר: אפילו היו מקופלין ומונחין בקופסא, שלא נגעו בהם במשך כל הזמן, מכל מקום גזרו שיטבילום.

״כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ מְקוּפָּלִין וּמוּנָּחִין בְּקוּפְסָא.

The commentaries write that this custom is based on the manner by which the daughters of Jabesh-Gilead were permitted to marry the males of the tribe of Benjamin (see Judges 21:13–23; ge’onim). The commentaries explain at length that this was a special enactment to help those girls who were having difficulty finding a husband. The men would select potential wives, and later, after the families agreed, they would betroth them (see Ritva).

The daughters of the Jewish people would go out and dance

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת

וכתבו הגאונים, שאת עיקר מנהג זה למדו ממעשה שעשו בהתרת בנות יבש גלעד לבני בנימין, ותיקנו כן בכל שמחה. ומאריכים המפרשים להסביר כי היתה זו תקנה במיוחד לאותן בנות שלא היה קל להן להינשא, ואז היו בחורי ישראל בוחרים להם בנות, ואחר כך, כאשר הסכימו בני המשפחה, היו מקדשים אותן (ראה בריטב"א ועוד).

בנות ישראל יוצאות וחולות

The mishna also stated that the daughters of the Jewish people would go out and dance <note data-assoc="n"/>in the vineyards. A tanna taught: One who did not have a wife would turn to there to find one.

עוד שנינו במשנה: בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. תנא [שנה החכם]: מי שאין לו אשה, נפנה לשם לבחור לו שם אשה.

״בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים״. תָּנָא: מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה נִפְנֶה לְשָׁם.

The commentaries point out that elsewhere the Sages state: The daughters of Israel are pretty, but poverty makes them ugly (Nedarim 66a). Consequently, once they are adorned with finery, their husbands will find them beautiful and come to recognize their other good qualities. An alternative reading is: That you will be adorned with golden jewelry, i.e., if you marry a woman for the sake of Heaven you will earn wealth and honor.

That you adorn us with golden jewelry

שֶׁתְּעַטְּרוּנוּ בִּזְהוּבִים

וכתב ריעב"ץ כי כבר אמרו חכמים "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן" (נדרים פי"ט מ"י), ולכן אם יתעטרו בזהובים — יתייפו ויימצאו בהן אף שאר מעלות. וראה הגרסה "שתתעטרו בזהובים", שכוונתה שהנושא אשה לשם שמים יזכה בשל כך לעושר וכבוד.

שתעטרונו בזהובים

 אם בניך יהיו מיוחסין הכל קופצין עליהם בין זכרים בין נקבות:

שאין אשה אלא לבנים 

 שאחרי הנישואין תתנו לנו תכשיטין ומילתא בעלמא הוא דאמרי כלומר ובלבד שתתנו לנו מלבושים נאים:

על מנת שתעטרונו בזהובים 

It is taught that those women of distinguished lineage among them would say: Young man, please lift up your eyes and see what you choose for a wife. The Sages taught this practice in greater detail in a baraita : What would the beautiful women among them say? Set your eyes toward beauty, as a wife is only for her beauty. What would those of distinguished lineage among them say? Set your eyes toward family, as a wife is only for children, and the children of a wife from a distinguished family will inherit her lineage. What would the ugly ones among them say? Acquire your purchase for the sake of Heaven, provided that you adorn us with golden jewelry <note data-assoc="n"/>after our marriage to beautify us.

עוד שנינו במשנה: מיוחסות שבהן היו אומרות: בחור שא נא עיניך וכו'. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בפירוט: יפיפיות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים ויהיו הבנים מיוחסים ונוטים לדרך הוריהם. מכוערות שבהם מה היו אומרות: קחו מקחכם לשום (לשם) שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים אחר הנישואים, ואז נתייפה.

״מְיוּחָסוֹת שֶׁבָּהֶן הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר״, וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: יְפֵיפִיּוֹת שֶׁבָּהֶן מֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? תְּנוּ עֵינֵיכֶם לְיוֹפִי, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה אֶלָּא לְיוֹפִי. מְיוּחָסוֹת שֶׁבָּהֶן מֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? תְּנוּ עֵינֵיכֶם לַמִּשְׁפָּחָה, לְפִי שֶׁאֵין הָאִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים. מְכוֹעָרוֹת שֶׁבָּהֶם מֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? קְחוּ מִקַּחֲכֶם לְשׁוּם שָׁמַיִם, וּבִלְבַד שֶׁתְּעַטְּרוּנוּ בִּזְהוּבִים.

As explained by the early and later commentaries, this idea alludes to secret concepts of the Torah. Some write that a dance in the form of a circle signifies an endless activity, comparable to the eternal bounty that will be the portion of the righteous in the World-to-Come (Rabbeinu Beḥaye on the Torah). Others claim that in the future everyone will attain prophecy, through which it will be possible to point to God, as it were (Alshikh). Furthermore, this action hints at the revelation of secrets of the Torah, which is read with a pointed finger (see Kaftor VaFeraḥ). In connection with this idea, the commentaries cite the verse: “Then shall the virgin rejoice in the dance, and the young men and the old together; for I will turn their mourning into joy, and I will comfort them, and make them rejoice from their sorrow” (Jeremiah 31:12). This verse links the dance of girls on days of rejoicing to the dance of the righteous in the future (see Maharal).

A dance of the righteous

מָחוֹל לַצַּדִּיקִים

כתבו ראשונים ואחרונים, שענין זה יש בו מסודות התורה. וכתב רבינו בחיי (עה"ת) כי המחול, שהוא בצורת עיגול, מסמל דבר שאין לו סוף — רמז לשפע שיבוא לצדיקים לעתיד. והאלשיך כותב, כי אז יזכו הכל לבחינת נבואה, שהוא ענין שהאדם יכול להראות באצבע על התגלות ה'. וכתבו כי יש בכך גם רמז לגילוי סודות התורה, שהצדיקים יזכו להם, ולכן מרמז ענין "מראה באצבעו" (ראה בכפתור ופרח). וכתבו, כי הענין נרמז בדברי הנביא "אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם" (ירמיה לא, יג) המרמז לאותם גילויים שלעתיד, ובו נקשר מחול הבנות בימי השמחה עם מחול הצדיקים שלעתיד לבוא (ראה במהר"ל).

מחול לצדיקים

 סביב לשון מחול הכרם (כלאים פרק רביעי משנה א'):

מחול 

 ואומר זה ה' קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו:

מראה באצבעו 

The common denominator of the non-priestly watches and the dates the wood offerings are brought is that they both are occasions when the Jewish people participate to a certain extent in the Temple service. Although the service itself is performed solely by priests, the entire people, or at least a representative group, symbolically join them in their ministering. In addition to the various details of the non-priestly watches and the wood offerings, the Gemara established that on any commemorative day, whether a fixed Festival from the Torah or a day on which hallel is recited, the prayers and fasting of the watches are diminished and the joy of the day is emphasized. Another topic that was addressed in this chapter was the fixed days of communal fasts. The Mishna and Gemara explained why these dates were chosen for the memorial fasts, and why they were established as permanent fast days. The main focus was on the Ninth of Av which, due to the numerous national disasters that occurred on this date, is not only established as a fixed communal fast, but is equal in severity to the extreme fasts for rain in that it begins at nightfall and requires all five categories of affliction to be observed. Certain practices of mourning are observed on the Ninth of Av. Essentially, all halakhot that apply to an individual mourner are obligatory for everyone on this day, as no actions that gladden the heart may be performed. Moreover, certain periods before the Ninth of Av, specifically the week in which it occurs and the previous eight days of the month, are included in various aspects of the mourning. The tractate ends on a positive note, as the Mishna mentions the celebratory atmosphere of Yom Kippur and of the fifteenth of Av, on which special festive events were staged for the entire nation with the aim of bringing the Jewish people together and increasing joy among them.

The tractate concludes with a statement related to the topic of dancing. Ulla of the city of Bira’a said that Rabbi Elazar said: In the future, in the end of days, the Holy One, Blessed be He, will arrange a dance of the righteous, <note data-assoc="n"/>and He will be sitting among them in the Garden of Eden, and each and every one of the righteous will point to God with his finger, as it is stated: “And it shall be said on that day: Behold, this is our God, for whom we waited, that He might save us. This is the Lord; for whom we waited. We will be glad and rejoice in His salvation” (Isaiah 25:9). God will be revealed, so that every righteous individual will be able to say: This is our God, as though they were pointing at Him with a finger.

ואגב ענין זה של מחולות מסיימים את המסכת בענין דומה, אמר עולא ביראה (מן העיר בירי), אמר ר' אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מן הצדיקים מראה עליו באצבעו, שנאמר: "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיהו כה, ט), שתהא התגלות ה' וכל אחד יוכל לומר "זה אלהינו" כמראה באצבע.

אָמַר עוּלָּא בִּירָאָה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לַצַּדִּיקִים, וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם בְּגַן עֵדֶן, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הִנֵּה, אֱלֹהֵינוּ זֶה; קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִיעֵנוּ. זֶה ה׳; קִוִּינוּ לוֹ. נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ״.    הדרן עלך בשלשה פרקים  וסליקא לה מסכת תענית

 כל אחד ואחד מראה הקדוש ברוך הוא באצבעו שנאמר הנה אלהינו זה קוינו לו וגו' נגילה ונשמחה בישועתו:

The tractate concludes with a statement related to the topic of dancing. Ulla of the city of Bira’a said that Rabbi Elazar said: In the future, in the end of days, the Holy One, Blessed be He, will arrange a dance of the righteous, and He will be sitting among them in the Garden of Eden, and each an